הקדמה
נאמר בפרקנו:
א. "ויבֹאו הזִפים אל שאול הגבעתה לאמר: הלוא דוד מסתתר בגבעת החכילה על פני הישימֹן.
ב. ויקם שאול וירד אל מדבר זיף, ואתו שלשת אלפים איש בחורי ישראל, לבקש את דוד במדבר זיף.
ג. ויחן שאול בגבעת החכילה אשר על פני הישימֹן, על הדָרך, ודוד יֹשֵב במדבר, וירא כי בא שאול אחריו המדברה.
ד. וישלח דוד מרגלים, וידע כי בא שאול אל נכון.
ה. ויקם דוד ויבא אל המקום אשר חנה שם שאול, וירא דוד את המקום אשר שָׁכַב שם שאול ואבנר בן נר שר צבאו, ושאול שֹׁכֵב במעגל, והעם חֹנים סביבֹתיו.
ו. ויען דוד ויאמר אל אחימלך החתי ואל אבישי בן צרויה אחי יואב לאמר: מי ירד אִתי אל שאול אל המחנה. ויאמר אבישי: אני ארד עִמָּךְ.
ז. ויבֹא דוד ואבישי אל העם לילה, והנה שאול שֹׁכֵב יָשֵׁן במעגל, וחניתו מעוכה בארץ מראשֹתיו, ואבנר והעם שֹכבים סביבֹתיו.
ח. ויאמר אבישי אל דוד: סִגַּר אלקים היום את אויִבך בידֶך, ועתה אכנו נא בחנית ובארץ פעם אחת ולא אשנה לו.
ט. ויאמר דוד אל אבישי: אל תשחיתהו, כי מי שלח ידו במשיח ד' וְנִקָה.
י. ויאמר דוד: חי ד', כי אם ד' יגפנו, או יומו יבוא ומת, או במלחמה ירד ונספה.
יא. חלילה לי מד' מִשְׁלֹחַ ידי במשיח ד'. ועתה קח נא את החנית אשר מראשֹתיו ואת צפחת המים ונלכה לנו.
יב. ויקח דוד את החנית ואת צפחת המים מראשֹתי שאול, וילכו להם, ואין רֹאֶה, ואין יודע, ואין מקיץ, כי כלם ישנים, כי תרדמת ד' נפלה עליהם".
א. מדוע לקח דוד את החנית ואת צפחת המים?
יש לשאול: הרי בפסוק י"א אמר דוד לאבישי שיקח את החנית ואת צפחת המים, ומדוע לקח דוד בעצמו את החנית ואת צפחת המים, כמו שכתוב בפסוק י"ב?
כתב על כך הרד"ק: "ויקח דוד - אחר שאמר לאבישי: 'קח נא', נתחרט בו, ולא רצה שיקרב אבישי אליו, שמא לא יוכל לכבוש את יצרו ויכנו, לפיכך הלך דוד בעצמו ולקח החנית והצפחת".
ב. המעשה במערה
מעשה זה שבפרקנו דומה מאד למעשה שעליו למדנו לפני שני פרקים. כך נאמר בפרק כ"ד:
א. "ויהי כאשר שב שאול מאחרי פלשתים, ויגִדו לו לאמר: הנה דוד במדבר עין גדי.
ב. ויקח שאול שלשת אלפים איש בחור מכל ישראל, וילך לבקש את דוד ואנשיו על פני צורי היעלים.
ג. ויבֹא אל גדרות הצאן על הדרך, ושם מערה, ויבֹא שאול להסך את רגליו, ודוד ואנשיו בירכתי המערה יֹשבים.
ד. ויאמרו אנשי דוד אליו: הנה היום אשר אמר ד' אליך: הנה אנֹכי נֹתֵן את אֹיִבְךָ בידך, ועשית לו כאשר יטב בעיניך. ויקם דוד ויִכרֹת את כנף המעיל אשר לשאול בלט.
ה. ויהי אחרי כן, ויך לב דוד אֹתו על אשר כרת את כנף אשר לשאול.
ו. ויאמר לאנשיו: חלילה לי מד' אם אעשה את הדבר הזה לאדֹני למשיח ד', לִשְלֹח ידי בו, כי משיח ד' הוא.
ז. וישסע דוד את אנשיו בדברים, ולא נתנם לקום אל שאול, ושאול קם מהמערה וילך בַּדָּרֶךְ".
נשאלת השאלה: מדוע כתב הנביא, בדבר ד', לדורות עולם, גם את פרקנו, ולא הסתפק במעשה הראשון?
ג. הסברי "דעת מקרא" להבדלים שבין שני המעשים
כתב על כך "דעת מקרא" בסיכום לפרק כ"ו (עמ' רעג-רעד) דברים נפלאים, ואלו דבריו כאשר הם ערוכים במקצת:
"הניסיון השני בגבעת החכילה שעל פני הישימון, גדול היה מן הניסיון הראשון.
- שם, במערה, בא שאול לידי דוד במפתיע (כד, ג), ואפשר שלא ידע להחליט אם לפגוע בשאול. ואילו כאן תכנן דוד את הליכתו אל שאול. כשבאה אליו הידיעה 'כי בא שאול אחריו המדברה', שלח מרגלים לברר כי אמנם בא (ג-ד). אחר זה ביקש מתנדבים שירדו אתו למחנה שאול (ו), וכשהחליט לא לשלוח יד בשאול היתה זו החלטה לאחר שיקול דעת...
- שם, במעשה המערה, היה דוד חתנו של שאול, ומחמת קרבתו זו קרא לו דוד: 'אבי' (כד, יב), ואילו כאן הודיע לנו הכתוב בתחילת הפרשה ששאול ביטל את קשר הנישואין בין דוד למיכל אשתו (כה, מד) שהצילה כבר פעם אחת את חייו (יט, א-יז). מעשה זה ודאי ציער והעליב אותו, והיה מקום שינקום דוד את נקמת עלבונו משאול. נמצא מה שהתרחש בלבו של דוד במעשה המערה לא דמה למה שהתרחש בלבו במעשה גבעת החכילה.
- בשני המעשים, גם במערה וגם כאן, מדברים על לבו לפגוע בשאול ולהמיתו, וטעמם כי מאת ד' היה הדבר שניתן שאול ביד דוד... אבל הדרך שמציעים לפגוע בשאול אינה שוה בשני המעשים: שם האנשים אומרים לדוד שהוא עצמו יהרוג את שאול (כד, ד). ואילו כאן התנדב אבישי למעשה זה (כו, ח). הוא רק מבקש רשות לכך, ואין צריך לומר שחומרת שני הדברים אינה שוה.
- שם סבר דוד שיוכל להוכיח לשאול על ידי כריתת כנף המעיל שלו, שאין הוא דורש רעתו, ולא חטא לו (כד, י-יא). אבל כאן ברור לדוד שאין בדעת שאול לחדול מלרדוף אחריו, ואפילו ירצה לחדול - יצר לבו יכפה אותו לרודפו.
- הנסיבות החיצוניות במעשה המערה ובמעשה המחנה גם הן שונות לגמרי. שם נראה דוד כאדם שאינו מעורה בסביבה, וחסר כל השפעה מדינית על יושביה. ואילו כאן, לאחר נישואיו עם אביגיל ואחינעם, גדלו ודאי השפעתו ומעמדו, לפחות באזורי הערים מעון כרמל ויזרעאל, אשר משם לקח את נשיו.
- שם במערה היתה הריגתו של שאול כרוכה בסכנה להורגיו. כי אנשי שאול ששהו בודאי במרחק לא רב מן המערה יכלו להטיל מצור עליה. ואילו הנסיבות במחנה כאילו מזמנות ומפתות את דוד להמית את שאול בלי שיסתכן בדבר: 'ואין רֹאה, ואין יודע, ואין מקיץ, כי כלם ישנים, כי תרדמת ד' נפלה עליהם' (כו, יב). כביכול ד' בעצמו קורא ומבקש מדוד: 'הבא להרגך השכם להורגו' (ברכות סב ע"ב).
- שש פעמים חוזרת ונזכרת חנית זו בפרשה, ויש לראותה כאחת המלים המנחות בה. טבע הדברים שחנית זו תעורר בלב דוד זכרונות מרים מהשימוש שעשה בה שאול. אך על פי כן מנע דוד את אבישי להרוג את שאול באותה חנית שהוטלה בשעתו בו בעצמו (יח, יא). ולא זו בלבד, אלא מתוך חשש שמא לא ישעה אבישי לאזהרתו ובכל זאת יכה את שאול הוא מבטל מיד את פקודתו ונוטלה בעצמו (כו, יב ורד"ק שם)".
מהשוואה זו למדנו את מעלתו העצומה של דוד מלך ישראל, כיצד הוא התגבר על יצרו וחס על שאול, למרות כל הסיבות שהיו לו לפגוע בשאול.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
