(א) וַיְהִי בְּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו צִקְלַג כאשר דוד ואנשיו הגיעו אל צקלג,[1] בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי (דוד ואנשיו הגיעו לצקלג) לאחר שעברו שלשה ימים מעת יציאתם משם כדי להצטרף לחיילי הפלשתים במלחמה נגד בני ישראל,[2] וַעֲמָלֵקִי פָשְׁטוּ עמלק פיזר את חייליו ונלחם, כדי להתנקם בדוד על שהוא פשט על עריהם והרג מאנשיהם. למרות שדוד לא השאיר אדם בחיים כשהוא תקף את ערי העמלקי, העמלקים ביררו וגילו שדוד היה זה שתקף אותם, ולכן הם התנקמו בו, אלא שבדרך נס הם לא הרגו מאנשיו של דוד,[3] אֶל נֶגֶב וְאֶל צִקְלַג (עמלק נלחם) על ערי ישראל שנמצאים בדרום הארץ ועל צקלג,[4] וַיַּכּוּ אֶת צִקְלַג וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָהּ בָּאֵשׁ חיילי עמלק הרסו את העיר צקלג ושרפו אותה באש[5]:

(ב) וַיִּשְׁבּוּ אֶת הַנָּשִׁים אֲשֶׁר בָּהּ העמלקים לקחו בשבי את הנשים שהיו בעיר צקלג,[6] מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל (העמלקים לקחו בשבי את כל הנשים) מהנשים הקטנות ועד הנשים הגדולות,[7] לֹא הֵמִיתוּ אִישׁ אולם, בדרך נס, העמלקים לא הרגו אף אחת מנשות צקלג,[8] וַיִּנְהֲגוּ וַיֵּלְכוּ לְדַרְכָּם העמלקים הוליכו את נשות צקלג איתם והלכו לדרכם[9]:

(ג) וַיָּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו אֶל הָעִיר דוד ואנשיו הגיעו אל צקלג,[10] וְהִנֵּה שְׂרוּפָה בָּאֵשׁ (כאשר דוד ואנשיו הגיעו אל צקלג) הם ראו שהעיר נשרפה על ידי אש,[11] וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנֹתֵיהֶם נִשְׁבּוּ (וכן ראה דוד והאנשים שאיתו) שהנשים והילדים של אנשיו נלקחו בשבי[12]:

(ד) וַיִּשָּׂא דָוִד וְהָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ דוד והאנשים שאיתו הרימו את קולם ובכו,[13] עַד אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כֹּחַ לִבְכּוֹת (דוד והאנשים שאיתו בכו) עד שלא נשאר להם עוד כח כדי להמשיך ולבכות[14]:

(ה) וּשְׁתֵּי נְשֵׁי דָוִד נִשְׁבּוּ גם שתי נשותיו של דוד נלקחו בשבי,[15] אֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵלִית וַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי אחינועם מעמק יזרעאל ואביגיל שהייתה בעבר אשת נבל מכרמל (נלקחו גם הן בשבי)[16]:

(ו) וַתֵּצֶר לְדָוִד מְאֹד לדוד נוספה צרה על הצרה שנשותיו נשבו,[17] כִּי אָמְרוּ הָעָם לְסָקְלוֹ (לדוד נוספה צרה) שהרי אנשיו רצו לרגום אותו באבנים (משום שהם האשימו אותו שהוא רצה להצטרף לאכיש במלחמה נגד בני ישראל, והעמלקים ניצלו את היעדרותם מהעיר כדי לשבות את נשותיהם וילדיהם),[18] כִּי מָרָה נֶפֶשׁ כָּל הָעָם אִישׁ עַל בָּנָיו וְעַל בְּנֹתָיו (אנשיו של דוד רצו לרגום אותו) כיוון שכל אחד מהם הצטער על שבניו ובנותיו נלקחו בשבי,[19] וַיִּתְחַזֵּק דָּוִד בַּיקֹוָק אֱלֹהָיו למרות שדוד היה בצרה גדולה, הוא התחזק להישען ולסמוך על ה'[20]:

(ז) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן בֶּן אֲחִימֶלֶךְ דוד אמר לאביתר בן אחימלך הכהן: הַגִּישָׁה נָּא לִי הָאֵפֹד תקרב אליי עכשיו את האפוד (כדי לשאול באורים ותומים),[21] וַיַּגֵּשׁ אֶבְיָתָר אֶת הָאֵפֹד אֶל דָּוִד אביתר קירב את האפוד אל דוד[22]:

(ח) וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּיקֹוָק דוד שאל לדבר ה' על ידי האורים ותומים,[23] לֵאמֹר כך שאל דוד את ה':[24] אֶרְדֹּף אַחֲרֵי הַגְּדוּד הַזֶּה (דוד שאל את ה') האם לרדוף אחרי הגדוד של חיילי עמלק?[25] הַאַשִּׂגֶנּוּ האם אוכל להשיג את הגדוד של חיילי עמלק?[26] וַיֹּאמֶר לוֹ ה' ענה לדוד: רְדֹף כִּי הַשֵּׂג תַּשִּׂיג וְהַצֵּל תַּצִּיל תרדוף אחרי הגדוד של חיילי עמלק, שהרי תוכל להשיג אותם ולהציל את הנשים והילדים שנלקחו בשבי[27]:

(ט) וַיֵּלֶךְ דָּוִד הוּא וְשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ דוד הלך יחד עם שש מאות האנשים שהיו איתו,[28] וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל הַבְּשׂוֹר דוד וארבע מאות מאנשיו עברו את נחל הבשור,[29] וְהַנּוֹתָרִים עָמָדוּ והנשארים משש מאות חייליו של דוד שלא עברו עם דוד את הנחל, התמקמו לפני מעבר נחל בשור[30]:

(י) וַיִּרְדֹּף דָּוִד הוּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ דוד רדף אחרי העמלקים יחד עם ארבע מאות אנשים,[31] וַיַּעַמְדוּ מָאתַיִם אִישׁ אֲשֶׁר פִּגְּרוּ מֵעֲבֹר אֶת נַחַל הַבְּשׂוֹר מאתיים אנשים שהיו חלשים מידי לעבור את הנחל, נעמדו לפני הנחל (והם לא עברו את הנחל עם דוד)[32]:

(יא) וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מִצְרִי בַּשָּׂדֶה דוד ואנשיו מצאו איש מצרי שהיה בשדה,[33] וַיִּקְחוּ אֹתוֹ אֶל דָּוִד אנשיו של דוד הביאו אליו את האיש המצרי,[34] וַיִּתְּנוּ לוֹ לֶחֶם אנשיו של דוד נתנו לאיש המצרי דברי מאכל,[35] וַיֹּאכַל האיש המצרי אכל את דברי המאכל שנתנו לו אנשיו של דוד,[36] וַיַּשְׁקֻהוּ מָיִם אנשיו של דוד גם השקו את האיש המצרי במים[37]:

(יב) הנביא מפרט מהם דברי המאכל שנתנו אנשיו של דוד לאיש המצרי:[38] וַיִּתְּנוּ לוֹ אנשיו של דוד נתנו לאיש המצרי: 1) פֶלַח דְּבֵלָה חתיכה מכיכר דחוסה של תאנים. מנהגם היה לדחוס כמות של תאנים לכדי כיכר אחת, ואנשיו של דוד נתנו לאיש המצרי חלק מכיכר כזו,[39] 2) וּשְׁנֵי צִמֻּקִים וכן נתנו אנשיו של דוד לאיש המצרי שני אשכולות של ענבים יבשים,[40] וַיֹּאכַל האיש המצרי אכל את פלח הדבלה ואת הצימוקים, וַתָּשָׁב רוּחוֹ אֵלָיו (לאחר שהאיש המצרי אכל ושתה את מה שאנשיו של דוד נתנו לו) רוחו כאילו חזרה אליו. הנביא מדמה את חולשתו של האיש המצרי בדימוי כאילו שרוחו יצאה ממנו, ולאחר שהוא אכל והתחזק, נחשב הדבר כאילו שנשמתו חזרה אליו,[41] כִּי לֹא אָכַל לֶחֶם וְלֹא שָׁתָה מַיִם שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת (האיש המצרי היה כל כך חלש) מכיוון שהוא לא אכל דבר מאכל והוא לא שתה מים במשך שלשה ימים ולילות[42]:

(יג) וַיֹּאמֶר לוֹ דָוִד דוד שאל את האיש המצרי: לְמִי אַתָּה עבדו של מי אתה,[43] וְאֵי מִזֶּה אָתָּה ולאיזה עם אתה שייך,[44] וַיֹּאמֶר האיש המצרי ענה לדוד: נַעַר מִצְרִי אָנֹכִי עֶבֶד לְאִישׁ עֲמָלֵקִי אני נער מצרי, אך אני עבד של אדם עמלקי,[45] וַיַּעַזְבֵנִי אֲדֹנִי כִּי חָלִיתִי והאדון שלי נטש אותי, כיוון שאני חולה, ולא הצלחתי לעמוד בקצב ההליכה שלו,[46] הַיּוֹם שְׁלֹשָׁה היום עברו שלשה ימים מאז שחליתי[47]:

(יד) אֲנַחְנוּ פָּשַׁטְנוּ אנחנו התפזרנו והתקפנו את המקומות הבאים:[48] 1) נֶגֶב הַכְּרֵתִי (התקפנו) את דרום הארץ, מקום שהיה שייך למשפחה בשם "כרת" (מקום זה היה שייך לפלשתים),[49] 2) וְעַל אֲשֶׁר לִיהוּדָה (תקפנו גם) את דרום הארץ השייכת לנחלת שבט יהודה,[50] וְעַל נֶגֶב כָּלֵב (תקפנו גם) את דרום הארץ שנמצאת בנחלתו של כלב (למרות שגם מקום זה היה חלק מנחלת שבט יהודה, היה לו שם בפני עצמו ולכן האיש המצרי הזכיר גם אותו),[51] וְאֶת צִקְלַג שָׂרַפְנוּ בָאֵשׁ וגם שרפנו את צקלג באש[52]:

(טו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד דוד שאל את האיש המצרי: הֲתוֹרִדֵנִי אֶל הַגְּדוּד הַזֶּה האם תוריד ותראה לי את המקום שבו עברו חיילי עמלק?[53] וַיֹּאמֶר האיש המצרי ענה לדוד: הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים אִם תְּמִיתֵנִי תישבע לי בשם ה', שלא תהרוג אותי,[54] וְאִם תַּסְגִּרֵנִי בְּיַד אֲדֹנִי ושלא תמסור אותי ביד האדון שלי,[55] וְאוֹרִדְךָ אֶל הַגְּדוּד הַזֶּה (לאחר שתישבע לי שלא תהרוג ושלא תסגיר אותי) אז אני אוריד אותך ואראה לך את המקום שבו עברו חיילי עמלק[56]:

(טז) וַיֹּרִדֵהוּ הנער העמלקי הוריד והראה לדוד את המקום שבו עברו חיילי עמלק, וְהִנֵּה נְטֻשִׁים עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ חיילי עמלק היו פרוסים ומפוזרים על פני שטח גדול, עד שהנביא מדמה את הפיזור של חיילי עמלק, כאילו שהם היו פרוסים על כל הארץ,[57] אֹכְלִים וְשֹׁתִים וְחֹגְגִים (כאשר דוד ראה את חיילי עמלק) הם היו עסוקים באכילה, שתיה וריקוד,[58] בְּכֹל הַשָּׁלָל הַגָּדוֹל אֲשֶׁר לָקְחוּ מֵאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וּמֵאֶרֶץ יְהוּדָה שמחתם של העמלקים הייתה על השלל הגדול שהם בזזו מהמקומות שהם תקפו בארץ פלשתים ובנחלת שבט יהודה[59]:

(יז) וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב דוד חיכה עד שעות הערב כדי לתקוף את עמלק (כיוון שהוא היה במיעוט מספרי מולם), והוא תקף אותם מהערב ועד לערב יום המחרת (במשך כעשרים וארבע שעות),[60] לְמָחֳרָתָם וכן הכה דוד בעמלק עד הבוקר שהיה למחרת הערב השני שהוא הכה בהם (כך שבסך הכל המלחמה הייתה כשלושים ושש שעות),[61] וְלֹא נִמְלַט מֵהֶם אִישׁ מכל חיילי עמלק שהלכו ברגל, לא נמלט מדוד אפילו חייל אחד, דוד הרג את כולם,[62] כִּי אִם אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ נַעַר אֲשֶׁר רָכְבוּ עַל הַגְּמַלִּים וַיָּנֻסוּ ורק ארבע מאות חיילים שהיו רוכבים על הגמלים, הצליחו לברוח מדוד[63]:

(יח) וַיַּצֵּל דָּוִד אֵת כָּל אֲשֶׁר לָקְחוּ עֲמָלֵק דוד הציל את כל מי שעמלק לקחו בשבי,[64] וְאֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו הִצִּיל דָּוִד ובתוך כך הציל דוד גם את שתי נשותיו[65]:

(יט) וְלֹא נֶעְדַּר לָהֶם מִן הַקָּטֹן וְעַד הַגָּדוֹל לא היה חסר מהאנשים שנלקחו בשבי אף אחד: מהקטן שבשבויים ועד הגדול שבהם,[66] וְעַד בָּנִים וּבָנוֹת (לא היה חסר מהאנשים שנלקחו בשבי אף אחד) כל הבנים והבנות חזרו גם הם מהשבי,[67] וּמִשָּׁלָל גם את כל הרכוש שלקחו עמלק, החזיר דוד,[68] וְעַד כָּל אֲשֶׁר לָקְחוּ לָהֶם (דוד החזיר) גם את מה שהעמלקים לקחו שלל מערי הפלשתים ומדרום נחלת שבט יהודה,[69] הַכֹּל הֵשִׁיב דָּוִד את הכל החזיר דוד (הנשים, הבנים והבנות, השלל והשלל שלקחו העמלקים מערי הפלשתים ומדרום נחלת שבט יהודה)[70]:

(כ) וַיִּקַּח דָּוִד אֶת כָּל הַצֹּאן וְהַבָּקָר דוד לקח לעצמו את כל הצאן והבקר,[71] נָהֲגוּ לִפְנֵי הַמִּקְנֶה הַהוּא היו אנשים שרכבו לפני המקנה כדי להתפאר על לקיחת השלל,[72] וַיֹּאמְרוּ האנשים שרכבו לפני המקנה אמרו לכל מי שבא לקחת את המקנה, גם לאנשים מנגב יהודה ומהפלשתים,[73] זֶה שְׁלַל דָּוִד (האנשים שרכבו לפני המקנה אמרו למי שבא לקחת אותו) השלל הזה שייך לדוד ולא לכם[74]:

(כא) וַיָּבֹא דָוִד אֶל מָאתַיִם הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פִּגְּרוּ מִלֶּכֶת אַחֲרֵי דָוִד וַיֹּשִׁיבֻם בְּנַחַל הַבְּשׂוֹר דוד הגיע אל מאתיים האנשים שהיו חלשים מידי ללכת איתו, ולכן הם ישבו לפני המעבר של נחל הבשור כדי לשמור שם על הכלים,[75] וַיֵּצְאוּ לִקְרַאת דָּוִד וְלִקְרַאת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מאתיים האנשים יצאו ממקום מושבם לקראת דוד ולקראת ארבע מאות האנשים שתקפו איתו את עמלק,[76] וַיִּגַּשׁ דָּוִד אֶת הָעָם דוד התקרב לעבר מאתיים האנשים,[77] וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם דוד שאל את מאתיים האנשים לשלומם[78]:

(כב) וַיַּעַן כָּל אִישׁ רָע וּבְלִיַּעַל מֵהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ עִם דָּוִד כל האנשים הרעים והרשעים שהלכו עם דוד לתקוף את עמלק אמרו לדוד,[79] וַיֹּאמְרוּ כך אמרו האנשים הרשעים לדוד: יַעַן אֲשֶׁר לֹא הָלְכוּ עִמִּי היות ומאתיים האנשים לא הלכו איתי כדי לתקוף את עמלק (אלא הם נשארו כאן כדי לשמור על הכלים),[80] לֹא נִתֵּן לָהֶם מֵהַשָּׁלָל אֲשֶׁר הִצַּלְנוּ (היות ומאתיים האנשים לא הלכו איתי כדי לתקוף את עמלק) לא נתחלק איתם בשלל שהצלנו מיד העמלקים,[81] כִּי אִם אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו אלא ניתן לכל אחד מהם רק את אשתו ואת בניו,[82] וְיִנְהֲגוּ וְיֵלֵכוּ והם יוליכו את משפחתם חזרה לביתם, אך הם לא יקבלו חלק מהשלל, גם לא את השלל שנלקח מהם[83]:

(כג) וַיֹּאמֶר דָּוִד דוד ענה לרשעים שתקפו איתו את עמלק: לֹא תַעֲשׂוּ כֵן אֶחָי אחי! אל תעשו כמו שאתם דרשתם,[84] אֵת אֲשֶׁר נָתַן יְקֹוָק לָנוּ הרי אנחנו לקחנו את השלל, בגלל שה' נתן לנו אותו, ולא בגלל שאנחנו חזקים בעצמנו,[85] וַיִּשְׁמֹר אֹתָנוּ וַיִּתֵּן אֶת הַגְּדוּד הַבָּא עָלֵינוּ בְּיָדֵנוּ וה' שמר עלינו ומסר בידינו את הגדוד של חיילי עמלק. אם כן, לכולם יש שייכות בישועה של ה' ולכולם מגיע חלק מהשלל[86]:

(כד) וּמִי יִשְׁמַע לָכֶם לַדָּבָר הַזֶּה וגם אם נצחנו בזכות חוזקנו, מי ישמע לדבריכם שלא להתחלק בשלל עם מאתיים האנשים שנשארו מאחור,[87] כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל הַכֵּלִים יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ שהרי המנהג הוא לחלק את השלל בין החיילים שתקפו את האויב, ובין החיילים שנשארו לשמור על הכלים. ללא החיילים שיישארו וישמרו על הכלים, החיילים האחרים אינם יכולים לתקוף, וממילא יש גם להם חלק במלחמה ובשלל[88]:

(כה) וַיְהִי מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה מאותו יום והלאה, מהיום שבו דוד לא קיבל את דבריהם של האנשים הרשעים,[89] וַיְשִׂמֶהָ לְחֹק וּלְמִשְׁפָּט לְיִשְׂרָאֵל (מאותו יום) דוד הנהיג שדין זה ינהג תמיד (לחלק את השלל בין החיילים התוקפים לבין החיילים שנשארים לשמור על הכלים),[90] עַד הַיּוֹם הַזֶּה דין זה התקיים עד היום שבו גלו בני ישראל מארץ ישראל, ובני ישראל כבר לא היו יוצאים למלחמות[91]:

(כו) וַיָּבֹא דָוִד אֶל צִקְלַג דוד הגיע אל העיר צקלג,[92] וַיְשַׁלַּח מֵהַשָּׁלָל לְזִקְנֵי יְהוּדָה לְרֵעֵהוּ לֵאמֹר דוד שלח חלק מהשלל לזקני שבט יהודה שהיו רעיו, ואמר להם,[93] הִנֵּה לָכֶם בְּרָכָה מִשְּׁלַל אֹיְבֵי יְקֹוָק (דוד שלח שלל לזקני שבט יהודה ואמר להם) הנה לכם מתנה מהשלל שבזזנו מאויביו של ה', מעמלק[94]:

(כז) לַאֲשֶׁר בְּבֵית אֵל וְלַאֲשֶׁר בְּרָמוֹת נֶגֶב וְלַאֲשֶׁר בְּיַתִּר (דוד שלח מהשלל) לזקני שבט יהודה שהיו בבית אל, ברמות נגב וביתיר:

(כח) וְלַאֲשֶׁר בַּעֲרֹעֵר וְלַאֲשֶׁר בְּשִׂפְמוֹת וְלַאֲשֶׁר בְּאֶשְׁתְּמֹעַ וכן שלח דוד מהשלל לזקני שבט יהודה שהיו בערער, בשפמות ובאשתמוע:

(כט) וְלַאֲשֶׁר בְּרָכָל וְלַאֲשֶׁר בְּעָרֵי הַיְּרַחְמְאֵלִי וְלַאֲשֶׁר בְּעָרֵי הַקֵּינִי וכן שלח דוד מהשלל לזקני שבט יהודה שהיו ברכל, בערים שהיו שייכות למשפחת ירחמיאל משבט יהודה ולזקני שבט יהודה שהיו בערי הקיני:

(ל) וְלַאֲשֶׁר בְּחָרְמָה וְלַאֲשֶׁר בְּבוֹר עָשָׁן וְלַאֲשֶׁר בַּעֲתָךְ וכן שלח דוד חלק מהשלל לזקני יהודה שהיו בחרמה, בבור עשן, ובעתך:

(לא) וְלַאֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן וּלְכָל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הִתְהַלֶּךְ שָׁם דָּוִד הוּא וַאֲנָשָׁיו וכן שלח דוד מנחה לזקני יהודה שבחברון ובכל במקומות שהוא ואנשיו שהו שם כאשר הם ברחו מפני שאול[95]:

[1] תרגום.

[2] מצודות.

[3] רד"ק. מלבי"ם: ה' גרם לכך שהעמלקים יתקפו את דוד ואנשיו כדי שדוד יהיה פטור מלעזור לבני ישראל במלחמה נגד הפלשתים.

[4] מצודות. רד"ק כתב פירוש נוסף שהכוונה לעיר שנקראת נגב.

[5] מצודות.

[6] מצודות.

[7] תרגום.

[8] רד"ק.

[9] תרגום.

[10] תרגום.

[11] תרגום.

[12] תרגום.

[13] תרגום.

[14] תרגום.

[15] תרגום.

[16] תרגום.

[17] מצודות.

[18] מצודות. מלבי"ם: אנשיו של דוד האשימו אותו שהוא לא הניח שמירה על העיר.

[19] תרגום.

[20] מצודות.

[21] תרגום.

[22] תרגום.

[23] תרגום.

[24] עפ"י הגר"א בפירושו לספר יהושע, פרק א' פסוק א'.

[25] מצודות.

[26] תרגום. רד"ק: למרות שדוד שאל כאן שתי שאלות ומותר לשאול באורים ותומים רק שאלה אחת, הוא נענה כאן על שתיהן משום שהוא היה דחוק בזמן ולא היה לו יכולת להפריד את השאלות ולשאול פעמיים.

[27] תרגום.

[28] תרגום.

[29] מצודות.

[30] מצודות. רש"י איננו מגדיר במספרים כמה אנשים עמדו, אלא אומר שחלק קטן מהאנשים שעם דוד נשארו שם, והוא כותב שהם נשארו שם משום שהם היו עייפים. אולם בפסוק הבא מוכח שהיו מאתיים אנשים שנשארו ולא תקפו עם דוד. רלב"ג: הוסיף אפשרות שהם נשארו שם משום שהם פחדו מהמלחמה נגד עמלק. מלבי"ם: הכוונה היא שהיו אנשים שהצטרפו אל דוד במהלך החודשים שקדמו למלחמה נגד הפלשתים (והם נוספו על שש מאות האנשים שהיו לדוד) והם נשארו בעיר ולא תקפו את העמלקים משום שהעמלקים לא לקחו מהשלל שלהם.

[31] תרגום.

[32] מצודות. רש"י: "פיגרו" היינו נמנעו או הרסו בלשון ארמית.

[33] רלב"ג בפירושו השני. בפירושו הראשון כתב שהיו אלה מאתיים האנשים שעמדו ליד נחל בשור שמצאו את המצרי, והם מצאו אותו לפני שדוד הספיק להתרחק מהם מאוד.

[34] תרגום.

[35] עיין רש"י בפירושו לספר ויקרא, פרק כא' פסוק יז'.

[36] תרגום.

[37] תרגום.

[38] דעת מקרא.

[39] מצודות.

[40] מצודות.

[41] מצודות.

[42] תרגום. לגבי היותו המילה "לחם" מילה שפירושה דברי מאכל ולאו דווקא לחם, עיין רש"י בפירושו לספר ויקרא, פרק כא' פסוק יז'.

[43] מצודות.

[44] מצודות.

[45] תרגום.

[46] מצודות.

[47] מצודות.

[48] עפ"י מצודות בפירושו לפסוק א'.

[49] רד"ק.

[50] מצודות.

[51] מצודות.

[52] תרגום.

[53] מצודות.

[54] תרגום.

[55] מצודות. מלבי"ם: האיש המצרי לא ידע אם דוד בצד של עמלק ואז הוא יסגיר אותו אל אדונו או שהוא נגד עמלק ואז הוא יהרוג אותו.

[56] תרגום.

[57] מצודות.

[58] מצודות. מלבי"ם: העובדה שחיילי עמלק התפרסו על פני שטח גדול ולא היו ערוכים בצורה של יחידה צבאית וגם שהם חגגו, מראה שהם לא ציפו למתקפת נגד של דוד.

[59] מצודות.

[60] מלבי"ם.

[61] מצודות.

[62] מצודות.

[63] תרגום. מלבי"ם: הנערים ניצלו והזקנים נהרגו.

[64] תרגום.

[65] תרגום.

[66] מצודות.

[67] תרגום.

[68] תרגום.

[69] מצודות. מלבי"ם: גם את השלל שהעמלקים כבר הספיקו לחלק ביניהם, הצליח דוד לקחת.

[70] תרגום.

[71] מצודות. רש"י בשם חז"ל כתב שהעמלקים רגילים ללקות ביום המחרת כמו שמשה אמר ליהושע שביום המחרת הוא יעלה לראש ההר. מהר"י קרא: משמע ממנו שהמלחמה הייתה כארבעים ושמונה שעות.

[72] רש"י. מצודות: האנשים הלכו לפני המקנה כדי לפנות לו את הדרך.

[73] מצודות. רד"ק כתב שני פירושים: א. הם הנהיגו את המקנה שלהם, לפני המקנה שהם לקחו מעמלק (בשם אביו). ב. הם הנהיגו את המקנה וכאשר הם הגיעו למקומות בהם היו גדרות ושדות, הם פרצו את הגדר, ועברו דרך השדה, והם אמרו שיש למלך זכות לפרוץ גדר.

[74] מצודות.

[75] מצודות. מלבי"ם: דוד ניגש לאנשיו באהבה כדי להראות להם שהוא אינו כועס עליהם על שהם נשארו מאחור.

[76] מצודות.

[77] תרגום.

[78] תרגום.

[79] תרגום.

[80] מצודות.

[81] תרגום.

[82] מצודות.

[83] מצודות.

[84] תרגום.

[85] מצודות. מלבי"ם: הדין צריך להיות הפוך. אלה שנשארו לשמור על הכלים ובטחו בישועת ה' ולכן הם לא נלחמו, צריכים לקבל יותר מאלה שתקפו בפועל.

[86] מצודות.

[87] מצודות.

[88] מצודות.

[89] מצודות.

[90] מצודות.

[91] מצודות. עיין אוצר מפרשי התנ"ך על ספר בראשית בביאור הביטוי "עד היום הזה".

[92] תרגום. רש"י: הכוונה היא שכלל זה היה קיים גם כאשר אברהם תקף את ארבעת המלכים ונתן את שכרם של היושבים על הכלים. מלבי"ם: לגבי שאר העמים, דין זה הוא חוק משום שאין לו טעם, אבל אצל בני ישראל יש טעם לחוק זה, משום שהיושבים על הכלים הם אלה שבטחו בה' ולכן מגיע להם שלל יותר מאלה שתקפו. כמו"כ הסביר המלבי"ם מדוע מדרש חז"ל שהביא רש"י מוכרח מהפסוק.

[93] מצודות.

[94] תרגום. מלבי"ם: דוד שלח את השלל כדי שיזכרו את הנס.

[95] מצודות. רד"ק הוסיף וכתב ששלל זה היה שייך לשבט יהודה משום שהעמלקים לקחו את השלל משם.