אז אם אנחנו מזהים שבאמת הימין/ דתיים הם המשך של ממלכת יהודה ההסטורית, והשמאל/ חילונים הם המשך של ממלכת ישראל ההסטורית, ואנחנו מבינים שלשני הצדדים יש תפקיד והם לא אמורים להעלם ולהפוך פשוט להיות חלק מהצד השני, אז מה אמור לקרות? האם ממלכות יהודה וישראל באמת אמורות שוב להפרד?

התשובה שהנבואות נותנות לשאלה הזו היא חד משמעית לא. לא תהיה הפרדות נוספת של הממלכות. (זו לא מצווה להזהר שלא להפרד, אלא נבואה לעתיד, כלומר גם אם ינסו להפריד את הממלכות זה פשוט לא יצליח[i]. אבל כמובן שאנחנו גם צריכים לפעול כדי לקיים את דברי הנבואה, כמו שקורה בכל הגאולה האחרונה. בנוסף: נבואות יכולות להתקיים בכמה רמות שונות. אם נתאמץ שלא להפרד, כנראה שהנבואה תתקים בצורה השלמה יותר שלה. אם אנשים יתאמצו כן להפרד, יכול להיות שיגרמו מזה נזקים, ותהיה היפרדות חלקית, למרות שבטווח ארוך המהלך לא יצליח[ii]).

לאחר חזון העצמות היבשות, שמדבר על שיבת ישראל מהגלות, נאמר כך: "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו: וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ: וְכַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ בְּנֵי עַמְּךָ לֵאמֹר הֲלוֹא תַגִּיד לָנוּ מָה אֵלֶּה לָּךְ: דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי: וְהָיוּ הָעֵצִים אֲשֶׁר תִּכְתֹּב עֲלֵיהֶם בְּיָדְךָ לְעֵינֵיהֶם: וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם: וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד: וְלֹא יִטַמְּאוּ עוֹד בְּגִלּוּלֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם וּבְכֹל פִּשְׁעֵיהֶם וְהוֹשַׁעְתִּי אֹתָם מִכֹּל מוֹשְׁבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם וְטִהַרְתִּי אוֹתָם וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים: וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם: וְיָשְׁבוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד עוֹלָם וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם" (יחזקאל לז טו - כה).

וכך נאמר גם בהושע "וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד וְעָלוּ מִן הָאָרֶץ כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶאל" (הושע ב ב).

ובישעיה "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף אֲדֹנָי שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת שְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ וּמֵעֵילָם וּמִשִּׁנְעָר וּמֵחֲמָת וּמֵאִיֵּי הַיָּם: וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ: וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה וִיהוּדָה לֹא יָצֹר אֶת אֶפְרָיִם" (ישעיה יא יא - יג).

אנחנו הולכים לאיחוד יותר ויותר שלם, ובשום אופן לא להפרדות.

ולכן נראה שצריך להשקיע בדורות שלנו הרבה מאמץ דווקא באחדות ישראל. לא בנסיון להפוך את כולם להיות אותו דבר, כי עץ יוסף ועץ יהודה הם שני ענינים, אלא בשמירה על האחדות של כולם כעם אחד. צריך להתאמץ שהעם לא יפרד, גם אם אנחנו לא יודעים עדיין לסדר את העניינים בינינו. להפוך את עץ יוסף ועץ יהודה לדבר אחד זה ענין מסובך מאוד שאנחנו לא תמיד יודעים איך לקדם אותו, אבל לקיים את הנבואה: "וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד", אנחנו יודעים. ומכיוון שההסטוריה הולכת לשם, פעולות בכיוון של אחדות ישראל יהיו בדרך כלל פעולות נכונות.[iii]

וכך אומר הרב קוק: "מַחֲלֹקֶת הַדֵּעוֹת עַל-דְּבַר הַדְרָכַת הַכְּלָל, אִם בַּזְּמַן הַזֶּה, שֶׁרַבּוּ פָּרִיצִים נוֹשְׂאֵי דֶּגֶל הַהֶפְקֵרוּת בְּיָד רָמָה, רָאוּי לְהַפְרִיד אֶת הָאֻמָּה, שֶׁהַכְּשֵׁרִים נוֹשְׂאֵי דֶּגֶל שֵׁם ה' לֹא יִהְיֶה לָהֶם שׁוּם יַחַשׂ עִם פּוֹרְקֵי-הָעל הַפּוֹשְׁעִים, אוֹ שֶׁמָּא כּחַ הַשָּׁלוֹם הַכְּלָלִי מַכְרִיעַ אֶת הַכּל, ­ כָּל עִקָּרָהּ שֶׁל פְּלֻגְתָּא זוֹ בָּאָה מִפְּנֵי הַשִּׁפְלוּת הַכְּלָלִית, שֶׁעֲדַיִן לֹא נִגְמְרָה הַטָּהֳרָה לְגַמְרֵי בִּיסוֹד הָאפִי שֶׁל הָאֻמָּה, מִצַּד חִיצוֹנִיּוּת נַפְשָׁהּ, וְהִיא מִטַּהֶרֶת וְהוֹלֶכֶת. אֵלֶּה הַכִּתּוֹת יַחְדָּו הִנָּן בָּזֶה בְּמַדְרֵגַת שְׁתַּיִם נָשִׂים זנוֹת שֶׁבָּאוּ אֶל שְׁלֹמה: הַדִּבּוּר "הֲבִיאוּ חֶרֶב" נִסָּיוֹן הוּא מֵחָכְמַת אֱלֹהִים שֶׁבְּמַלְכוּת יִשְׂרָאֵל: אוֹתָהּ הָרְאוּיָה לְהִדָּחוֹת, הִיא הַטּוֹעֶנֶת: "גְּזרוּ", וּבְהִתְמַרְמְרָה מַבְלֶטֶת הִיא אֶת אֲמִתַּת הַטִּינָא שֶׁבַּלֵּב שֶׁהִיא חָשָׁה בְּעַצְמָהּ, שֶׁכָּל עִנְיָנָהּ הוּא רַק "גַּם לִי גַּם לָךְ לֹא יִהְיֶה, – גְּזרוּ!", וְהָאֵם הָרַחֲמַנִיָּה, אֵם הָאֱמֶת, אוֹמֶרֶת: "תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהוּ", וְרוּחַ-הַקּדֶשׁ צוֹוַחַת: "תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי, הִיא אִמּוֹ!".

אֵין קֵץ לָרָעוֹת הַגַּשְׁמִיּוֹת וְהָרוּחָנִיּוֹת שֶׁל הִתְפָּרְדוּת הָאֻמָּה לַחֲלָקִים, אַף-עַל-פִּי שֶׁפֵּרוּד גָּמוּר, כְּהָעוֹלֶה עַל לֵב הַמְנַתְּחִים בְּאַכְזְרִיּוּת אִי-אֶפְשָׁר הוּא וְהָיה לֹא יִהְיֶה. זאת הִיא מַמָּשׁ מַחֲשָׁבָה שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה כְּלָלִית, שֶׁהִנְנוּ בְּטוּחִים עָלֶיהָ שֶׁלּא תִּתְקַיֵּם, "אֲשֶׁר אַתֶּם אמְרִים: נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן, חַי אָנִי נְאֻם ה' אֱלֹהִים אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם!", וּכְכָל מַחֲשָׁבָה שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה הִיא מַחֲרִיבָה וּמַדְאִיבָה – אֲפִלּוּ כְּשֶׁלּא בָּאָה וְלֹא תָּבוֹא לִידֵי מַעֲשֶׂה. יְסוֹד צִדְקַת הַצַּדִּיקִים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר נִתְמָךְ הוּא גַּם עַל-יְדֵי הָרְשָׁעִים, שֶׁעִם כָּל רִשְׁעָתָם כָּל זְמַן שֶׁהֵם דְּבוּקִים בְּחֵפֶץ לִבָּם לִכְלָלוּת הָאֻמָּה, עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר, "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים", וְחִיצוֹנִיּוּת הָרִשְׁעוּת שֶׁלָּהֶם מוֹעִילָה הִיא לְאַמֵּץ כּחָם שֶׁל צַדִּיקִים "כְּדוּרְדַּיָּא לְחַמְרָא", וְהַפֵּרוּד הַמְדֻמֶּה חוֹתֵר הוּא תַּחַת יְסוֹד הַקְּדֻשָּׁה כֻּלָּהּ, כְּמַעֲשֵׂה עֲמָלֵק שֶׁזִּנֵּב אֶת הַנֶּחֱשָׁלִים, פְּלִיטֵי הֶעָנָן, "שָׁלַח יָדָיו בִּשְׁלֹמָיו, חִלֵּל בְּרִיתוֹ"" (אורות התחיה / כ).

 לפרק הבא

[i] אורות / ישראל ותחיתו / לא

טָעוּת גְּדוֹלָה הִיא בְּיַד אוֹתָם שֶׁאֵינָם מַרְגִּישִׁים אֶת הָאַחְדוּת הַסְּגֻלִּית שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, וַחֲפֵצִים הֵם בְּדִמְיוֹנָם לְהַשְׁווֹת אֶת הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי הַזֶּה, הַמְיֻחָד בָּאפִי הַיִּשְׂרְאֵלִי, לְעִנְיַן כָּל תּכֶן שֶׁל עַם וְלָשׁוֹן אֲשֶׁר בְּכָל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה, וּמִזֶּה בָּא הָרָצוֹן לְפַלֵּג אֶת הָעִנְיָן הַלְּאֻמִּי וְאֶת הָעִנְיָן הַדָּתִי לִשְׁתֵּי פְּלֻגּוֹת, וּשְׁתֵּיהֶן יַחַד נָחֲלוּ בָּזֶה שֶׁקֶר, כִּי כָּל עִנְיְנֵי הַמַּחֲשָׁבָה, הַהַרְגָּשָׁה וְהָאִידֵאָלִיּוּת, שֶׁהִנְנוּ מוֹצְאִים בָּאֻמָּה הַיִּשְׂרְאֵלִית, חֲטִיבָה אַחַת בִּלְתִּי מְחֻלָּקָה הִיא, וְהַכּל בְּיַחַד עוֹשֶׂה הוּא אֶת צוּרָתוֹ הַמְיֻחָדָה. אָמְנָם כְּשֵׁם שֶׁטּוֹעִים הַמִּתְאַמְּצִים לְהַפְרִיד אֶת הַחֲלָקִים הַבִּלְתִּי מִתְחַלְּקִים הַלָּלוּ, כָּכָה יוֹתֵר הֵם טוֹעִים אוֹתָם שֶׁהֵם סְבוּרִים שֶׁאֶפְשָׁר הַדָּבָר שֶׁהַחִלּוּק וְהַפֵּרוּד יַעֲלֶה בְּיָדָם שֶׁל כָּל הַמִּתְאַמְּצִים לְהַפְרִיד אֶת הַתְּימֶת, וּמִזֶּה בָּא שֶׁהֵם לוֹחֲמִים נֶגֶד מַחֲזִיקֵי חֵלֶק אֶחָד מֵהַחֲטִיבָה הַיִּשְׂרְאֵלִית בְּחֵמָה שְׁפוּכָה, עַל הַפְרָדָתָם הַמְהַבֶּלֶת, מִבְּלִי לָשִׂים לֵב אֵיךְ צְרִיכָה הַמִּלְחָמָה הַזּאת לְהִתְכּוֹנֵן. אִם הָיָה אֶפְשָׁר לְהַפְרִיד בֶּאֱמֶת אֶת הַתְּכָנִים הָרוּחָנִיִּים שֶׁבִּכְנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא שֶׁהַדָּבָר מָנוּעַ מִפְּנֵי אֵיזֶה חֹק תּוֹרִי, אָז הָיְתָה צְרִיכָה הַמִּלְחָמָה לִהְיוֹת מְכֻוֶּנֶת נֶגֶד הַמַּחֲזִיקִים בְּחֵלֶק נִפְרָד מְיֻחָד, לְבַלֵּעַ וּלְכַלּוֹת אֶת צִבְיוֹנָם מֵעַל שְׁמֵי הָאֻמָּה. אֲבָל כֵּיוָן שֶׁמְּנִיעַת הַפֵּרוּד הִיא מְנִיעָה מֻחְלֶטֶת, בְּטוּחִים אֲנַחְנוּ שֶׁהַמַּפְרִידִים, מַחֲזִיקֵי הַחֲלָקִים הַבּוֹדְדִים, אֵינָם טוֹעִים כִּי אִם בְּצִיּוּר דִּמְיוֹנָם וְלֹא בְּפעַל הֲוָיָתָם, כִּי בֶּאֱמֶת בְּזֶה הַחֵלֶק הַפְּרָטִי, כֵּיוָן שֶׁיְּסוֹדוֹ בְּחַיֵּי הָאֻמָּה בִּכְלָלָהּ, הֲרֵי הַכּל כְּבָר נִמְצָא בּוֹ, וּצְרִיכָה הַמִּלְחָמָה לִהְיוֹת מְיֻחֶדֶת רַק לְגַלּוֹת לָהֶם אֶת טָעוּתָם וּלְבָרֵר לָהֶם, שֶׁכָּל מַאֲמַצֵּי חֵילָם לְהַפְרִיד אֶת הָאַחְדוּת הַיִּשְׂרְאֵלִית הָעֶלְיוֹנָה לֹא יַעֲלוּ בְּיָדָם. וְהַהִסְתַּגְּלוּת שֶׁל שְׁלֵמֵי הַמַּחֲשָׁבָה וְהָרָצוֹן הַיִּשְׂרְאֵלִי, בְּכָל עמֶק טִבְעִיּוּתוֹ, צְרִיכָה רַק לִהְיוֹת לְבַקֵּר אֶת הַחִזָּיוֹן הַחֶלְקִי מִכָּל עֲבָרָיו, וּלְהַרְאוֹת בּוֹ בְּעַצְמוֹ אֶת כָּל סִימָנֵי תַּמּוּתוֹ וּכְלִילִיּוּתוֹ מִכָּל הַנּוֹשְׂאִים כֻּלָּם, גַּם מֵאוֹתָם הָרַעְיוֹנוֹת שֶׁבַּעֲלֵי הָרוּחַ רָצוּ כְּבָר לְהַסִּיחַ מֵהֶם אֶת דַּעְתָּם וּלְעָקְרָם מִנַּפְשׁוֹתֵיהֶם. עַל-יְדֵי בֵּרוּר עִנְיָן אֲמִתִּי זֶה יַעַמְדוּ סוֹף סוֹף כָּל בַּעֲלֵי הִתְפָּרְדוּת עַל הַהַכָּרָה, שֶׁדַּי לָהֶם לְכַלּוֹת לַשָּׁוְא אֶת כּחָם, וְתַחַת לְהַחֲזִיק בְּחֵלֶק נִפְרָד מְדֻמֶּה, שֶׁכָּל הַשְּׁאִיפוֹת וְהַתְּכָנִים הַכְּלָלִיִּים שֶׁל כָּל הָאֻמָּה כֻּלָּהּ, בְּכָל עֲרָכֶיהָ, כְּלוּלִים בּוֹ, אֶלָּא שֶׁהֵם כֵּהִים וּמְטֻשְׁטָשִׁים, וּמִתּוֹךְ כָּךְ מוֹנְעִים הֵם מֵהַנְּפָשׁוֹת הַמַּחֲזִיקוֹת בּוֹ אֶת שָׂבְעָם הָרוּחָנִי, מְצַמְצְמִים אֶת מֶרְחַב רוּחָם וּמַדְרִיכִים אוֹתָם בִּנְתִיבוֹת מְלֵאֵי חַתְחַתִּים, – יוֹתֵר נוֹחַ יִהְיֶה לָהֶם לְהַכִּיר בֶּאֱמֶת אֶת הָאֱמֶת הַמְּצִיאוּתִית וּלְהַחְזִיק בְּכָל הַתּכֶן הַחַי הַקּדֶשׁ שֶׁל אוֹר יִשְׂרָאֵל הַשָּׁלֵם בְּכָל הוֹפָעוֹתָיו בְּגָלוּי. בָּזֶה יוֹשִׁיעוּ אֶת נַפְשָׁם מִכָּל צָרָה וּמַחֲשַׁכִּים, וְיַבִּיטוּ וְיִנְהֲרוּ אֶל ד' וְאֶל טוּבוֹ, וְלֹא יִצְטָרְכוּ עוֹד לְעַנּוֹת אֶת נַפְשָׁם בְּשִׁבְרֵי רַעְיוֹנוֹת כֵּהִים וּמְטֻשְׁטָשִׁים, אֲשֶׁר לֹא יוּכְלוּ מֵעֵבֶר מִזֶּה לְהִפָּטֵר מֵהֶם לָנֶצַח, וּמֵעֵבֶר אַחֵר לִמְצא לָהֶם בֵּרוּר וְהֶאָרַת רוּחַ, כִּי הֵם תְּכָנִים אֲשֶׁר טוּבָם וּלְשַׁד חַיֵּיהֶם הַנִּלְהָב וְהֶעָצוּם לֹא יִתְגַּלֶּה כִּי-אִם עַל הַכִּכָּר הָרָחָב וְהַשָּׁלֵם שֶׁכָּל הַחַיִּים הַיִּשְׂרְאֵלִיִּים, בְּמַהוּתָם הַכְּלָלִית וְהַשְּׁלֵמָה, מִתְרָאִים בּוֹ בְּכָל מְלֹא עַזִּיזוּתָם.

[ii] מאמרי הראיה / חלק ב / מחאה נגד חלול שבת וחג

לא בפעם הראשונה פוגשים אנו בדברי ימינו מצב איום ומדולדל במובנו החמרי, וביחוד במובן הרוחני; מצב שהיה צריך להביא לידי התמרמרות של יאוש. אבל אנו איננו נפחדים, איננו נואשים מכל ירידה. בטוחים אנו כי ״נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם״ ומאופל וממחשך אור ישועה יזרח. כשאנו באים לתקופת השופטים, ביחוד לתקופתו של אבימלך בן ירובעל, זבול ובעל, ואנשי שכם, ואנו מרגישים את הדלדול החמרי והרוחני של האומה אז, תגרות והריגות ושערוריות, ״בוצרים כרמים ועושים הלולים בבתי אליליהם״ – תחשכנה עינינו. אבל כשאנו מעיפים עין מזה והלאה, והנה אור נוגה; שמואל, דוד ושלמה, בנין המקדש, ממלכה אדירה, תורה, חכמה, נבואה ורוח־הקודש, ממשלה, משפט וצדק – רוח ה׳ נשב, העננים פוזרו, ושמש צדקה זורח, שמשו של ישראל שולח קרנים מלאי יפעה.

גם אנו היום, אסירי התקוה, שבי הגולה, העוזרים בפועל בבנין עמנו וארצנו – אל ימס לבנו מכל מצב מחריד, מכל שקוע ומחשכים, בין שהם חמריים, ואפילו כשהם רוחניים. בטוחים אנו בצור ישראל ״האומר לירושלים תושב, וחרבותיה אקומם״, כי דברו הטוב אשר החל יקום ויהיה, ושיבת ציון אשר התחילה להאיר מחשכי נאות יעקב תוסיף אורה לימים יוצרו, ותנצח את כל המכשולים.

אף כי בלב דוי, אבל לא בלב נואש, אנו מביטים על הדלדול הנורא הרוחני העומד לעיננו בתור איזו כחות המשתתפים עמנו בבנין החמרי של העם והארץ. אבל מפני זה ודוקא מפני זה אנו מוצאים בעצמנו כח וחובה, לעמוד נגד הפרצות, ולמחות בכל עוז נגד ההריסות הנותנות אותנו לחרפה ושממון, והמבלעות את כל מעשינו.

אמנם, גם הקלקלה הרוחנית היותר איומה לא תוכל להחריב כליל את משאת נפשנו. גם על פשעה של עבודה זרה, שנינו ממדרש חכמים ז״ל: ״למה נקרא שמם אלהים אחרים? מפני שהם מאחרין הטובה מלבוא לעולם״. דוקא לאחר את הטובה יש בכחם של מקלקלים ומהרסים בישראל, ולא לאבד את הטובה. אבל איחור הטובה כמה נורא ואיום הוא! כמה נפשות של דורות נשקעות באיחור של טובה כללית, שאנו צריכים לעמול בכל מסירות נפשנו להקדימה. אבל מפני שלא כנואשים אנו נלחמים, כי אם כגבורים בטוחים במטרתם, על־כן צריכה מלחמתנו להיות תמיד מלאה זהירות, של יושר ושל דעת.

[iii] שם משמואל במדבר שבועות

והנה במתן תורה כתיב ויחן שם ישראל, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר בשם הרה"ק מהר"י מווארקא זצללה"ה שלשון ויחן הוא לשון חן שדרכו של חברו מצא חן בעיניו, וזה הי' עוד בר"ח. אך יש לומר דאף דלכאורה דבר גדול הוא מאד שדרכו של חברו ישא חן בעיניו כי אין דעותיהם של בני אדם שוות, מ"מ בהעמיק על הדבר עוד יש מעלה גדולה מזו, והיינו לאהוב לכל איש ישראל אף כשדרכו לא מצא חן בעיניו אחרי שיודע מטרת כוונתו שהיא לטוב אף שתועה מדרך השכל, שבאם דרכו מצא חן בעיניו אין כ"כ רבותא, ופן בשום פעם לא יכשר דרכו בעיניו תיפסק ההתאחדות, אבל כשמתאחד עמו בשביל מטרת כוונתו הוא קשר של קיימא. ובאמת שזהו דרך לבוא לאהוב את כל איש ישראל כי הכל חפצים ליראה את שמך אלא ששאור שבעיסה מעכב, וכשיתקיים (יואל ב') והדחתיו אל ארץ צי' ושממה ישובו כולם לתחת כנפיו יתברך, וכולם יתתקנו, מאחר שכל ישראל בפנימיותם טובים:

שם משמואל דברים פרשת ואתחנן

בהפטרה דברו על לב ירושלים וקראו אליה כי מלאה צבאה וגו'. יש לפרש היות רמ"ח האברים ושס"ה הגידים שבאדם אינם נשלמים אלא ברמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה, ובהחסר אחת מהן הרי הוא נחשב בעל מום או מחוסר אבר, ואין הויה שורה במקום הפגום, וידוע שלעומתו מתאוים כחות החיצונים לדבוק בו. ואם כן יש להבין איך אפשר לאיש להתקדש בעוד שלא נשלם ברמ"ח ושס"ה, ועוד הרי יש כמה מצוות שאינן נוהגות בכל אדם ובכל זמן, ואם כן בהכרח הרי הוא פגום. והתירוץ לזה כי כל ישראל הם כאיש אחד, וכאשר נשלם הרמ"ח ושס"ה בין כולם, ואפילו בין אותם שהלכו לעולמם ובין שאתנו חיים הם, שוב שורה עליהם שם ה'. אך כל זה בעוד שיש התאחדות ביניהם וכמו שנאמר (דברים ל"ג) ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל, אבל על ידי פירוד הלבבות ושנאת חנם שהם ההיפוך מהתאספות ותצטרך לחשוב כל אחד בפני עצמו ובהכרח הוא פגום על ידי חיסור המצוות כנ"ל, ושוב אין השי"ת שורה עליו, ולעומתו מתפשטים כחות החיצונים חס ושלום:

וזה היה הענין של חורבן בית ראשון ושני, דבדברי רבותינו ז"ל דבבית ראשון היה שנאה ופירוד לבבות בנשיאי ישראל, ועל כן מובן שעם כל גדולתם באו לידי ג' העבירות, שכחות החיצונים שנדבקו בהם הביאום לכל אלה, ובבית שני התפשטה שנאת חנם בכל ישראל, ובשביל זה נחרב. ואפשר שזה נרמז בכתוב ויהי בישורון מלך "בהתאסף ראשי עם" זהו היפוך מה שהיה בימי בית ראשון, "יחד שבטי ישראל" זהו היפוך מה שהיה בימי בית שני, ובספרי (דברים ל"ג) רבי שמעון בן יוחאי אומר משל לאדם שהביא שתי ספינות וקשרם בהוגנים ובעשתות ובנה עליהם פלטורין, כל זמן שהספינות קשורות פלטורים קיימים וכו'. ונראה ששני בתי המקדש המשיל בפלטורים, ובעוונותינו הרבים היא מכה המהלכת בכל עת הגלות:

ונראה לומר שזה עצמו תהיה התחלת הגאולה שיתאחדו לבבות ישראל וכמו שכתוב (מלאכי ג' כ"ג) הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו' והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, ומכלל שעד אז הם פרודים, וכן מפורש ביחזקאל (ל"ז כ"ב) ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ, ואז תחת שהיו נחשבים פגומים ישובו להיות שלמים בכל אבריהם וגידיהם, והיינו משום שיפתח להם היכל אהבה ותתהוה אהבה גדולה בלבבות ישראל למעלה מן הטעם ולמעלה מן החשבון.

שם משמואל בראשית חנוכה ר"ח טבת

מזבח חדש בציון תכין ועולת ר"ח נעלה עליו ושעירי עזים נעשה ברצון. יש לדקדק בלשון מזבח חדש שידוע שאין לנו כעת לא מקדש ולא מזבח, וכל מה שיהי' לנו יהי' חדש ולא מן הישן. ויש לפרש דהנה כתיב (יחזקאל ל"ו) ונתתי לכם לב חדש, ונראה פירושו, דהנה ידוע ששני חללים יש בלב, חלל הימני משכן נפש הקדושה (קהלת י') לב חכם לימינו, ובחלל השמאלי משכן היצה"ר לב כסיל לשמאלו, ועבודת האדם להפוך חשוכא לנהורא ולעשות מיצה"ר יצה"ט, וע"כ לעתיד שיהי' התיקון בשלימות ושהיצר הרע יתבטל מהיות עוד רע ויהי' הכל טוב, א"כ יהי' חידוש דברים שהלב ישתנה ממהותו ולא יהי' עוד בגוונא שהוא היום, זה נקרא לב חדש. ובדוגמא זו נאמר במזבח. דהנה כבר אמרנו שענין המזבח הוא התאחדות והתכללות כל ישראל, כמ"ש באליהו בהר הכרמל (מלכים א' י"ח) ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב וגו', ובכח התכללות כל כנסת ישראל נעשה דוגמתם מזבח אחד מקובץ מאבנים הרבה, ואבן אחת נקראת מצבה שאף שהיתה אהובה בימי האבות שהם היו יחידים ומ"מ כל אחד הי' כלל כולו, אבל עכשו שנאה מפני שנעשה חק לכנענים שהם ענפין מתפרדין, וישראל הם גוי אחד דוגמת חלוקי אבנים רבים מתאחדים ומהם נעשה מזבח אחד. והנה כמו שרוצין לחבר שתי חתיכות של מתכת וכדומה לעשותם לאחדים צריכין להעביר מקודם החלודה שביניהן, כן הענין בכנסת ישראל שצריכין להעביר את כח הנחש המפריד בין הדבקים. וכן בכל חודש שהוא התחדשות כנסת ישראל כנודע צריכין להסיר את החלודה היא חלק הנחש, וזהו ע"י שעיר החטאת, דאיתא בזוה"ק שהוא כעין שעיר המשתלח, אלא ששעיר המשתלח מעביר עוונות ממש ע"כ נשתלח לעזאזל המדברה, וזה אינו מעביר רק החלודה שהיא התישנות היפוך חיות חדשה בעבודת ה', ומזה באה טינא בלב איש על חבירו להפריד בין הדבקים, דכשהעבודה היא בחיות אין כאן לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות אלא הכל בטלין להשי"ת כמו שהענין במיכאל וגבריאל שזה שר של מים וזה שר של אש ואין מכבין זה את זה מפני שהן בטלין להשי"ת, ומ"מ באשר אינם עוונות גמורים אינם נדחין לחוץ ונקרב בפנים:

אך לעתיד דכתיב (ישעי' י"א) אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצור את אפרים, מפני שאז יהיו באמת כל ישראל כאיש אחד ממש כמ"ש (יחזקאל ל"ז) קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה וגו' ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וגו' ועשיתים לעץ אחד וגו', ולא יהיו צריכין להתחבר ולהתאחד, שוב לא יהי' נצרך לשעיר חטאת לכפר דוגמת עזאזל אלא יהי' נעשה ברצון כמו עולה, וזהו ושעירי עזים נעשה ברצון. ע"כ שפיר נקרא מזבח חדש, שהרי יהי' במהות אחרת ממה שהיו חלוקי אבנים מתדבקים ואז יהי' כאילו הוא מאבן אחת ממש, וכמו לב שנקרא חדש באשר תשתנה מהותו:

שם משמואל בראשית פרשת נח

כתיב (ירמי' ב') קודש ישראל לה' וגו', וידוע דקודש הוא מקור הקדושה וקדוש הוא המשכה מקודש כדאיתא בזוהר, ואף דאיש פרטי לא הגיעה זכותו להקרא רק קדוש, ואפי' לעתיד יהי' הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו, מ"מ כנסת ישראל נקראת קודש שהוא מלה בגרמי', וכל יחיד ויחיד מושך קדושה מכנסת ישראל וע"כ נקרא רק קדוש וכנסת ישראל נקראת קודש. והנה כנסת ישראל היא כשישראל באחדות אחת, אבל כשיש פירוד לבבות ביניהם שוב אינם נקראים קודש, ושבו להיות כיחידים והצדיקים אינם נקראים רק קדוש, והנה ידוע דבהסתלקות דבר קדושה שורה לעומתו דבר שהוא בסט"א וכענין טומאת המת, וע"כ בהסתלק ח"ו שם קודש מכנס"י מצד פירוד לבבות שורה לעומתו מקור הטומאה שהוא ג"כ מלה בגרמי' כי זלע"ז עשה אלקים. וזהו שנקרא בזוה"ק חויא דסאיב מקדשא, והיינו דכח רע זה מושך לטומאת מקדש וקדשיו בפועל. ובאשר הכח הזה לעומתו בקדושה נקרא קודש מלה בגרמי', לכן מושך טומאה בפועל טומאה שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף חטא שאין מכיר בו אלא השי"ת, וע"ז בא שעיר החטאת להרחיק את הכח הרע הזה מן המקדש ומכפר על טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה וכו'. והנה זה מתמיד עד לעתיד דכתיב (ישעי' י"א) וסרה קנאת אפרים וצוררי יהודה יכרתו אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצור את אפרים, אז תהי' מעלת כנסת ישראל בשלימות, ויתקיים בישראל (שם נ"ב) לא יוסיף יבוא בך עוד ערל וטמא, וע"כ לא יהי' צורך עוד בשעיר החטאת לענין זה אלא לתוספת התאחדות כל רצונות ישראל שמצד מעלתם שכל איש ואיש בפ"ע הוא עולם מלא וכשם שאין פרצופיהן שוים כך אין דעתיהן שוות, ואז ע"י השעיר יתאחדו כל הרצונות בתוספת יחוד. וזהו מזבח חדש בציון, שמזבח הוא התאחדות כנסת ישראל בדכתיב (מלכים א' י"ח) ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב וכמ"ש בזוה"ק (ס"ו א), ואז תבוא התאחדות חדשה חזקה מאוד אשר לא תמוט לעולם, ושעיר עזים נעשה ברצון גם להתאחדות הרצון.

חידושי אגדות למהר"ל עדויות

שאין אליה וכו'. פי' אליהו הוא שליח לתקן את ישראל עד שיהיו מתוקנים אל הש"י ויהיה הש"י מלך עליהם, וכמו שבארנו זה במקום אחר, כי א"א שיבא המשיח שיגלה במהרה בימינו רק עם אליהו ז"ל שהוא יבא לקשר ולאחד את ישראל שיהיו אחד [אחר] כך ראוים ישראל להגאל.

ואמר שלא יבא אליהו ז"ל לומר שזה טמא, כלומר זה שהיו נוהגים בו היתר הוא אסור לבא בקהל, וזה שאומרים עליו שהוא טמא ואסור לבא בקהל הוא טהור. שדבר זה לא יעשה, כי אליהו בא לאחד ולקשר ישראל, ומי שהוא טהור ומוחזק בטמא אינו תולה בישראל, ואין אליהו בא רק לקשר ולאחד ישראל. אבל מי שמקורב בזרוע ובכח, וכן זה שמרוחק בכח ובזרוע ודבר זה בא מכח חלוק ישראל, ואליהו ז"ל שבא לאחד ולקשר ולהשוות אותם יתקן דבר זה, ויסלק כל הדברים שנעשו בזרוע. שאם יהיה הדבר בזרוע שנתקרבו בזרוע, לא נחשב עם ישראל עם אחד כלל שהרי בזרוע הוא עם ישראל. וכן אם יש מרוחקים בזרוע אין נחשב זה עם אחד כלל. אבל דבר שנעשה מעצמו קרוב או רחוק אין אליהו בה /בא/ לזה.

ורבי יהודא סבר שאין אליהו בא רק לקרב ולא לרחק, כיון שכבר נעשה ונתקרב [ור"ש אומר להשוות את המחלוקת]. (וכן) [כי] מי שמרוחק (ד)סוף סוף עתה הם אחד ואין צריכין תקון כלל. ואם ירחיק המקורבים דבר זה נקרא חלוק, וכן אם יהיה מקרב מי (שנתקרב) [שנתרחק] בזרוע אין זה קשור וחבור עתה, ואין אליהו בא רק [לתקן] החסרון שנמצא בזמן ביאתו, ולכך עיקר אליהו ז"ל בא להשוות המחלוקת שדבר זה בודאי אחדות וקשור ישראל כאחד, עד שיהיו ראויים לצאת מן הגלות. שאין ישראל יוצאים מן הגלות עד שהם אחד לגמרי, וכמו שאמרו במדרש שאין ישראל נגאלים עד שהם אחד שנאמר יבא בית יהודה על בית ישראל יחדיו ודבר זה מבואר.

שו"ת משיב דבר חלק א סימן מד

והנה המעריך הורו והוגו עצה להיות נשמר מדור זה להפרד זה מזה לגמרי כמו שנפרד אברהם מלוט, במטותא מן המעריך עצה זו קשה כחרבות לגוף האומה וקיומה, הן בשעה שהיינו באה"ק וברשותנו כמעט בבית שני נעתם ארץ וחרב הבית וגלה ישראל בסבת מחלוקת הפרושים עם הצדוקים וגם הסב מחמת שנאת חנם הרבה ש"ד מה שאינו מן הדין היינו בשעה שראה פרוש שאחד מיקל באיזה דבר אף על גב שלא היה צדוקי כלל אלא עשה עבירה, מ"מ מחמת ש"ח היה שופטו לצדוקי שמורידין אותו, ומזה נתרבה ש"ד בהיתר ולשם מצוה בטעות וכבר רמז ע"ז בתורה (ס' במדבר סי' לו מקרא ל"ד) כמבואר בהע"ד והר"ד, וכ"ז אינו רחוק מן הדעת להגיע ח"ו בעת כזאת ג"כ אשר עפ"י ראות עיני א' ממחזיקי הדת ידמה שפלוני אינו מתנהג עפ"י דרכו בעבודת ה' וישפטנו למינות ויתרחק ממנו ויהיו רודפים זא"ז בהיתר בדמיון כוזב ח"ו, ושחת כל עם ה' חלילה זהו אפילו אם היינו בארצנו וברשותנו:

ומכש"כ בשעה שאנו כבושים בגולה ושה פזורה ישראל בין אוה"ע, ואנו נמשלים בגולה כעפר הארץ וכמו שאמר הקדוש ברוך הוא ליעקב אבינו והיה זרעך כעפר הארץ ואוה"ע נמשלו למים רבים שוטפים כדכתיב בס' ישעיה הוי המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון ואין תקנה לגוש עפר בשטף מים רבים אם לא שנעשה מן העפר אבן מוצק אז אפי' נהר שוטף עליו אינו מגלגלו אלא ממקום למקום אבל אינו מאבדו לגמרי כך ישראל בעמים אין להם תקנה אלא להיות אבן ישראל, היינו שיהיו מחוברים באגודה אחת אז אין אומה ולשון יכולים לאבדם, והאיך נאמר להפרד איש מרעהו ויבאו אוה"ע ושטפונו מעט מעט ח"ו:

שם משמואל ויקרא פרשת שמיני

ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת. ובת"כ שבא לכפר על חטא מכירת יוסף שנאמר וישחטו שעיר עזים. ויש להבין מה ענין מכירת יוסף לכאן. ונראה דהנה אמרו ז"ל (שמו"ר סו"פ נ"א) יבוא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל. ונראה הפירוש דהנה חטא העגל הי' מחמת שהשטן הטעה אותם, ויש להבין מאין נטל הרשות לשלוט בישראל להטעותם, אחר שישראל היו נרצים מאד להש"י מחמת קבלת התורה. ונראה דהנה במדרש (ויק"ר פ' ט') כיון שבאו ישראל לסיני ונעשו כאיש אחד אמר הקדוש ברוך הוא הרי הגיעה השעה ליתן תורה לבני. ויש להתבונן למה נתלה נתינת התורה בהתאחדות ישראל. ויש לומר דהנה מחמת חטא אדה"ר נתערב טו"ר וניתנה שליטה לכחות חיצונים שבכל מעשה ויבוא גם השטן בתוכם, והעצה לזה היא התאחדות ישראל, כי כשישראל מתאחדים זה בזה הם כמחיצה של בני אדם שאינם מניחין לזר להיכנס לבין השורות, ואך כאשר יש פירוד ביניהם נכנסין דרך הביקוע. ובזה יש לפרש לשון הכתוב (שיה"ש ח') אני חומה וגו' כידוע לשון אני הוא כנס"י שהיא מצד עצמה היא חומה. ועפ"י הדברים האלה יש לפרש הא דכלי המיוחד למשקין דשיעורו להתבטל מתורת כלי ע"י שניקב בכונס משקה (כבשבת צה ב), ומעולם לא הבנתי למה לא שיערו במוציא משקה, שמאחר שמוציא משקה הרי אינו ראוי להשתמש בו למשקין שהרי יטפטפו המשקין ממנו. אך יש לומר דרמז יש בדבר, דכלי רומז לכנסת ישראל כנישו דכל נהורין, כמו כלי שמכיל מה שבתוכו, ואם ניקב כמוציא משקה מ"מ אין הנשאר מתקלקל ועדיין הוא ראוי לשמור את הנשאר, אך כשניקב ככונס משקה זה רומז שכחות חיצונים נכנסים דרך הביקוע והנקב, שוב מתקלקל אף הנשאר בכלי, וע"כ אין עליו תורת כלי עוד:

והנה י"ב שבטים שהם נגד י"ב גבולי אלכסון הם שמירה לכנסת ישראל לבל יבוא בה ערל וטמא שהם כחות חיצונים מחמת עירוב טו"ר. אך בחטא מכירת יוסף נעשה פירוד בין הדבקים ונכנסו דרך הביקוע והתחילה הגלות, ועל כן כל עוד שלא נתחברו להיות כאיש אחד לא הגיעה העת ליתן התורה שצריכה שמירה מפני עירוב טו"ר, וכבמדרש (שמו"ר פ' ל') משל למטרונה שהיתה מהלכת הזיין מכאן והזיין מכאן והיא באמצע, הרי שצריכה לשמירה, ואין לך שמירה מעולה אלא התאחדות ישראל כנ"ל, וע"כ כשנעשו כאיש אחד בלב אחד נגמרה השמירה אמר הקדוש ברוך הוא הרי הגיעה העת ליתן את התורה:

והנה כבר אמרנו במק"א דלהיות כאיש אחד בלב אחד א"א אלא כשכולם מתכוונים לתכלית אחת דהיינו צורך גבוה, דאם מתכוונים כל אחד לטובת עצמו אפי' להשיג קרבת אלקים א"א שיהיו כולם כאיש אחד בלב אחד, שכל אחד חושש לנפשו יותר, וחטא מכירת יוסף מושך לפירוד לגמרי, אבל במ"ת היתה כוונת כולם צורך גבוה כמ"ש במק"א, אך כאשר אמרו דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות, הרי חזרו לחשוש על נפשם, דהעושה הכל צורך גבוה לא שייך לחוש פן נמות, דאם כה יהי' רצון הש"י שימות הרי בזה יעשה צורך גבוה וצריך שגם רצונם יסכים לזה, ובהכרח שנפלו ממדרגתם וחששו לטובת עצמם, ושוב התגבר חטא מכירת יוסף ונעשה פירוד לגמרי, וככלי שניקב בכונס משקה ונסתלקה השמירה, ע"כ דחק השטן ונכנס דרך הביקוע, עד שחזר ונתערב טו"ר ומחמת זה הי' לו כח להטעותם כנ"ל:

וממוצא הדברים שכל חטא העגל נמשך מחטא מכירת יוסף ומפירוד לבבות, וזהו שאמרו ז"ל (ע"ז נ"ג ב) שאיוו אלוהות הרבה, מורה שהי' פירוד ביניהם וסילוק האחדות:

והנה משרע"ה אמר לאהרן מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה ויאמר אהרן אל יחר אף אדוני וגו' ויאמרו לי עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו וגו' ואומר להם למי זהב התפרקו ויתנו לי ואשליכהו באש ויצא העגל הזה, ופירש"י ולא ידעתי שיצא העגל הזה, ואינה מובנת התנצלות אהרן דמ"מ למה אמר להם למי זהב, ואם לא היתה כוונתו לעשות העגל למה לו הזהב. אך להנ"ל יש לומר דאהרן ירד לסוף הענין ושורש החטא ומצא שהכל נצמח מפאת הפירוד כנ"ל, וכמו רופא מומחא הבא לרפאות מרפא תחילה שורש ומקור מוצא המחלה ואז המחלה מאלי' בטלה והולכת לה, כן היתה עצת אהרן לאגד ולאחד את כל ישראל, וע"כ לפועל דמיוני רצה לקבץ מהם זהב, היינו שיתנו כל אחד ואחד נדבתו ומכולם יעשה ע"י התכה גוש אחד, וזה יהי' לפועל דמיוני לאחד ולאגד את כל ישראל, ואז ממילא יסתלקו מהם כחות החיצונים והטעאתם, וישובו ישראל כאיש אחד לה'. ובודאי היתה זו עצה טובה ראוי' לממציאה. אך איתא בזוה"ק ששגג במה שלקח אותו מיד המכשפים ואם הי' מצוה להם להניח על הארץ והוא לקח הזהב מן הארץ לא היו מועילים כלום בכשפיהם, ושוב היתה נעשית מחשבתו לטובה הנ"ל, אבל שגג בזה, ומעתה מובנת התנצלות אהרן. וכבר דברנו מזה:

ולפי האמור יובן מאמרם ז"ל יבוא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל, שעצת אהרן נתקיימה בנדבת המשכן שנעשה מכל הנדבות משכן אחד, ולא היו הנדבות מיוחדות שיהי' נקרא שם המתנדב על דבר אחד אלא נתערב הכל, וזה הי' לפועל דמיוני להתאחדות ישראל. וכבר אמרנו שלכן נקרא אוהל מועד מלשון התועדות והתאחדות ישראל זה בזה, ושוב מתועדים ומתאחדים עליונים בתחתונים כמ"ש ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל, כשישראל מתאספין ומתאחדין אז הקדוש ברוך הוא נקרא מלך ישראל, ואז האוהל מועד הוא היכל מלך:

ולפי האמור יש ליתן טעם הא דאין משכן דוחה שבת, כי שבת הוא רזא דאחד וכמו שאנו אומרים צרורא דלעילא דבי' חיי כולא, אין צורך לבנין המשכן להתאחדות כנ"ל:

ולפי האמור יובן למה הוצרכו אז לכפרה על חטא מכירת יוסף, שזה יתד שהכל תלוי בו כנ"ל. ואפשר נמי דחטא נדב ואביהוא נמשך מזה, שחשבו שאחר הכפרה על חטא מכירת יוסף שוב כל ישראל כחומה בצורה ואין עוד לחוש שיבקיעו כחות החיצונים למחנה ישראל, ושוב אין לירא מאש זרה שידוע שהכוונה לכחות חיצונים:

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.