ייחודה של המלכות בישראל

תפקיד המלך האנושי

כפתיחה להבנת עניין המלכות בישראל, יש לברר מדוע כלל יש מלכים בעולם? מה מניע את בני האדם למסור את חירותם לידי מושל ושליט?

הסיבה הפשוטה לכך היא שההנהגה היא צורך חיוני לשם קיום החברה. כך מבאר זאת הרמב"ם בספר מורה הנבוכים (ב, מ): "כבר התבאר תכלית הביאור כי האדם מדיני בטבע, ושטבעו שיהיה מתקבץ, ואינו כשאר בעלי חיים אשר אין לו הכרח להתקבץ. ולרוב ההרכבה בזה המין, מפני שהוא המורכב האחרון כמו שידעת, היה ההבדל רב בין אישיו, עד שאפשר שלא תמצא שני אנשים מסכימים במין ממיני המדות, כמו שלא תראה צורותיהם הנראות שוות... ואין כיוצא בזה ההתחלפות האישי הגדול נמצא באחד ממיני בעלי החיים, אלא ההתחלפות בין אישי כל מין מתקרב. מלבד האדם שאתה תמצא שני אישים ממנו כאלו הם משני מינים בכל מדה, עד שתמצא אכזריות איש תגיע עד שישחט צעיר בניו מרוב הכעס, ואחר יחמול על הריגת כנה או תולעת אחת וירך לבו מזה, וכן ברוב המקרים, ומפני שטבעו נותן שיהיה בין אישיו זה החילוף וטבעו, צריך אל הקיבוץ צורך הכרחי, אי אפשר בשום פנים שישלם קבוצו אלא במנהיג בהכרח, ישער פעולותיהם וימלא המחסר וימעיט מן המרבה, ויחוק פעולות ומדות יעשום כלם על חק אחד תמיד, עד שיעלם ההתחלפות הטבעי ברוב ההסכמה ההנחיית ויסודר הקבוץ"[1].

הואיל ומוסד המלוכה נולד מתוך הצורך הקיומי של ההמון, כל מלך הוא בעצם משרת של העם. ממילא, המאפייני הבסיסיים של הנהגתו מעוצבים בהכרח באופן שבו הם ממלאים את צרכי העם, כגון: סידור הכוחות באומה, אחדות האומה והגנה מפני צר ואויב. גם בישראל הופיעה בקשה של מלך שכזה. כאשר בקשו ישראל מלך מאת שמואל הנביא, הם קבעו באופן חד¯משמעי כי מטרתם היא שיפור התפקודים הלאומיים, בדומה למלכי הגויים: "שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ... וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ" (שמואל א ח, ה-כ). ישראל ביקשו מלך שיתאים למילוי הצרכים החסרים – משפט בתוך העם ומלחמה אל מול האויבים.

המלך בעם ישראל – ייעוד רוחני

בציווי התורה על מלך, היא מבהירה מיד: אין לישראל למנות מלך גוי - "מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא" (דברים יז, טו). זוהי הצבת עיקרון היסוד של מלכות ישראל: לגויים אין חלק בה משום שמאפייני מלכות זו ותפקידיה שונים לחלוטין מאלו של מלכויות הגויים.

ניתוח ייעוד המלכות אשר נערך בסעיף הקודם נכון כשמדובר בהופעתה בעולם בכללו. אולם בעם ישראל חידש הקב"ה ייעוד אחר בתכלית למלך האומה. התורה מלמדתנו כי המלך בישראל הוא חלק ממוקדי הקדושה של האומה. תפקידו אינו רק לסדר את כוחות האומה, לפתור את בעיותיה ולשמור אותה מאי אלו הפסדים חומריים, אלא להנהיג את האומה כולה על פי רצון ה' ותורתו.

בשל כך, על פי התורה, תהליכי מינוי המלך בישראל אינם תואמים לדרכים הנוהגות בעולם החולין. אופן מינוי המלך הרווח בעולם נעשה באמצעות מוקדי הכוח והשררה, על ידי אנשי המעשה והמפעל של החברה. בניגוד לכך, סדר מינוי המלך בישראל מתבצע באמצעות מוקדי הקדושה הגדולים ביותר של האומה – "אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא"[2] (רמב"ם הלכות מלכים א, ג).

כמו כן מתבצע מינוי המלך באמצעות משיחתו בשמן המשחה[3]. שמן המשחה נוצר על ידי 'מתכון' אלוקי מיוחד, וייעודו לקדש חפצים או אנשים – "וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ רֹקַח מִרְקַחַת מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה. וּמָשַׁחְתָּ בוֹ אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת אֲרוֹן הָעֵדֻת... וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְהָיוּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים... וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּמְשָׁח וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם לְכַהֵן לִי. וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי לְדֹרֹתֵיכֶם" (שמות ל, כה-לא). המלך נמשח לתפקידו באותו השמן המיוחד המשמש למשיחת הכהנים הגדולים וכלי המשכן בכדי לקדשם[4]. הרי לנו שתפקיד המלך בישראל הוא תפקיד של קדושה.

על ההבחנה בין מלך אנושי רגיל למלך ישראל עמד השל"ה (פרשת ואתחנן תורה אור): "וזהו ענין שררת ישראל ומנהיגיהם, לא כהאומות ששררותם מצד גופם וכחם, אבל שררת ישראל של מנהיגים היא מעין מלכותא דרקיעא, רצוני לומר: מי שיש לו תוספות השגה הוא נעשה ראש ומקור להשתורר על ישראל להנהיגם על פי התורה. והנה שאול כשעלה למלוכה זכה לרוח הקודש, כי גם שאול בנביאים. והמלוכה ניתנה לדוד שלא היה כמוהו עוסק בתורה ובשירות ותשבחות, 'וה' עמו' (שמואל א טז, יח), הלכה כמותו בכל מקום (סנהדרין צג ב)".

המלך בישראל נועד לרומם את שם שמים בעולם – "ובכל יהיו מעשיו לשם שמים, ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת, ולמלאות העולם צדק, ולשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות ה'" (רמב"ם הלכות מלכים ד, י); "...תהיה כונתו לשמור את כל דברי התורה הזאת, ואת החוקים האלה לעשותם. שבכל מה שיוסיף או יגרע, יכוין כדי שחוקי התורה, יהיו יותר נשמרים. כאשר נאמר, על דרך משל: כשיהיה הורג נפש בלא עדים והתראה, לא תהיה כונתו להראות ממשלתו לעם שהוא שליט על זה, אבל יכוין בעשותו זה, כדי שמצות לא תרצח תתקיים יותר, ולא יפרצו עליה" (דרשות הר"ן, הדרוש האחד עשר).

בהתאם לתפקידו המרומם, מצווה המלך לכתוב לעצמו ספר תורה נוסף, מלבד ספר התורה שהוא כותב לעצמו ככל אדם מישראל. על המלך להצמיד את ספר התורה אליו בכל עת – "וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם:  וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל  דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם" (דברים יז, יח-יט). כהמשך לכך הבהיר שלמה המלך כי כל יסוד הצלחת המלכים הוא בשמירתם את התורה – "בִּי [=בתורה] מְלָכִים יִמְלֹכוּ וְרוֹזְנִים יְחֹקְקוּ צֶדֶק" – "על ידי תתקיים מלכותם אם יתנהגו במשפט התורה" (משלי ח, טו ומצודת דוד שם)[5].

נוסף לכך – בשני המלכים הראשונים שהתמנו בישראל, מצינו כי מינויים השפיע עליהם השפעה רוחנית כבירה באופן מיידי. רוח הקודש חלה עליהם החל מזמן משיחתם והלאה – "וְצָלְחָה עָלֶיךָ רוּחַ ה' וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר... וְהָיָה כְּהַפְנֹתוֹ שִׁכְמוֹ לָלֶכֶת מֵעִם שְׁמוּאֵל וַיַּהֲפָךְ לוֹ אֱלֹהִים לֵב אַחֵר... וַיְהִי כָּל יוֹדְעוֹ מֵאִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה עִם נְבִאִים נִבָּא וַיֹּאמֶר הָעָם אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מַה זֶּה הָיָה לְבֶן קִישׁ הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִים" (שמואל א י, ו-יא); "וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו וַתִּצְלַח רוּחַ ה' אֶל דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה" (שם טז, יג)[6]. חלות רוח הקודש עם המינוי למלך מגלה על תפקיד המלך בישראל – המלך לא נועד בכדי להעצים ולהרחיב את השלטון החומרי בלבד. מלכותו אינה אלא מלכות שמים. ייעודו הוא להיות בא הכוח של הקב"ה אצל עמו, ועל כן מפעמת בו רוח הקודש.

ולבסוף, באופן הפשוט ביותר: המלך בישראל הוא האחראי על כך שכל אחד מבני ישראל יקיים כראוי את מצוות ה'. אין זה תפקיד רק של בית הדין, הכהנים או הנביאים, אלא חלק מתפקידיו היסודיים של המלך. כן מבואר מן הפסוקים בספר שופטים התולים את הופעת החטאים בעם ישראל, בעובדה שאין מלך בישראל – "וְהָאִישׁ מִיכָה לוֹ בֵּית אֱלֹהִים וַיַּעַשׂ אֵפוֹד וּתְרָפִים וַיְמַלֵּא אֶת יַד אַחַד מִבָּנָיו וַיְהִי לוֹ לְכֹהֵן. בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" – "'אין מלך בישראל' – ועל כן עשה כל איש הישר בעיניו ולא היה מי שימחה ביד מיכה" – (שופטים יז, ו ומצודות דוד שם).

ועוד: על פי התורה, לא שוררת בעם ישראל 'הפרדת רשויות' והמלך הוא שאחראי למנות את הכהן הגדול (סוטה מב, א). לדוגמה – מצינו ששלמה המלך העביר את אביתר מן הכהונה הגדולה – "וַיְגָרֶשׁ שְׁלֹמֹה אֶת אֶבְיָתָר מִהְיוֹת כֹּהֵן לַה'" (מלכים א ב, כז) במקומו מינה שלמה את צדוק (שם ד, ד). היה מקום לתמוה: מדוע הכהן הגדול שהוא בעל תפקיד במקדש ה' כפוף למלך? אלא שהמלך הוא האחראי העליון על תחומי הקדושה בישראל.

תפקידו העיקרי של המלך בישראל

לאחר שראינו את מאפייני הקדושה של מלכות ישראל, נביא בזה מספר מקורות המבארים ומרחיבים בנקודה זו:

ר' אלישע גאליקו (קהלת א, יב) מבאר כי מטרת המלך בישראל היא רוחנית בלבד: "ידוע היות צורך המלך על אומה ולשון לאחד משתים או שלושה סיבות: האחד לצורך מלחמותיהם, ותיקוני שמירת מלכותם... השני: לתיקון נימוסים וחוקים המצטרכים ליישובי המדינות והערים... והשלישית להצדיק את הצדיק ולהרשיע את הרשע שאלמלא מורא של מלכות איש את רעהו חיים בלעו... והיורד לסוף הדברים ישכיל ממוצא דבר שדברים אלו לא יצדקו לישראל [=עם ישראל אינו זקוק למלך מחמת אף אחת מן הסיבות הללו] כי ה' הוא הנלחם להם וה' בראשם. ולענין הדינים והחוקים ופקודתם ידוע כי הוא על פי סנהדרין, ובפרט סנהדרין של שבעים ואחד... ומה צורך להם במלך? אין זאת כי אם לענין נפשיי נוגע לשלימות האומה ודבקותה עם אלוקיה, והוא שיהיו כל חלקי האומה פונים אל נקודה אחת, לקשרם ולאחדם באחדות שלימה כעין מלכותא דרקיעא, כי אז תשכון השכינה ותמצא מקום לנוח כאשר לא יהיה בישראל פירוד, והדבר הזה אמת ויציב".

באופן דומה מבאר הרש"ר הירש (דברים יז, יד): "ההצלחה הלאומית העליונה של כל הגויים מתבטאת בפיתוח עוצמה גדולה כלפי חוץ, לצורך זה הם מאחדים את כל כוחותיהם הלאומיים, ואיחוד זה יושג רק על ידי השתעבדות לראש אחד, שכל הכוחות הלאומיים נמסרו לפקודתו. גם אתה [=ישראל] תחוש בצורך דומה, אלא שההצלחה הלאומית העליונה שלך מתבטאת בקיום מלא של תורת ה' כלפי פנים, ולצורך זה תבקש לכונן אחדות לאומית על ידי ההשתעבדות לראש אחד. הראש הזה שתשים עליך יהיה הראשון לשומרי התורה בישראל, ובאצילות המוסרית של נאמנותו לתורה יעבור לפני עמו כמופת. רוח הייעוד הזה תמלא את לבו, ולרוח זו יבקש לרכוש כל רוח ונפש בהכרה וברעיון במלה ובמעש. בכח דברו, דוגמתו וכבודו יתייצב כנגד כל המתנכרים לרוח זו, ואתה תמסור את כל כוחותיך לפקודתו כדי שיילחם ויגן על ייעודך הלאומי כלפי פנים. אכן זה הוא ייעודו של המלך בישראל".

האלשיך (ירמיהו יג) מבאר שהואיל ומוסד המלוכה בישראל הוא לתפקיד רוחני בלבד, אין כל אפשרות קיום למלכות בישראל בזמן שאין בית מקדש – "הנה שני כתרים כתר כהונה וכתר מלכות לא יתפרדו, ועל כן אחר חרבן הבית אין מלך בישראל. כי המלכות בא ונמשך ממלכות של מעלה השורה בבית המקדש, ולכן בהסתלק מלכות שמים מבית המקדש מתבטל מלך מישראל, והוא מאמר הכתוב באומרו: 'וינאץ בזעם אפו מלך וכהן' - כי אם אין עבודת בית המקדש אין מלך בישראל. כי בהסתלק מלכות שמים למעלה מאין יבא מלכות בישראל? נמצא כי הקדוש ברוך הוא הוא [ביחס] למלך [הוא] כבודו ומרים ראשו, כמראשות אל הראש השוכב, וכעטרת תפארת מלכות אשר בראש מלך הארץ".

אם כן, ייעודו ותפקידו של המלך בישראל שונה בתכלית מהמלך האנושי הרגיל. אלו שני מינויים שונים לגמרי אשר אך שיתוף השם יש ביניהם. המלך האנושי בא לפתור את בעיות הקיום הציבוריות, ולהעצים את כח הציבור. קשיים חומריים שונים מוטלים על בני האדם, והם הגורמים להם להגביל את חירותם ולהעמיד עליהם מלך. אך בעם ישראל, תפקיד המלך הוא אחר. הוא נועד לרכז את העם למכלול אחד המקיים את רצון ה' בעולם. גם באין לישראל כל קושי חומרי, מקימים הם מלך לצורך קיום היעוד התורני והרוחני שלהם. ברור הוא כי לצורך ייעוד זה עוסק המלך גם בכל העניינים החומריים, אך הם בלועים בתוך הייעוד הרוחני הכללי.

מצד נוסף: מינוי המלך בישראל הוא מצווה מהתורה – "שנצטוינו למנות עלינו מלך מישראל יקבצנו כולנו וינהיגנו כחפצו, ועל זה נאמר [דברים י"ז, ט"ו], שום תשים עליך מלך וגו', ואמרו בספרי [כאן] שום תשים עליך מלך, מצות עשה" (ספר החינוך מצוה תצז). מצווה זו, ככל מצוות התורה, לא באה לפתור קשיים חומריים, אלא לקיים את רצון ה' ולהרים את קרן הקדושה בעולם.

הפלא של המלכות בישראל

עד כה התבאר כי הקו המנחה את מלך ישראל צריך להיות רצון ה' בלבד והשלטתו באופן מעשי בחברה. אולם יש לזכור כי בסופו של דבר מדובר במלך ולא בכהן או נביא. מלך ישראל אחראי מעצם תפקידו על כל ענייני החומר והשעה. מטרת פעילותו היא הנהגת המוני העם על רצונותיהם ומגבלותיהם. אין המלך יכול ואינו רשאי לצמצם את עצמו לעיסוק בענייני הקודש והתורה בלבד. עליו לגבות מיסים; לדאוג לסלילת כבישים; להילחם עם האויבים; לבנות בתי חולים; לאחד את חלקי העם; לפתח קשרים עם העמים השכנים; להרים את המורל הלאומי; למנוע אי סדר ואנרכיה; ועוד ועוד. למעשה, מלך ישראל אחראי לכל אשר אחראי מלך אנושי רגיל. במקביל לתפקיד החומרי, הדורש את כל היישות והמהות, ואף קודם לו, אחראי מלך ישראל על העמדת התורה והקדושה בעם ובעולם. כאמור, עיקר תפקידו של מלך ישראל הוא להיות המבצע בפועל של רצון ה' בעולם; לדאוג לקיום התורה והמצוות, ולפעול בכל דרכיו על פי שיקולי נצח ולא על פי שיקולי ההוה. ככל שהמלך הממונה על ישראל הוא אידאלי יותר, כן מתגלה כי אין מדובר בשני 'כובעים' ובשני תפקידים, אלא הם מתאחדים והולכים. מתגלה כי אין סתירה בין ייעודי הקדושה ובין צרכי החול, אלא כל צרכי החול משרתים את אותם הייעודים ולמלא את הופעתם בעולם.

באופן יסודי, אין ישראל זקוקים למלך אנושי

מתוך הבנת הפלא שבמלך ישראל ושני התפקידים השונים המתמזגים לאחד באישיותו, עולה שאלה יסודית ביותר – האם הכרחי הוא שישראל ימנו מלך? מדברי הנביאים, חז"ל ראשונים ואחרונים עולה כי אין די בכך שמלך ישראל לא נועד למלא את התפקידים החומריים, אלא שבאמת, כשישראל במצבם האידאלי, אין הם זקוקים כלל למלך. ה' אלוקיהם הוא מלכם, והוא הפודה אותם מכל קשיי החומר וממצוקותיו.

לקראת סוף תקופת השופטים, ביקשו בני ישראל מגדעון שיקים עליהם ממשלה, הוא ובניו אחריו. תגובת גדעון היתה (שופטים ח, כג): "לֹא אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם וְלֹא יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם ה' יִמְשֹׁל בָּכֶם" – "אמר להם: מניח אני אדון שבשמים שהוא ראש לכל?! וכל זמן ששמים [ישראל] בטחונם במקום [=בקב"ה] ולא בבשר ודם הוא שמח בהם והם שמחים בו; ולי אתם אומרים שאמשול עליכם?! לא אמשול אני בכם ולא ימשול בני בכם ה' ימשול בכם" (בראשית רבתי, פרשת וירא). האברבנאל (על הפסוק) מבאר כי יש כאן טענה מהותית – לבשר ודם אין זכות לשלוט על חבריו. רק לקב"ה יש סמכות להטיל את מרותו על בני האדם - "רצה לומר כי המלכות והממשלה אינו נאות לאיש מבני אדם, כי איך ימשול בצדיקים וטובים ממנו? ואיך ימשול ומחר ימות? אבל תאות לה' ית' כי הוא אלהי האלהים חי וקיים הוא".

רבינו בחיי (במדבר כב) עורך בירור עומק בנוגע לאושיות המלכות של המלך. מסקנת בירורו היא כי מלכתחילה, הטוב ביותר הוא שישראל לא יבטחו כלל בבשר ודם, אלא בה' בלבד. מינוי מלך ראוי רק במידה וישראל אינם זוכים למעלה זו. ואלו דבריו:

"'בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ וּבְאֶפֶס לְאֹם מְחִתַּת רָזוֹן' [=כשאין לרוזן עם, הרי זוהי שבירת מלכותו (על פי ביאור רבנו בחיי בסמוך)]' (משלי יד, כח) – שלמה המלך ע"ה ביאר בכתוב הזה (משלי יד, כח) כי רבוי העם הוא הדרת מלך וכבודו. לפי ש [=שהרי] יש בין אנשיו גבורים וחכמים שוין לו, או למעלה ממנו [=ובמה אפוא ניכרת ייחודיותו?] אבל מעלתו והתנשאותו על שאר השרים והסגנים הוא רבוי חיילותיו ורוחב מלכותו וממשלתו, וזאת היא הסבה שהוא מעולה ומהודר מכלם. וכאשר יחסר לו העם ויפרדו מעליו זהו מחתת [=שבירת ומפלת] האדון, ומלת "רזון" מלשון רוזנים. ולפי מה שאמר [בראש הפסוק] "הדרת מלך" היה לו לומר [לכאורה]: "מחיתת מלך" [ומדוע נקט בלשון 'רוזן'?]. אבל בא לומר כי העדר העם מחתה לו עד שהוסר ממנו שם המלכות, וחזר כאחד הרוזנים המושלים בעם, ועל כן יקראנו הכתוב בשם "רוזן" ולא בשם מלך, לפי שאין מלך בלא עם". עד כאן הניתוח היסודי של מעמד המלך – כל מעמדו תלוי בכך שהעם מכבד אותו ועובד אותו. מכאן ואילך מסיק רבינו בחיי את המסקנה מהבנה זו –

"ואם כן, למדך הכתוב הזה כי בטחון המלך תלוי בבשר ודם כיון שהדרתו ומעלתו ברבוי העם ומחתתו בחסרונם. ועל הטעם הזה לא היה רצון השם יתברך שיהיה בינינו מלך, לפי שבטחון העם במלך והמלך בטחונו בעמו, ואנחנו מקבלי התורה נצטוינו בה שנירא את השם יתברך, כענין שכתוב: (דברים ו, יג) "את ה' אלהיך תירא"; גם נצטוינו שלא נירא מן הכנענים כענין שכתוב: (שם ז, יח) "לא תירא מהם"; וכתיב: (דברים לא, ו) "אל תיראו ואל תערצו מפניהם". וכיון שהתורה אסרה לנו הבטחון בבשר ודם וצותה אותנו להיות כל אחד ממנו בטחונו בה' יתברך לבדו, ובקיימנו זה לא נצטרך לאדם ויהיה כל אחד מישראל בטוח יותר מן המלך, אבל לפי שהיה גלוי וידוע לפניו יתעלה שעתידין ישראל לשאול להם מלך כשאר האומות אשר להם מלכים ושלטונים, על כן קבע להם בתורה מצות עשה לדעתם למנות להם מלך אחר שיחטאו בשאלם אותו, והוא שכתוב: (דברים יז, יד - טו): 'ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי, שום תשים עליך מלך'. וראוי היה שיחשב זה [=בקשת המלכות] להם לחטא, כיון שהקב"ה הפליא ענינם בימי צאתם מארץ מצרים מכל העמים ורמם חלקם מכל אומה ולשון להיותו מולך עליהם, כי מי שאדון העולם הוא מלכו ושכינתו בקרבו, מה חפצו במלך בשר ודם. ולכך הוקשה בעיני הקדוש ברוך הוא כששאלו להם מלך, וסופו הוכיח על תחלתו שאבד שאול בסופו...".

בעקבות הדברים היסודיים של רבנו בחיי, נשוב אל דברי חז"ל הקדומים הרבה יותר. במדרש דברים רבה (ה, ח) מבוארת אותה הגישה למלכות בישראל, ומובא פירוש דומה למצוות מינוי המלך: "...רבנן אמרי: אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בני! כך חשבתי שתהיו [בני] חורין מן המלכות [לא תזדקקו להשתעבד לעול המלוכה]. מנין? שנאמר (ירמיה ב): 'פרא למוד מדבר' כשם שהפרא גדל במדבר ואין אימת אדם עליו כך חשבתי שלא תהא אימת מלכות עליכם [כלומר שלא תבקשו למנות עליכם מלך]. אבל אתם לא בקשתם כן... ואם תאמרו שאיני יודע שסופכם לעזבני [=מחמת מלככם] כבר הזהרתי ע"י משה ואמרתי לו הואיל וסופן לבקש להן מלך בשר ודם – מהן ימליכו עליהן לא מלך נכרי. מנין [=שהציווי להעמיד מלך הוא ציווי רק בדיעבד]? ממה שקרינו בענין: 'ואמרת אשימה עלי מלך'... רבנין אמרי: כיון שעמדו מלכים על ישראל והתחילו משעבדין בהן, אמר הקדוש ברוך הוא: לא אתם עזבתם אותי ובקשתם לכם מלכים? הוי [=על כך נאמר]: 'אשימה עלי מלך'... רבנן אמרי: כל מי שנשען בבשר ודם עובר [=שהוא חולף ומת], אף פרוסטיא שלו עוברת שנאמר (תהלים קמו): 'בבן אדם שאין לו תשועה'. מה כתיב אחריו? 'תצא רוחו ישוב לאדמתו'. אמר הקדוש ברוך הוא: ויודעין שאין בשר ודם כלום ו[בכל זאת] מניחין כבודי ואומרין: 'שימה לנו מלך'! מה אתם מבקשין מלך? חייכם שסופכם להרגיש מה עתיד להגיע לכם מתחת מלככם מנין שנאמר (הושע ז) כל מלכיהם נפלו אין קורא בהם אלי".

המלבי"ם (שמואל א ח, ו) מבאר כי כשישראל מצויים בעידן של הופעת קרבת ה' בשיאה, אין הם זקוקים כלל למלך לשם פיתרון בעיותיהם החומריות. הצורך במלך מתעורר רק בתקופות של מיעוט הופעת ה' בקרבם: "הגם שהתורה ציוותה או התירה להקים להם מלך (כי פליגי בזה ר' יהודה ור' נהוראי (סנהדרין שם) אם הקמת מלך רשות או חובה), הכתוב התנה בזה ואמר: 'כי תבא אל הארץ וירשתה וישבת בה ואמרת אשימה עלי מלך', רצה לומר כי הקמת המלך הכרחי אל הקיבוץ, ונצרך מאד. וכמו שכתבו החוקרים שיחוס המלך בקיבוץ המדיני כיחוס הלב בגוף בעל חיים אשר לו לב, וכיחוס המציאות אל הסבה הראשונה יתעלה, ויאמרו שהמלכות יקיים ג' דברים: א] האחדות והעדר השתוף, ב] ההתמדה והעדר החילוף, ג] היכולת המוחלט.

אמנם כל זה להעמים אשר על פני האדמה המתנהגים כפי תהלוכות הטבע, וכן לישראל בעת סר צלם והיתה הנהגתם תחת מסבות המקרה והטבע אז מן ההכרח שיקימו עליהם מלך ללחום מלחמותם ולהשיב מלחמה שערה, לא כן בעת הפלה ה' אותם מכל העמים וינהגם תחת שבט השגחתו הפרטיית וילך מלכם לפניהם וה' בראשם, לא היה להם צורך למלך, וכמו שכתוב (שמואל  יב, יב): 'ותאמרו כי מלך ימלוך עלינו וה' אלהיכם מלככם'. ולכן אמר: כי בעוד שתירש ותשב את הארץ שבעת ההיא עבר ה' לפניהם בקדש ועשה בקרבם נפלאות והיה כל ענינם בדרך הנס והפלא לא היה להם רשות להקים להם מלך אחר ולמעול במלכות שמים, רק אחר ירושה וישיבה שאז היו עתים שעזבם המלך ה' צבאות והיו ככל העמים תחת הנהגת הטבע, אז רשות או מצוה בידם להקים להם מלך ככל העמים אשר סביבותיהם, אחר שהיו כמוהם תחת יד הטבע צריכים הם למנהיג יועיל להם כפי ההנהגה המדינית. ולפי זה, הנה בעוד שמואל חי, אשר דבקה בו ההשגחה האלהית ועליו בשמים הרעים ה' בקול גדול על פלשתים, וכמו שאמר (שם, יז): 'הלא קציר חטים היום אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר', לא היה להם לעזוב הנהגה זו ההשגחיית ולהסתופף בצל בשר".

ר' צדוק מלובלין (תקנת השבין עמוד עד) מלמדנו כי על פי האמת שתתגלה לעתיד לבוא, ישראל הם עם אלוקי שאיננו זקוק כלל למלך. רק ה' הוא אלוקיהם. כל הצורך שלהם במלך בעל תפקידים חומריים הוא בעולם הזה[7]: "כי עיקר ענין המלכות נקרא 'ככל הגוים אשר סביבותינו' כי הוא שייך רק לגוים. דבני ישראל אין להם מלך אלא הקדוש ברוך הוא. וכן אמרו (שוחר טוב כ"א) במשיח דיבוא רק ללמד לאומות העולם ונהרו אליו עמים רבים אבל ישראל לא יצטרכו לו [=אלא הקב"ה בעצמו ילמד אותם את תורתו]. ועל כן נאמר (דברים יז, טו): 'שום תשים עליך מלך' דאצל בני ישראל הוא רק מה שהם משימים אותו [=את המלך] ומקבלים מלכותו עליהם על דרך (אבות א, ו): 'עשה לך רב' דפירש הרע"ב אף שאינו רבו באמת, ואינו מלוכה בעצם ומצד עצמו אלא על אומות העולם".

המסקנה העיקרית של המקורות השונים שהבאנו היא כי אין לישראל לחשוב כי זקוקים הם למלך מחמת הקשיים האנושיים. ה' לבדו הוא הדואג לכל מחסורם וענייניהם. אולם יש לשים לב, כי יתכן הדבר שרצון ה' יהיה כי הוא ימלוך עליהם באמצעות שליח אנושי. אם ימנה הקב"ה מלך בישראל, מטעמיו הוא, לא יהיה מינוי זה בגדר מלכות אנושית, אלא בגדר מלכות שמים. ענין זה יתבאר ביתר הרחבה בסעיפים הבאים.

שני האופנים של המלכות בישראל

נמצא שבתפקיד המלך בישראל מצויה מורכבות, כל עוד העולם מצוי בחיסרון ולא התעלה אל שלימותו העתידית. אוזנו של מלך זה צריכה להיות כרויה בכל עת אל רצון ה' ואל צרכי הנצח של התורה והיראה, ובה בשעה עליו להיות קשוב לכל צרכי העם. האיחוד בין שני התפקידים הללו יוצר שני 'אבות טיפוס' אפשריים של מלכות בישראל. אלו שני דגמים של מלוכה אשר כל אחד מהם מתעתד למלא את אותן שתי המשימות – החומרית והרוחנית. ההבדל הגדול בין שני הדגמים הוא בהגדרת המעמד היסודי של המלך – איזו משתי המשימות היא היא הגדרת תפקידו, ואיזו היא המשימה המשלימה והחשובה, אך אינה עיקר כוחו. גם במשימה השניה, המשלימה, יעסוק המלך ככל שניתן משום שבאמת שתי המשימות – הקודש והחול – מהוות חלק מייעוד אחד שלם של עם ישראל. ועם זאת, בעולם הזה יתכן והמשימות האלה תיבננה בשני שבילים או בשני שלבים. בהתאם לכך יש מלך שתפקידו העיקרי הוא בניין ענייני החול כך שיהוו כלי לקדושת ישראל, ויש מלך שתפקידו הוא קידום העם אל ייעודו הרוחני, כך שיתן תכלית וטעם לכל ענייני החולין.

שורשם של שני סוגי המלכים הוא כבר בציווי התורה על מצוות המלך – "כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ... וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם..." (דברים יז, יד-יח). התורה כותבת שתי אפשרויות קיצוניות – מלך ככל הגויים ולעומתו מלך אשר יבחר ה'. הר"ן מבאר בדרשותיו כי כוונת התורה היא להניא את עם ישראל מן האפשרות הקיצונית של מינוי מלך ככל הגויים. הרצוי בעיני ה' הוא מלך בעל מאפיינים שונים בתכלית מן הגויים, כלומר האפשרות הקיצונית השניה של מלך שהוא בחיר ה'. ועם זאת, אם יתאוו ישראל למלך אנושי ככל הגויים, הדבר יותר להם, אך עליהם לדעת גם לרסן את תאותם ולא למנות את המלך המתאים ביותר בעיניהם. תחת זאת למנות את המלך אשר יורה להם ה'. ואלו דברי הר"ן (בדרוש האחד עשר): "שהוא אמר: 'כי תבא אל הארץ' – כי תגבר עליך תאותך להדמות אל הגוים אשר סביבותיך, שעיקר הנהגתם נמשך מצד המלכות, עם כל זה השמר לך שלא תרצה להדמות אליהם לגמרי, כי הם ממליכין עליהם האיש אשר יחפצו בו יותר, אבל אתה לא תשלוט עליך תאותך כל כך. אשר גם כי תאמר: 'אשימה עלי מלך ככל הגוים', השמר לך שלא תמליך ככל אות נפשך, אבל יהיה המלך, אותו אשר יבחר ה' אלהיך בו (שם, טו)".

נמצא שישנם שני סוגי מלכים בישראל – במצב לא שלם יכולים ישראל למנות מלך מתוך חפצם במלך ככל הגויים, ובלבד שימנו את המלך אשר יבחר ה' לכך. אולם במצב השלם ישראל צריכים לחסום לחלוטין את 'תאותם' במלך ככל הגויים, ולהמתין לזמן בו ה' לא רק יבחר את המלך במענה לרצונם, אלא הוא זה שיזום את העמדת המלך לשם המטרות האלוקיות בלבד.

ניתן לסכם כי ישנם שני תרחישים אפשריים המובילים מן המצב הראשוני שבו אין מלך בישראל, אל מצב בו ישראל מחליטים להעמיד מלך בראשם. השוני בין שני התרחישים הוא ברור ומובהק: התרחיש הראשון הוא כשנולד בעם צורך ורצון למנות להם מלך מסיבות אנושיות, והם פועלים למנותו מתוך צורך זה[8]. התרחיש השני הוא שישראל מצידם מוכנים לוותר על היתרונות שבמינוי מלך, ולא להתנהל על פי "תאות המלכות". על כן ישראל ממנים מלך רק בשעה הקב"ה חפץ בכך ומצווה אותם לעשות זאת.

ברור כי העמדת מלך מתוקף הצרכים המתחדשים שונה היא באופן מהותי מהעמדת מלך מכוח מצוות ה' בלבד. בסעיפים הבאים נפרט את שני ה'דגמים' של מלכות ישראל.

הדגם הראשון: מלך אנושי-אלוקי

'אב הטיפוס' הראשון הוא של מלכות אשר יסוד כוחה הוא ברצון בני העם להעמיד מלך כדי לפתור את בעיותיהם. התורה נתנה לישראל רשות להעמיד מלך מתוך דחק הכרחי הקיום – "כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי" (דברים יז, יד). במקרה שכזה, העם זקוק למלך לשם קיומו התקין, ועל המלך לפעול בכל עת בכדי לענות על אותם צרכי הקיום. הגדרות אלו הן למעשה אותן ההגדרות של מלך אנושי כבכל העמים, כאמור לעיל. אולם כאשר ישראל מעמידים מלך שכזה, הקרוי בתורה "מלך ככל הגויים", מצווים הם להעמיד מלך אשר יקוים בו הפסוק הבא שם (טו) – "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ". הוי אומר שאף אם סיבת רצונם במלך תהיה ההכרחים החומריים, מוטל עליהם לבחור לתפקיד זה את האישיות המתאימה ביותר לקיום דבר ה' בארץ. ישראל מצווים לבחור את מלכם על פי נביא, ובכך לתת מקום לרצון ה' לחול ממינוי המלך והלאה. יש להדגיש שגם כאשר הנביא הוא שקובע את זהות המלך, הנקודה הקובעת ביותר את מעמד המלך היא הדחיפה המרכזית למינויו. כל עוד עצם הרצון למנות מלך נולד מלמטה – מן העם החפץ לחזק את תנאיו החומריים – הרי שעיקר הגדרת התפקיד של המלך מעוצבת על פי חפץ זה של העם. בודאי מלך צדיק יקרב את המלכות יותר ויותר אל חפץ ה', אולם נקודת הפתיחה שלו אינה רצון ה' בלבד.

אופי זה של מלך שהוא קודם כל אנושי ונובע מ'תאות המלוכה' ורק לאחר מכן הוא אלוקי, מבואר בדרשות הר"ן (הדרוש האחד עשר) שכבר הובא לעיל.

כך היה מהלך העניינים בפועל בימי שמואל. הדחף למנות מלך בישראל לא נבע מציווי ה' למנות לו 'בא כוח' בארץ. הדחף לכך נבע מצרכיהם של ישראל – "עַתָּה שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם... וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ" (שמואל א ח, ה-כ). זו היתה הסיבה היסודית לחרון האף של שמואל אל מול בקשת העם. בפועל הקב"ה הסכים לבקשתם והוא בחר המלך המתאים ביותר שיענה על בקשת העם אך יעשה זאת מתוך קרבת ה' ועשיית רצונו. בתור 'דגם' זה של מלך הועמד שאול, כפי שמבאר המלבי"ם (שמואל א טז, א): "כי שאול נמשח בפך ולכן לא נמשך מלכותו. כי סבת בחירתו היה מפני רצון העם, ועל כן בחר איש גבוה קומה שימצא חן בעיני העם. אבל דוד נמשח בקרן ובשמן הקדש, כי אז בא העת שימלוך מלך יושב על כסא ה' ומרוצה [=רצוי בעיני] לה', לא המרוצה לעם בלבד".

מינוי שאול על בסיס יוזמת העם נחשב כ'חטיפה' של המלכות מידי המלכות המיועדת על ידי ה'. כך נאמר במדרש בראשית רבה (צט, ג): "'בנימין זאב יטרף'... מדבר במלכותו – מה הזאב הזה חוטף כך חטף שאול את המלוכה, שנאמר (שמואל א יד): 'ושאול לכד את המלוכה על ישראל'. 'בבקר יאכל עד' – [על כך נאמר:] וילחם סביב בכל אויביו (שמואל, שם). 'ולערב יחלק שלל' – [זהו רמז לכשלונו של שאול שעליו נאמר דברי הימים א, י:] 'וימת שאול במעלו אשר מעל'.

כאשר 'דגם' זה של המלכות מופיע, מוכרחים להימצא באישיות המלך הנבחר תכונות של עוצמה ושררה, כמלכי כל הגויים. על כן שאול המלך הוא משכמו ומעלה ובמבט אנושי פשוט מובן לכל רואיו כי הוא יצלח למלוכה – "וַיִּגְבַּהּ מִכָּל הָעָם מִשִּׁכְמוֹ וָמָעְלָה". זוהי התכונה העיקרית של שאול עליה הצביע מיד שמואל כראייה לבחירה הראויה: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל הָעָם הַרְּאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ ה' כִּי אֵין כָּמֹהוּ בְּכָל הָעָם (שמואל א י, כג-כד). אולם בנוסף ליתרונו של שאול מבחינה אנושית, מצויות היו בו גם תכונות נאצלות מבחינה רוחנית – הוא נחבא אל הכלים, וחז"ל מלמדים כי שאול היה צדיק כתינוק ביום היוולדו.

נשוב ונדגיש כי גם מלך מן הדגם הזה, עליון הוא ביותר ביחס לכלל מלכי הגויים. מדובר במלך שמאחד בקרבו את רצון העם עם עשיית רצון ה'. בגויים, גם לו היה אדם האמון על עשיית רצון ה' באמת, היה הוא מכת הנביאים, החסידים או הפרושים, ודאי לא מכת המלכים. אולם בישראל, עשיית רצון ה' היא חלק מסדרי החברה הבסיסיים ביותר. על כן אותו המלך האחראי להעמיד את החברה בשלום ובחוזק חומרי, הוא הוא האחראי גם על כינונה בדרכי ה'.

אולם 'דגם' זה של מלכות עלול להיכשל כשמדובר בעם ישראל. שאול חטא בשני חטאים ששללו ממנו את הזכות למלוך: אי המתנה לשמואל בכדי להעלות קורבן לפני המלחמה בפלישתים, ואי מחיה מוחלטת של עמלק. המכנה המשותף הבסיסי של שני החטאים הללו הוא אחד: כאשר שני התפקידים של המלוכה שהוזכרו לעיל – עשיית רצון ה' ועשיית רצון העם – מתנגשים בשעת מצוקה ולחץ, אז ניכר איזה מהם הוא יסוד היסודות של המלך. הואיל וכל מינויו של שאול התחיל מתוך רצון העם, לא היה לו די תוקף לשמוע את דברי ה' כשהם סתרו את צורך הקיום הבסיסי של האומה (במלחמת פלשתים), או את רצון העם (במלחמת עמלק – "אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר" – שמואל א טו, טו). קשה עד מאד למלך שכזה לעמוד מנגד ולהיות כחיצוני לעם ישראל די הצורך כדי למחות בהם במקרים שמדובר על שרידות האומה, או בהליכה כנגד הרצון שמביעים בני העם. כך הסביר שאול את חטאו במלחמת עמלק – "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי ה' וְאֶת דְּבָרֶיךָ כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם" (שם, כד).

ר' יששכר שלמה טייכטל (בעל 'אם הבנים שמחה') בשו"ת משנה שכיר (נביאים, שמואל) עומד על תכונת השמיעה של שאול בקול העם: "רצה לומר דשאול חסרון היה [בו], שתמיד היה משגיח מה שהעולם אומרים. מה שאין כן דוד היכא דנגע כבוד שמים לא ראה על העולם".

עיקרון זה מופיע כבר במדרש שמואל (פרשה כה): "ומה דוד אמר לה [=למיכל בת שאול]: 'לפני ה' אשר בחר בי מאביך וגו'', (שמואל ב ו, כא)? אמר לה: של בית אביך מבקשין כבוד עצמן ומניחין כבוד שמים, ואני איני עושה כן אלא מניח כבוד עצמי ומבקש כבוד שמים". ברי שאין כוונת המדרש לומר שבית שאול מבקשין כבוד עצמן לצורך טובתם והנאתם האישית. הכוונה היא שבית שאול דואגים לכבודם בתור מלכי ישראל, בהיותם חפצים ביקר המלוכה הישראלית על פי הדרך הרגילה לכך באנושות. לעומת זאת דוד המלך מוכן היה בכל עת להניח את כבודו העצמי ולהתבזות באופן שאיננו ראוי למלך רגיל, למען הגדלת כבוד ה', ויודע היה כי דווקא בזה מתגדל כבוד מלכותו[9].

הדגם השני: מלך אלוקי – על¯אנושי

הדגם השני של המלוכה הוא מלך שמינויו נועד למטרה אלוקית – להיות 'בא הכוח' של הקב"ה בארץ. כפי שהבאנו לעיל מדברי המפרשים, כל מעייניו של מלך שכזה נתונים לשאלה: כיצד לרומם את העם והעולם מבחינה מוסרית. בדגם זה של המלכות, הגדרת התפקיד היסודית איננה עוצמה ושררה (אף שבודאי גם הן נחוצות), אלא טהרה, קדושה וקרבת ה'. לא קשרים והשפעה הם הדרישה העיקרית ממנו בעבודתו השוטפת, אלא דבקות בה' ומסירות לעבודתו[10].

אמנם, באופן מתמיה, מלך שכזה אמון גם על פיתרון הבעיות האנושיות הרגילות המצויות גם בעם ישראל. ובאמת יש לתמוה: מדוע לא יפצל הקב"ה את התפקיד וימנה לשתי המשימות הללו שני אנשים שונים? התשובה לכך היא מפלאי היצירה של עם ישראל ומפלאי קדושתם: כשעם ישראל במצבו האידאלי מתגלה כי באמת אין מדובר בשתי משימות שונות. בתקופות מרוממות שכאלה, ישראל מתעלים לרמה אחרת של חיים הן מבחינת צדקתם ומוסרם והן מבחינת קרבת ה' אליהם. ברוממות חיים שכזו אין כל פער בין צרכי הנצח ובין צרכי השעה. מלך ישראל אינו עסוק אז אלא בקיום התורה והמצוות במובן הרחב של המושג – פעולה בכל התחומים על פי רצון ה'. אז מתברר כי כל צרכי השעה צרכי השעה גם הם עבודת ה', והם חלק בלתי נפרד מעבודת התורה והמצוות. רק משום כך עוסק בהם המלך הנבחר במלוא המרץ והשמחה.

דגם זה של המלך הוא הדגם הנחפץ בעיני הקב"ה, ביחס לעם ישראל. כבר גדעון בן יואש הודיע לבני ישראל כי אל להם להמליך מלך, במידה והוא נועד לתפקיד נוסף מעבר להנהגת ה' בלבד – "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן לֹא אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם וְלֹא יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם ה' יִמְשֹׁל בָּכֶם" (שופטים ח, כג). כהמשך לכך, גם שמואל נזף בעם על רצונם במלך: "וַתֹּאמְרוּ לִי לֹא כִּי מֶלֶךְ יִמְלֹךְ עָלֵינוּ וַה' אֱלֹהֵיכֶם מַלְכְּכֶם" (שמואל יב, יב). לכאורה ניתן היה לטעון כלפי גדעון הידוע בצדקתו כי יכול הוא להיות מלך וגם לפעול על פי מצוות ה' בכל עת. אולם ברור היה לגדעון כי מלכות ישראל תובעת מלך מסוג אחר וחדש. מלך אנושי רגיל איננו בגדר – "ה' יִמְשֹׁל בָּכֶם", מלכותו אינה מלכות ה', גם אם הוא צדיק וישר ומתאמץ לעשות רצון ה'. רק אדם שנוצר מראש עם הכשרה נפשית ייחודית יוכל למלא תפקיד זה, ולהיות מלך שכל חייו מוקדשים להנהגת רצון ה' בארץ.

המלכות משבט יהודה

לאור האמור עד כה, מובן כי הדגם האידאלי של המלך בישראל זהו תפקיד רם ונישא. איש ישראלי מן המניין איננו יכול להתאים לתפקיד זה. על מלך שכזה להיות בעל נפש שנבראה מראש על ידי הקב"ה ויועדה על ידו להשליט את רצונו ואת הנהגותיו בין בני האדם.

לימדנו הקב"ה בתורתו כי מלוכת ישראל הקבועה צריכה לקום דווקא משבט מסוים, הלא הוא שבט יהודה – "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו" (בראשית מט, י); "כִּי יְהוּדָה גָּבַר בְּאֶחָיו וּלְנָגִיד מִמֶּנּוּ" (דברי הימים א ה, א-ג); "כִּי בִיהוּדָה בָּחַר לְנָגִיד" (שם כח, ד). לא רבים התפקידים אשר מועיד הקב"ה לבני שבט מסוים בלבד. הכהונה והלוויה שמורות לבני לוי בלבד. לעומת זאת תפקידים אחרים באומה משתייכים לכל ישראל. לדוגמה: נאמר על שבט זבולון (בראשית מט, יג): "זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן", אולם ברור כי כל אחד מישראל שחפץ, רשאי לעסוק במסחר שכזה. ואף ביחס לתורה שלימודה הושם בחלק בני לוי ויששכר – "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל" (דברים לג, י); "וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל" (דברי הימים א יב, לג). עם זאת כל אחד מישראל רשאי להצטרף לעול לימוד התורה[11]. אולם ביחס למלוכה – רק שבט אחד מישראל מיועד להעמיד את מלכות הקבע. מדוע? אין זאת אלא שכמו הכהונה, גם המלכות בישראל דורשת התאמה אלוקית מיוחדת של הנפשות הפועלות. המלוכה האידאלית של ישראל איננה תפקיד טכני שיכול לקום לבדו מתוך האומה. מדובר בכוח רוחני ייחודי שנשתל על ידי הקב"ה בשושלת משפחתית אחת ואין לה תחליף.

ובכן, לאחר דורות רבים קם מתוך שושלת בית יהודה המלך הנחפץ שכל דורות השושלת צעדו בדרך אליו. מלך זה הוא דוד המלך, והוא עצמו מתאר את בחירתו כמימוש הבטחת המלכות לשבט יהודה: "וַיִּבְחַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בִּי מִכֹּל בֵּית אָבִי לִהְיוֹת לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם כִּי בִיהוּדָה בָּחַר לְנָגִיד וּבְבֵית יְהוּדָה בֵּית אָבִי וּבִבְנֵי אָבִי – בִּי רָצָה לְהַמְלִיךְ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברי הימים א כח, ד).

דוד – המלך האלוקי

בספר דניאל (ז, ט) נאמר: "חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי כָרְסָוָן רְמִיו וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב", כלומר: דניאל ראה כיסאות שהותקנו ושם ישב הקב"ה למשפט (על פי רש"י שם). בגמרא במסכת סנהדרין שואלת הגמרא לשם מה דרושים שני כיסאות לשפוט את האומות, ולפי ר' עקיבא התשובה היא: "אחד לו [=לה'] ואחד לדוד".

"לְדָוִד מִזְמוֹר נְאֻם ה' לַאדֹנִי שֵׁב לִימִינִי" – "המשורר אומר בשביל דוד... יצייר שכסא דוד הוא כסא ה' כמו שכתוב 'וישב שלמה על כסא ה' למלך', כאלו ה' יושב על כסא ההנהגה להנהיג את ישראל בהשגחה מיוחדת, כמלך המנהיג את עמו, ודוד יושב על כסא המלוכה לימינו" (תהלים קי, א ופירוש המלבי"ם שם).

דוד המלך הוא מנהיג מסוג אחר – מנהיג שנועד למלא את מטרות הקב"ה ולא את המטרות האנושיות. כבר בשליחות שמואל למנותו הודיע הקב"ה לשמואל כי מדובר במינוי 'לצורך' הקב"ה: "מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ" – "שהוא יהיה מלך לי לשמור מצותי" (שמואל א טז, א ומצודת דוד). במדרש אגדה (פרשת בהעלותך יא, טו) נאמר על כך: "שלשה עשר דברים שהם כתובים לשמו של הקדוש ברוך הוא, ואלו הם: הכסף, והזהב, והכהנים, והלוים, וישראל, והבכורות, והמזבח, ותרומה, ושמן המשחה ואהל מועד, ומלכות בית דוד, דכתיב כי ראיתי בבניו לי מלך (ש"א טז א)".

הבחירה הישירה בדוד על ידי האלוקים מתפרשת גם בתהלים (פט, כא-כז): "מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו... וֶאֱמוּנָתִי וְחַסְדִּי עִמּוֹ וּבִשְׁמִי תָּרוּם קַרְנוֹ... הוּא יִקְרָאֵנִי אָבִי אָתָּה אֵלִי וְצוּר יְשׁוּעָתִי". בפסוקים אלו מבואר כי כל כוח מלכותו של דוד הוא מן הקב"ה ועל כן גם תהיה מלכותו נצחית כמלכות ה' – "לְעוֹלָם אֶשְׁמָר לוֹ חַסְדִּי וּבְרִיתִי נֶאֱמֶנֶת לוֹ. וְשַׂמְתִּי לָעַד זַרְעוֹ וְכִסְאוֹ כִּימֵי שָׁמָיִם" (שם, כט-ל). בילקוט המדרשים 'פתרון תורה' (פרשת ויקרא עמוד 10) עמדו חז"ל מתוך פסוקים אלו על קידושו של דוד למלך על ידי הקב"ה: "לא נתקדש דויד אלא עד שקידשו האלוקים, שנאמר: 'מצאתי דוד עבדי וגו'' ובשביל שנטלה מן האלוקים עמדה בידו לעולם".

יש לשים לב כי בפסוקים מתהילים שציטטנו זה עתה (כא) מבואר כי דווקא דוד המלך הוא זה שראוי לו להימשח בשמן הקודש. כאמור לעיל, המשיחה בשמן הקודש ייחודית למלכים הקדושים של ישראל, ודוד הוא הוא הראוי להימשח בשמן זה. במזמור מה בתהלים (פסוק ח) נאמר לדוד במפורש כי הוא בלבד, מחמת צדקתו וקרבתו אל ה', ראוי להימשח בשמן המשחה – "אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ". הראב"ע (על הפסוק בפירושו הראשון) מבאר כי במילה 'מחבריך' הכוונה היא לשאול, כלומר נאמר במזמור כי רק דוד ראוי להימשח בשמן המשחה ולא שאול.

לעיל הזכרנו את האיסור היסודי למנות מלך נכרי על ישראל. כאן המקום להזכיר את שיטת הרמב"ם ביחס למצווה זו. בספר המצוות (מצות לא תעשה שסב) הוא אומר, שאיסור זה כולל מינוי מלך שאיננו מבית דוד: "שהזהירנו שלא למנות מלך עלינו איש שלא יהיה מזרע ישראל אף על פי שהיה גר צדק. והוא אמרו (שופטי' יז) לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא. ולשון סיפרי לא תוכל לתת עליך איש נכרי זו מצות לא תעשה... אמנם המלכות לבד כבר ידעת מכתובי ספרי הנבואה שזכה בה דוד. ובביאור אמרו (קהלת רבה רפ"ז וכעין זה יומא עב ב): כתר מלכות זכה בו דוד. וכן זרעו אחריו עד סוף כל הדורות. אין מלך למי שיאמין תורת משה רבינו ע"ה אדון כל הנביאים אלא מזרע דוד ומזרע שלמה לבד. וכל מי שהוא מזולת זה הזרע הנכבד לעניין מלכות – נכרי קרינן ביה כמו שכל מי שהוא מזולת זרע אהרן לענין עבודה זר קרינן ביה. וזה מבואר אין ספק בו".

במדרש קהלת רבה (ט) מתברר עד כמה זהה מלכות בית דוד עם מלכות השכינה בעולם: "'כי איש מהר אפרים שבע בן בכרי שמו נשא ידו במלך בדוד' – אם [נאמר] 'במלך' למה [יש צורך לשוב ולומר] 'בדוד', ואם 'בדוד' למה 'במלך'? ...אמר ר' יודן: כל המעיז פניו במלך, כאלו מעיז פניו בשכינה דכתיב (שמואל ב' כ') נשא ידו במלך בדוד, במלך זה מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ואחר כך בדוד, זה דוד מלך ישראל".

בדברי הימים ב (ו, ה-ו) מתפרש שדוד הוא המלך הראשון שה' בחר לו מאז היות עם ישראל לעם: "מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶת עַמִּי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא בָחַרְתִּי בְעִיר מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִבְנוֹת בַּיִת לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם וְלֹא בָחַרְתִּי בְאִישׁ לִהְיוֹת נָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל. וָאֶבְחַר בִּירוּשָׁלִַם לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם וָאֶבְחַר בְּדָוִיד לִהְיוֹת עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל". אם כן, ה' בחר מראש רק בדוד. על פי דברי הר"ן שהבאנו לעיל מובן כי למרות שה' הוא שבחר בשאול, בחירה זו איננה בגדר בחירה מוחלטת ולכתחילית מן השמים, באשר היא נעשתה רק במסגרת רצון העם במלך ככל הגויים. רק דוד שכל החפץ למנותו לא נבע אלא מן השמים, נחשב כבחיר ה' באופן שלם[12].

למלכי שושלת בית דוד יש חובה מיוחדת להיות דיינים במשפט התורה – "בֵּית דָּוִד כֹּה אָמַר ה' דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עוֹשֵׁק" (ירמיהו כא, יב). על בסיס פסוק זה קבעו חז"ל כי רק מלך מבית דוד יכול לשמש כדיין משום שתפקיד זה נקבע לשושלת זו משמים – "מלכי בית דוד דנין אותן ומעידין עליהן אבל מלכי ישראל גזרו חכמים שלא ידון ולא דנין אותו, ולא מעיד ולא מעידין עליו, מפני שלבן גס בהן ויבא מן הדבר תקלה והפסד על הדת" (רמב"ם הלכות מלכים ג, ז)[13]. ומצינו שדוד המלך הגדיל את משפט ה' באומה וסמך שלושים אלף דיינים ביום אחד (רמב"ם הלכות סנהדרין ד, ז).

בכמה מקומות בדברי חז"ל מצינו כי דוד המלך מבדיל עצמו מכל המלכים. הנהגותיו וסדר יומו שונים היו, בהיות כל מהות מלוכתו מעוצבת על פי סדרי עבודת ה' ולא על פי דרכי השלטון האנושי: במסכת ברכות (ד, א) עומדת הגמרא על דרכי המלוכה של דוד, השונות באופן מהותי מאלו של כל המלכים כולם – "'לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני' - לוי ורבי יצחק [=שניהם פירשו פסוק זה]: חד אמר: כך אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! לא חסיד אני? שכל מלכי מזרח ומערב ישנים עד שלש שעות, ואני חצות לילה אקום להודות לך. ואידך [=והשני אמר]: כך אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, לא חסיד אני? שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם, ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה. ולא עוד: אלא כל מה שאני עושה אני נמלך במפיבשת רבי, ואומר לו: מפיבשת רבי! יפה דנתי, יפה חייבתי? יפה זכיתי? יפה טהרתי? יפה טמאתי? ולא בושתי. אמר רבי יהושע בריה דרב אידי: מאי קרא [=מאיזה פסוק לומדים את דביקות דוד בתורה אל מול כל המלכים] – 'ואדברה בעדתיך נגד מלכים ולא אבוש'".

מן הפסוק האחרון שהובא מתהלים לומר רבנו בחיי בספר כד הקמח (ערך רשות, אות ו) את התפיסה היסודית שדוד הוביל בעולם המלכים, בניגוד לתפיסה השלטת בהם. זוהי תפיסה שנוגעת להצלחות המלך ונצחונותיו: "'ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש' (תהלים קיט) - אמר דוד המלך ע"ה בשעה שאני רואה המלכים והשרים שהם מספרים ומשיחים גבורותיהם אני מתבייש למה שהיה להם לעסוק בדברי נסים ונפלאות שאתה עושה עמהם והם מבלים כל ימיהם בדברי הבאי ומשתבחים ומתפארים בגבורה ואומרין בגבורתי כבשתי מדינה זו, והגבורה אינה שלהם אלא שלך היא שנאמר: (דברי הימים א כט) 'לך ה' הגדולה והגבורה'. מתפארים בנצחון ואינו שלהם שנאמר: (שם) 'והתפארת והנצח וההוד'. מתהללים בחייליהם ואינם שלהם אלא שלך שנאמר: (תהלים לג) 'אין המלך נושע ברב חיל', ולמי היא הישועה שלך היא שנאמר: (תהלים ג) 'לה' הישועה', אמר דוד כשמדברים הללו דברים אלה אני איני מדבר כמותם אלא אני מדבר בדברי תורה ומודיע לכל גבורותיך, ואיני מתבייש לדבר בדברי עדותיך שנאמר: 'ואדברה בעדותיך וגו'".

ניתן לתמצת את קרבת מלכי בית דוד לקב"ה במילותיהם של הנביאים. ירמיהו הנביא עמד על קרבה זו דווקא מתוך תוכחה: "אִם יִהְיֶה כָּנְיָהוּ בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה חוֹתָם עַל יַד יְמִינִי..." (ירמיהו כב, כד). חגי הנביא מספר על קרבתו של זרובבל, מנהיג שבי ציון בגאולה השניה, לקב"ה: "בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת אֶקָּחֲךָ זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי נְאֻם ה' וְשַׂמְתִּיךָ כַּחוֹתָם [=תהיה שמור כאילו היית חותם על יד ימיני – ראב"ע] כִּי  בְךָ בָחַרְתִּי נְאֻם ה' צְבָאוֹת" (חגי ב, כג).

הקב"ה גילה לכל כי דוד ראוי למלוכה

לאור הבנת התפקיד האלוקי של דוד, ניתן להבין את ההתאמה בין האישיות הפרטית של דוד ובין תפקידו כמלך ישראל. כפי שהובא לעיל, שאול התברך בכשרונות טבעיים למלוכה והיה משכמו ומעלה ביחס לכל העם[14]. אולם אצל דוד לא נזכרים כשרונות טבעיים במהלך משיחתו, ונראה מכך שמינויו אינו מבוסס על יכולותיו הטבעיות החומריות[15]. בראשית הופעת דוד דומה היה כי הוא כלל אינו מוכשר למלוכה. בסיפור משיחתו של דוד מדגישה הנבואה כי על פי המבט האנושי – הן של ישי ובניו והן של שמואל, אחי דוד הגדולים הם אלה שהיו ראויים למלוכה. על כן אמר ה' לשמואל (שמואל א טז, ז): "אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב". ישי כלל לא הביא את דוד כששמואל הנביא הגיע, ורק לאחר שתמו כל הבנים לא נותר אלא לנסות ולהביא את דוד. כך מבואר במדרש תנאים, דברים פרק א: "'ויאמר שמואל אל ישי התמו הנערים ויאמר עוד שאר הקטן'; וכי קטן היה? והלא אלי הוא הקטן, שנאמר (דברי הימים א ב, טו): 'אצם הששי דוד השביעי...'. ולמה נקרא קטן? שהיה מאוס בעיני אביו, מפני שכשהיה קטן היה מתנבא ואומר עתיד אני להחריב את מקומות פלשתים ולהרוג מהן אדם גדול ושמו גלית ועתיד אני לבנות בית המקדש; מה עשה בו אביו? הניחו לרעות את הצאן. אמר לו שמואל: שלחה וקחנו: 'וישלח ויביאהו והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי'. התחיל שמואל מזלזל בו, מיד קצף עליו הקדוש ברוך הוא, ואמר לו: 'קום משחהו כי זה הוא' – קום בגערה. אמר לו: קום מלפניו! משיחי עומד ואתה יושב? וכשמלך מה הוא אומר (תהלים קיח, כב): 'אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה'; 'הבונים' זה שמואל וישי, 'היתה לראש פנה' היה ראש למלכים".

בספר תהלים (עח, סח) מודגש גודל המעבר שעבר דוד מהיותו רועה צאן פשוט להנהגת האומה: "וַיִּבְחַר אֶת שֵׁבֶט יְהוּדָה... וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן. מֵאַחַר עָלוֹת [=כבשים מיניקות – מצודת ציון] הֱבִיאוֹ לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ וּבְיִשְׂרָאֵל נַחֲלָתוֹ. וַיִּרְעֵם כְּתֹם לְבָבוֹ וּבִתְבוּנוֹת כַּפָּיו יַנְחֵם". כן מבאר האלשיך פסוק זה: "כלומר: האם לחינם הלך אלוקים לקחת לו מושל בישראל ממכלאות צאן, ולא לקח מהבעלי שררה חשובים לעם, כי אם שמאחר עלות הביאו?! אך אין זה כי אם יודע אלוקים כי א-ל דעות הוא כי זה [=דוד] לבדו הוא הראוי לרעות את ישראל". הפליאה וההודאה של דוד ומשפחתו על עלייתו מהצאן למלוכה מתוארת במסכת פסחים (קיט, א): "'אודך כי עניתני' – אמר דוד, 'אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה' – אמר ישי, 'מאת ה' היתה זאת' – אמרו אחיו". ומבאר רש"י: "'אבן מאסו הבונים' – כלומר דוד, שמימיו רועה צאן היה ונעשה ראש".

בתורת המנחה פרשת בשלח (דרשה כג, בעמוד 223) מבואר כי גם מבחינת הייחוס האישי של דוד סברו כל משפחתו כי הוא לא ראוי למלוכה, ועל כן לא הביאהו ישי. ר' יעקב סקילי מביא מדברי חז"ל שעל פי הידוע למשפחת דוד, היה דוד ממזר – הוא נולד לאשת ישי לא מישי אלא מאיש אחר, על כן גידלו את דוד כאסופי מן השוק. על כן: "וכשבא שמואל אל ישי והביא לפניו הבכור אמר לא בחר ה' בזה וכן גם את השני גם את השלישי גם כל השבעה אמר עליהם לא בחר ה' באלה. והיה יושב שמואל ומצפה להביא לפניו אחרים. וישי כשראה שהביא לפניו כל שבעה בניו ולא משח לאחד מהם הלך וישב לו רחוק ממנו ולא עלה על לבו דוד כלל. וכשראה אותו שמואל שהלך וישב לו אמר לו: התמו הנערים? וכי אין לך בן אחר זה? אי אפשר [=לא יכול להיות שאין בן נוסף!] שהרי ה' ית' אמר לי: 'ראיתי בבניו לי מלך'. מיד חשב ישי שמא אותו שנתעברה אשתי מזנונים הוא מתיחס על שמי ונקרא בני, שכל המגדל יתום בתוך ביתו נקרא על שמו? השיב ישי ואמר: 'עוד שאר הקטן' (שם שם יא), ורמז בו היאך תעמוד מלך על ישראל מי שבא מן הערוה?! ועל כן אמר "שאר" ולא אמר נשאר או נותר אלא שאר, מן 'שארה הנה זימה היא'. אמר לו שמואל: אף על פי כן תביאהו לי ואראהו. וזהו שאמר: 'שלחה וקחנו כי לא נסוב עד בואו פה'. מיד כשבא ועמד לפניו אמר הקדוש ברוך הוא לשמואל: וכי משיחי עומד ואתה יושב?! תקום מפניו! 'קום משחהו כי זה הוא'".

על אף כל המחשבות הללו על דוד, בא הקב"ה והודיע כי דווקא דוד הוא הראוי למלוכה. דוד נבחר מתוך התאמה שרק הקב"ה יודע לזהותה, אף שלפי הבנת אנוש לא היה ראוי לכך. בנוסף, נחשד דוד על ידי אחיו כרע לב (שמואל א, טז). בהמשך התברר עד כמה דרכו של דוד למלכות אינה סלולה. שנים רבות הוא נרדף על ידי שאול, וכפסע היה בינו ובין המוות. מכל אלו עולה כי אישיותו של דוד איננה אישיות של מלך רגיל. דרכי מלוכתו והנהגותיו היו נישאות ומעוגנות בקדושה, וקשה היה בעיני הסובבים להבין אותם. זהו סיפור של מלך ששורשי מלוכתו אינם חוזק ומעמד חומריים.

הכוח הפלאי של מלכות דוד כולל לאמיתו של דבר את שני אופני ההנהגה – הרוחני והחומרי. המינוי האלוקי של דוד גילה גם את הצלחת המלוכה החומרית שבידיו. בעקבות משיחת דוד הופיעה בו רוח גבורה חדשה ממקור עליון – "וַתִּצְלַח רוּחַ ה' אֶל דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה" (שמואל א טז, יג). רש"י ורד"ק מפרשים שלא היתה זו רוח נבואית בלבד, היתה זו אף רוח גבורה: "וזאת רוח הגבורה העירה את דוד להרוג את הארי והדוב והפלשתי" (רד"ק). הרלב"ג מפרש שרוח זו הביאה להצלחה כללית של דוד: "צלחה רוח ה' אל דוד בדרך שהיה מצליח בכל אשר היה". האברבנאל מוסיף על כך ומדגיש: "לא היה זה הרוח רוח הגבורה בלבד, אשר ימצא בגבורים רבים יחד, אבל היה הרוח גודל הלב ברוח משפט וברוח בער כפי הראוי למלך ישראל בפרט". ואכן ממשיחתו ואילך מופיעות בנביא עוד ועוד כוחות הנצרכים למלך ומצויים אצל דוד – הוא היכה את הארי והדוב, נהיה שר צבא מצליח, אהוב העם, ולאחר זמן לא רב זכה גם לעמדת השפעה בכירה – הוא הפך לחתנו של שאול המלך. זמן קצר לאחר משיחתו כבר תואר דוד על ידי נער שאול כאדם כליל המעלות: "יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַה' עִמּוֹ" (שם, יח).

מלכות דוד היא מלכות המשיח

תכונת המלוכה של דוד היא זו שמובטחת לצמוח מחדש בימי המשיח. בפרק לד ביחזקאל מודיע הנביא כי לעתיד לבוא לא יהיו עוד מלכים במובן הרגיל, כפי שהיו עד אז – רק ה' לבדו הוא שימלוך. הוא ממשיל זאת הוא לבעל מקנה וצאן אשר התאכזב מכל הרועים שאליהם מסר את צאנו (=מלכי ישראל למיניהם). כתוצאה מכך הוא נוקט בצעד חריף ומחליט שמעתה הוא יטול מיד הרועים את צאנו, והוא ירעה את הצאן לבדו – "לָכֵן הָרֹעִים שִׁמְעוּ דְּבַר ה': כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנְנִי אֶל הָרֹעִים וְדָרַשְׁתִּי אֶת צֹאנִי מִיָּדָם וְהִשְׁבַּתִּים מֵרְעוֹת צֹאן וְלֹא יִרְעוּ עוֹד... כִּי כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנְנִי אָנִי וְדָרַשְׁתִּי אֶת צֹאנִי וּבִקַּרְתִּים... אֲנִי אֶרְעֶה צֹאנִי וַאֲנִי אַרְבִּיצֵם נְאֻם אֲדֹנָי ה'" (יחזקאל לד, ז-טו). אולם לאחר מכן מגלה ה' כי יש רועה אשר איננו בכלל הרועים, והוא דווקא יזכה לרעות את הצאן! שלטון ה' בארץ יתממש על ידי דוד המלך! – "וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיהֶם רֹעֶה אֶחָד וְרָעָה אֶתְהֶן אֵת עַבְדִּי דָוִיד הוּא יִרְעֶה אֹתָם וְהוּא יִהְיֶה לָהֶן לְרֹעֶה. וַאֲנִי ה' אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים וְעַבְדִּי דָוִד נָשִׂיא בְתוֹכָם אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי" (שם, כג-כד)[16].

ירמיהו הנביא מודיע בפרק כג (ה-ו) כי למלך העתידי שיקום מזרע בית דוד יקראו על שם ה' – "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וַהֲקִמֹתִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק וּמָלַךְ מֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ. בְּיָמָיו תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח וְזֶה שְּׁמוֹ אֲשֶׁר יִקְרְאוֹ ה' צִדְקֵנוּ". במדרש איכה רבה (וילנא) פרשה א נאמר על כך: "מה שמו של מלך המשיח? ר' אבא בר כהנא אמר: ה' שמו, שנאמר: 'וזה שמו אשר יקראו ה' צדקנו'". ובמדרש איכה רבה (פרשה א) נאמר על כך: "אמר ר' לוי: טבא למדינתא דשמה [=טוב למדינה ששמה] כשם מלכה, ושם מלכה כשם אלהיה"[17].

ניתן להבין אפוא מדוע צריכה להיות שושלת מסוימת, מיוחדת שרק ממנה תצמח המלכות בישראל. הואיל ומדובר בתפקיד עליון, לא אנושי, רק זרע קודש בעל הכשרה אלוקית מיוחדת ראוי לכך.

נסכם את העניין במילותיו של דוד המלך עצמו אשר בסוף חייו, קבע באופן ברור את הערך האלוקי של מלכותו. במבט לאחור על שנות מלכותו הגדיר דוד כי כאשר מלך צדיק שולט על ישראל, בעצם לא הוא שולט אלא יראת ה' היא ששולטת! אלו דבריו בשמואל ב (כג, ג): "אָמַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לִי דִבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל [=מיד ה' הופיע אלי להשכיל הדבר הזה (מצודת דוד):] מוֹשֵׁל בָּאָדָם צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים" כוונתו לומר כי "כאשר יהיה המושל באדם צדיק הנה בלי ספק יראת אלקים תמשול בארץ, לפי שבהיות המלך צדיק צדקות אהב, כל העם ילכו בדרכיו ותמשול בקרב הארץ יראת האלקים וצדקתו, וכאלו בהיות המושל צדיק אינו הוא המושל, כי אם יראת האלקים היא היא אשר תמשול בקרב הארץ" (האברבנאל, וכן פירשו המצודת דוד והמלבי"ם).

[1] ישנן סיבות רוחניות ופנימיות לכך שהחברה האנושית בנויה תחת מלך. אנו עוסקים כאן בסיבה הטבעית והגלויה.

[2] הציץ אליעזר (חלק ב סימן כח) מבאר בדברי הרמב"ם שהצורך בנביא לשם מינוי מלך הוא מלכתחילה בלבד. אך אם אין נביא ניתן למנות בלעדיו: "שזה שכותב בהלכות מלכים: 'אין מעמידין מלך מתחילה', כוונתו שזהו דין של לכתחילה, ומוסב על נביא, שזה שצריכים גם נביא הוא רק דין של לכתחילה מכיון שבתוספתא לא נזכר זה שצריכים נביא".

[3] הכוונה היא למלך ממלכות בית דוד – השושלת שיועדה על ידי הקב"ה להעמיד מלכים. יש להעיר כי לא כל מלך מבית דוד יש למשוח, משום שהם ממונים כבר מן המשיחה של אביהם. ובמקרים מסוימים גם מלך משבטים אחרים ממונה באמצעות משיחתו בשמן. עיין ברמב"ם הלכות מלכים א, י ובמפרשי הרמב"ם שם.

[4] אלו דברי הרמב"ן (שמות ל, לג) בענין זה: "ואומר אני, כי הכתוב אומר (בפסוק לא) שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם, והיה ראוי שיאמר שמן משחת קדש יהיה זה לאהרן ולבניו לדורותם, כאשר אמר בבגדים (לעיל כט כט) ובגדי הקדש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו, או שיאמר ואת אהרן ואת בניו תמשח וקדשת אותם לכהן לי והיתה להם חקת עולם לדורותם, כי עכשיו שלא הזכיר רק הם עצמם, ואמר שלא ינתן על זר, יהיה במשמע על כל אדם חוץ מן הנזכרים עצמם, וכן אמר (בפסוק לב) על בשר אדם לא ייסך, והנה הכתוב מפרש (ויקרא ו טו) הכהן המשיח תחתיו מבניו. אבל כך הדבר, צוה שימשח בו עתה אהרן ובניו, ואמר "שמן משחת קדש יהיה זה לי", למשוח בו משיח קדשי אשר אבחר בו "לדורותיכם", ולא ינתן על זר שאיננו לי, ולכן ימשחו בו המלכים והכהנים הגדולים, כי שניהם משיחי ה'. וכתוב (תהלים פט כא) מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו, בשמן שהוא משחת קדש לי".

[5] השם משמואל (פרשת ויקרא) מבאר כי המלכות בישראל היא מכוח התורה בלבד: "...וזכות המלכות, כי מלכות ישראל היא כח התורה כדכתיב (משלי ח'): 'בי מלכים ימלוכו', והמלך היה הספר תורה עמו תמיד וקרא בו כל ימי חייו, ועושה לו כיס ותולה בצוארו...".

ובפרשת תצוה כותב השם משמואל: "שיש להבין למה הקדים 'למנות להם מלך' לפני 'להכרית זרעו של עמלק', הלא כלל הוא קודם 'סור מרע' ואחר כך 'ועשה טוב'. ולמה מלך דוקא לא שופט ולא נשיא. אלא קליפת עמלק היא קליפה קשה מאד, ולא לכל אחד יש האפשרות להלחם אתה מלבד 'מלך' - שהוא מרכבה למלכות שמים, שרק כוחה, מסוגל למחות זרעו של עמלק, כדכתיב "כי מחה אמחה". אבל שופט הוא רק מרכבה למדת משפט, וכן נשיא, אין בכוחם לכלות את עמלק, והיה צריך להיות מקודם "למנות להם מלך".

[6] "ה' אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ" (תהלים ב, ז). וכך מפרש הרד"ק שם: "היום שנמשח הוא היום שלקחו האל לו לבן. 'היום ילדתיך' – כי אותו היום נולדה בו רוח אלהים, כמו שכתוב (שם פסוק יג) ותצלח רוח ה' אל דוד מהיום ההוא ומעלה. ומהיום ההוא ומעלה אמר שירים ומזמורים ברוח הקודש שנולדה לו ונאצלה עליו מהאל".

[7] דבריו של ר' צדוק מחודשים בעינינו וצריכים בירור ולימוד. הנקודה העיקרית הנוגעת לענייננו היא היות המלוכה החומרית שייכת לעולם הגויים. אצל ישראל נובעים כל חייהם, כולל צדדיהם החומריים, מקרבת ה' בלבד.

[9] כפי שמפרש רש"י (שמואל ב ו, כב) את תשובת דוד למיכל: "'עמם אכבדה' – אינם מבזין אותי אלא חשוב אני בעיניהם על זאת".

[10] כפי שיתבאר לקמן בענין דוד המלך.

[11] "ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלהים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים" (רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק יג).

[13] ועיין בכסף משנה שם שמבאר מהו בדיוק היחס בין דין זה לפסוק: "דינו לבוקר משפט".

[14] אף כי מצד הייחוס דוד הוא הראוי למלוך ולא שאול כפי שהתבאר עד כה, ואכן שאול הביע את הפתעתו לשמואל על בחירתו.

[15] יש להעיר כי הרד"ק והאברבנאל עומדים  על כך שתיאור דוד כ'יפה עיניים' בא ללמד שדוד ראוי למלוכה. מכך נראה כי לפחות מקצת מן הכוחות הדרושים למלך ישראל מצויים היו בדוד עוד לפני משיחתו על ידי שמואל.

[16] האברבנאל (שם) מבאר כי כן הוא כפשט הפסוקים - המלך העתידי יהיה דוד המלך עצמו: "ואמנם איך יהיה זה שימלוך עליהם דוד בגאולה העתידה 'הימות גבר היחיה?' אבל בעלי הקבלה שקיימו וקבלו דעת גלגול נפשות אמרו שמלך המשיח יהיה דוד עצמו, כי הנה נפש דוד תתגלגל במלך המשיח, ולכן הוא עצמו ימלוך בישראל". האלשיך (ירמיהו כג, ו) מבאר את הדברים באופן דומה – "'והקמתי לדוד צמח צדיק', כי יקים לו צמח שיצמח ממנו מרוחו, שיהיה צדיק באופן ש:'ומלך מלך', כי במלוך המשיח הוא כאלו גם דוד הוא מולך, כאלו שני מלכים הם כאיש אחד, כי הוא הוא, וזהו – 'ומלך מלך', שמלך מי שכבר היה מלך עם שהוא גוף אחר".

[17] במסכת בבא בתרא עה, ב נאמר על כך: "א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן: ג' נקראו על שמו של הקדוש ברוך הוא, ואלו הן: צדיקים, ומשיח, וירושלים... משיח – דכתיב: 'וזה שמו אשר יקראו ה' צדקנו'".

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.