הקדמה

            כאשר אנו לומדים את הפרק העוסק במלחמת דוד וגלית, עולים לנו מספר שאלות, כאשר השאלה המרכזית היא כיצד עם ישראל הסכים להצעת הפלשתים (שמואל א פרק יז, ח-יא):

(ח) וַיַּעֲמֹד וַיִּקְרָא אֶל מַעַרְכֹת יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לָהֶם לָמָּה תֵצְאוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה הֲלוֹא אָנֹכִי הַפְּלִשְׁתִּי וְאַתֶּם עֲבָדִים לְשָׁאוּל בְּרוּ לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי: (ט) אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכָּנִי וְהָיִינוּ לָכֶם לַעֲבָדִים וְאִם אֲנִי אוּכַל לוֹ וְהִכִּיתִיו וִהְיִיתֶם לָנוּ לַעֲבָדִים וַעֲבַדְתֶּם אֹתָנוּ: (י) וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה תְּנוּ לִי אִישׁ וְנִלָּחֲמָה יָחַד: (יא) וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וְכָל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַפְּלִשְׁתִּי הָאֵלֶּה וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ מְאֹד:

             עם ישראל נכנס לפחד על הצעה שהוא היה יכול לסרב לה. לא היה שום צורך להסכים לדו קרב בין גלית לבין נציג של עם ישראל. ההיגיון מחייב שעם ישראל היה מעדיף מלחמה של צבא נגד צבא, או אפילו מנסה להורג את גלית שלא על ידי דו קרב. מדוע הסכים לכך עם ישראל?

            השאלה עולה ביתר שאת כאשר אנו רואים שלפי מדרש חז"ל כבר הייתה מלחמה בין שאול לגלית. רש"י בפסוק ח' כותב:

איני לא שר מאה ולא שר אלף אלא פלשתי כאחד מן האחרים ואעפ"י שנלחמתי להם כמה מלחמות אני הרגתי חפני ופנחס ושביתי את הארון ואתם נעשיתם עבדים לשאול ולא הושיע אתכם מימיו בגבורתו.

            רש"י גם מזהה ששאול הוא האיש משבט בנימין שהודיע לעלי על המפלה במלחמה נגד פלשתים בתחילת ספר שמואל (ד,יב):

זה היה שאול שחטף את הלוחות מיד גלית וברח לו.

            אם כן, להיכן נעלם האומץ של שאול להתמודד עם גלית? כמו כן צריך להסביר מדוע גלית לא שותף (או לפחות לא הוזכר) במלחמה נוספת של פלשתים נגד עם ישראל בו יהונתן בן שאול ונערו נלחמו נגד הפלשתים.

שיטת היערות דבש

הרב יהונתן איבשיץ (יערות דבש, דרוש ב') שואל שאלה זו ושואל יותר מכך:

ויותר תמוה כשאמרו הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו, קנא שאול לדוד ואמר, לי נתנו האלפים ולדוד הרבבות, ועוד לו המלוכה. שאין לו שחר כלל. וכי בשביל זה תהיה לו המלוכה, וכי בחרו הגיבור למלך, ואין זה מתנאי בחירת המלך. הלא שאול עצמו הכריז מי שיכה גלית יתן לו בתו, כי לבבו חלש ללחום איתו, ואם המכה יהיה גיבור ממנו, וכי בשביל זה ימלוך בישראל?

            מדוע קינא שאול בדוד על גבורתו? מדוע חשש שאול שיעבירו את המלכות לדוד בגלל גבורתו? האם המלוכה ניתנת לבריון השכונתי? עונה על כך היערות דבש:

אבל העניין כך, כי כבר נבוכו רבים אם יש מציאות לחכמות וגזירות משפטי הכוכבים והוברי שמים או לא. כאשר הרמב"ם צחק עליהם, אבל הראב"ע מגן בכל כוחו בעדן. והאמת כי ודאי יש לכוכבים לפעול בגשמים, כי לא לחינם נתן ה' אותם ברקיע בגלגלים שונים ... ההבדל וההפרש שהיה בין אורים ותומים ובין תרפים שהיו לכל מלכי אומות העולם, כי התרפים היו לאומות העולם בנוים על חכמת הכוכבים כפי מהלכם וקיטרן ואלכסונן ... ובהם התחכמו לדעת עתידות וקורות הזמן, אבל לא הגיעו לשלמות ודבר ברור בלי ספק, והקרא אמר "התרפים דברו און". ולא כן אורים ותומים. אפוד קודש, שהיו בו השפעת רוח הקודש וענין נבואה, שהיו דבריהם מוחלטים ותמים, בלי שיפול בהם ספק או שיהיה פתרון בדרך דמיון ...

ודע כי ענין מלך לאומה, עד שאמרו הוי מתפלל בשלומה של מלכות, וחולקים כבוד למלכות – אפילו למלכי אומות העולם, ותקנו ברכה בראיה שלהם, והוא כי השפעת המזל לאומה הוא למלך, וממנו יושפע לכל האומה, והוא תיכף אחר המזל, ולכך אמרו אין דומה חלומו של מלך לשל הדיוט ... אמנם זה אינו בכל מלכות רק במלכות בית דוד.

והנה ענין גלית שבא אחר כך בימי שאול ולא בא מקודם כאשר הכה יהונתן מצב פלשתים הוא, כי נודע כי כל אומות הקדמונים כל הנהגות שבתם וקומם היה על ידי קסמים מעונן ומנחש בחכמת הכוכבים, וכאשר ידעו כי הם במערכה גבוהה וטובה היו לוחמים, וכאשר ראו כי מערכתם שפלה היו נסוגים אחור ... ולכך גלית כאשר ראה כי מזלו בגרם המעלה עד מאוד ובתכלית הצמיחה, אז גאות לבש ואזר חיל להילחם כי ראה כי מזלו יקום לו ... וזהו כי כבר כתבנו כי שאול היה מלך תחת המזל כנודע, ולכך לא היה יכול להילחם בגלית ולא היה יכול להכות יותר מאלף. אבל דוד שהיה למעלה מהמזל, ולכך הכה גלית והוא במצד ימין ה'.

            לסיכום דבריו של היערות דבש, נאמר שהוא הסביר שמלחמת דוד וגלית הייתה מלחמת כוכבים: על פי הכוכבים, גלית היה בשיאו ושאול היה בשפל, ולכן היה צורך בדוד, אדם שנמצא מעל הכוכבים שהיה יכול לנצח את גלית. שאול לא פחד מגבורתו הפיזית של גלית, אלא מחוזקו שהגיע מהכוכבים. על פי זה מובנים היטב כל השאלות ששאלנו:

• עם ישראל היה מוכרח להסכים לדברים שגלית הציע משום שמדובר על מלחמה הנוגעת לכוכבים.
• שאול אמנם נלחם בעבר נגד גלית, אך זה היה כאשר שאול היה בשיאו מבחינת הכוכבים ואילו גלית היה בשפל.
• שאול חשש שעם ישראל ימליך את דוד במקומו משום שהם יעדיפו מלך שנמצא מעל הכוכבים.

הסבר על פי שורש הסכסוך

            נענה על השאלות בדרך שונה ונלמד מכך יסוד. כאשר דוד שומע את דברי גלית שמחרף את שם ה', כתוב (פסוק יג'):

וְהוּא מְדַבֵּר עִמָּם וְהִנֵּה אִישׁ הַבֵּנַיִם עוֹלֶה גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי שְׁמוֹ מִגַּת ממערות מִמַּעַרְכוֹת פְּלִשְׁתִּים וַיְדַבֵּר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשְׁמַע דָּוִד.

          בפסוק זה יש קרי וכתיב. בכתיב כתוב "ממערות". כותב רש"י במקום:

רבותינו דרשו מאה בני אדם הערו בערפה אמו כשפירשה מאחרי רות ונעמי חמותה.

            אם כן, ניתן לראות שהמלחמה בין דוד לגלית היא בעצם תוצאה של דברים שקרו ארבע דורות לפני כן. רות וערפה, נשותיהם של מחלון וכליון, הצטרפו לנעמי כאשר היא חזרה לארץ ישראל. אולם, לאחר הפצרותיה של נעמי שהן יחזרו, נפרדו דרכיהן של השתים. הפרידה לא הייתה רק פיזית, אלא פרידה מהותית. בעוד רות הצטרפה לעם ישראל ומלכות בית דוד יצאה ממנה, ערפה חזרה למואב, והרתה ממאה בני אדם. המלחמה בין דוד לגלית היא מלחמה בין רות לערפה, בין הגישות שלהן, והיא מלחמה רוחנית.

            על פי ניתן לענות על השאלות ששאלנו:

• עם ישראל הסכים לתנאי של גלית כיוון שהייתה הבנה שמלחמה זו איננה דומה למלחמות הקודמות. כאן מדובר על מלחמה רוחנית, והיה צריך למצוא את האדם שיכול להתמודד רוחנית מול גלית.
• שאול לא היה יכול להיות שליח ה' למלחמה רוחנית זו משום שרוח ה' סרה מעליו לאחר שהוא לא השמיד את עמלק.
• לאחר שהתברר שדוד הוא האדם שיכול להתמודד רוחנית עם הפלשתים ועם צאצאי מואב, חשש שאול שעם ישראל ירצה להמליך אותו.

כך מובן עניין נוסף. מיד לאחר מלחמת דוד וגלית, שואל שאול מיהו דוד (נה).

וְכִרְאוֹת שָׁאוּל אֶת דָּוִד יֹצֵא לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי אָמַר אֶל אַבְנֵר שַׂר הַצָּבָא בֶּן מִי זֶה הַנַּעַר אַבְנֵר וַיֹּאמֶר אַבְנֵר חֵי נַפְשְׁךָ הַמֶּלֶךְ אִם יָדָעְתִּי.

שאלה זו איננה מובנת. הרי דוד היה הנער שניגן לפניו והוא היה מוכר מאוד לשאול, אם כן מדוע שואל שאול מיהו דוד? עונה רש"י על פי חז"ל:

וכי לא היה מכירו והלא כתיב ויאהבהו מאד ויהי לו נושא כליו (לעיל /שמואל א'/ ט"ז כ"א) אלא ראהו מתנהג בטכסיסי מלכות אמר שאול אם בא ממשפחת פרץ מלך יהיה שהמלך פורץ גדר לעשות לו דרך ואין ממחין בידו ואם ממשפחת זרח בא חשוב יהיה אמר לו דואג עד שאתה שואל אם בא ממשפחה שיהא הוא הגון למלכות אם לאו שאל אם ראוי לבא בקהל אם לאו שהרי מרות המואביה בא אמר לו אבנר שנינו עמוני ולא עמונית אמר לו דואג אם כן ממזר ולא ממזרת אמר לו כאן נאמר על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים (דברים כ"ג ה') ואין דרך אשה בכך א"ל היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים ונשים לקראת נשים נשתתק אבנר.

            הבירור על מוצאו של דוד חייב להתקיים לאחר הניצחון הרוחני על גלית. שאלתו של שאול איננה מיהו דוד, אלא האם הוא ראוי למלכות, האם הוא יכול להנהיג את עם ישראל מאחר והוא נמצא במדרגה רוחנית גבוהה מאוד.

            מהסבר זה אנו רואים את ההשפעה שיש למעשים לדורות רבים. ערפה מול רות, דוד מול גלית. בשני המקרים היה בירור רוחני של מי שייך לקדושה ומי לכוחות הטומאה, מי ידבק בישראל ומי יילחם נגדו. ארבע דורות לפני דוד, מתנהל תהליך בירור עמוק שישפיע לדורות.

            אולם, צריך להרחיק לכת הרבה יותר על מנת להבין את הדברים לעומקם. הרב בכרך כתב (אמה של מלכות עמ' 36):

הלא רות מודעתנו היא, והיא שבה אלינו ממרחקי דורות ומכפרת בעדם. היא רוחצת מטינוף עבודה זרה אשר השחיתו וקלקלו אבותיה בכל הדורות ואשר חטאו ישראל. מבקעת סדום הארורה, היא מעלה ומחדשת את אחוות הקדמונים.

            לוט בחר לגור בסדום על אף רשעותם. הצלתו מזוהמת סדום מובילה ללידתה של רות. כמה כח יש לקדושה שיכול להעלות גם את זוהמת סדום לידי קדושת ישראל. כיצד קרה הדבר? כדי להבין זאת נראה את דברי האלשיך בפירושו למגילת רות (ב,ג) שכתב:   

והנה אין זר לומר, כי רמז לנו הכתוב פה ענין מציאות רות, שעל כן קרה לה המקרה הטוב הזה. והוא מה שאנו עתידים לומר לפנים, כי רות היא עצמה בת לוט הבכירה, ונעמה הצעירה.

            רות היא בעצם גלגול של בתו הראשונה של לוט, ונעמה העמונית (שגם היא הצטרפה לעם ישראל בשלב מאוחר יותר) הייתה גלגול של הבת הצעירה יותר. והנה, גם אצל בנות לוט, כמו אצל ערפה, הייתה מערה שבה היה ייחוד והריון, אלא שאצל בנות לוט הדברים שונים בתכלית. כך אומרת הגמרא (נזיר כג,א):

משל ללוט ושתי בנותיו עמו, הן שנתכוונו לשם מצוה - וצדיקים ילכו בם, הוא שנתכוין לשם עבירה - ופושעים יכשלו בם.

            בנות לוט התכוונו לשם מצווה, ולכן יצאו מהן רות ונעמה. לעומתן לוט התכוון לשם עבירה. גם בדבר זה באה ההקבלה בין כוחות הטומאה לבין כוחות הטהרה. לוט שהתכוון לשם טומאה היה צריך להיפרד מאברהם (בראשית יג, יא):

וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו.

            לעומתו, ביתו שהתכוונה לשם שמים, תדבק בעם ישראל ולא תוכל להיפרד מנעמי (רות א,יז):

בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה יְקֹוָק לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ.

            ניתן להביא עוד דוגמאות רבות לאנשים שעשו מעשים לשם שמים ומעשיהם השפיעו לאחר שנים רבות. יהי רצון שנזכה גם אנו שמעשינו יהיו לשם שמים.