אם כך מסתבר בהחלט שההשוואה בין הימין/ דתיים של היום לבין ממלכת יהודה, ושל השמאל/ חילונים של היום לבין ממלכת ישראל, היא השוואה נכונה. תהליך האיחוד של הרצון האנושי עם רצון ה' חוזר, ולכן יש ציבור שעוסק ברצון ה' ויש ציבור שעוסק ברצון האנושי, והתהליך שאמור להתבצע הוא חיבור של שני הצדדים.
וכדברי הרב קוק: "והנה, בתור עקבא דמשיח בן יוסף, נתגלה חזיון הציונות בדורנו, הנוטה לצד הכללי ביותר, ומצד חסרון הכשרתו אין הכחות מתאחדים, להשכיל מעבר מזה איך שההכשר הכללי לישראל אינו כי אם בסיס ליסודו המיוחד... על כן ראוי לנו לשים אל לב להשתדל לנטית ההתאחדות של עץ יוסף ועץ יהודה" (מאמרי הראיה / חלק א / המספד בירושלים).
אם נפרט נראה לומר כך:
יש בארץ שלשה ציבורים: חרדי, חילוני, ודתי לאומי: הציבור החרדי משקיע את כל הלב והכוח ברצון ה'. הציבור החילוני משקיע את כל הלב והכוח ברצון האנושי. והציבור הדתי לאומי, שמזהה את התהליך כתהליך גאולה שאמור להביא לחיבור הרצונות, משקיע את כל הלב והכוח בשילוב ביניהם.
הציבור החרדי שואל את עצמו שאלה אחת מרכזית: מה רצון ה'. הוא מבטל בשביל זה את השאלה מה הרצון שלי.[i] ולכן הרצון האנושי מקבל משקל קטן יותר אפילו ממה שחייבים כדי לקיים את רצון ה'. בפועל בציבור החרדי וויתרו גם על הרצון לבחור איך להתלבש, או במה לעבוד (אצל הגברים לפחות). האדם לא אמור לשאול את עצמו כל כך מה הוא רוצה, כי השאלה הזו מזוהה עם היצר הרע. האדם שואל את עצמו מה ה' רוצה. (ההגדרות כאן מאוד מכלילות וגורפות, כדי שנבין את העקרון. כמובן, בפועל זה הרבה יותר מורכב מזה).
וכדברי השם משמואל: "ונראה על פי מה שהגיד כבוד קדושת אדמו"ר זצללה"ה בהא דגזירת היונים היתה להעבירם מחוקי רצונך, שהיונים היו מתנגדים ביותר לחוקים שטעמם נעלם והרשעים הללו הכחישו כל מה שהשכל איננו מחייב. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום נהפוך הוא אשר זכו ישראל שכל עשייתם אפילו מה שהשכל מחייב לא עשו רק מפאת ציווי ה'. ובזה נראה עיקר מעלת ישראל שהם חלק ה' ואין השכל וטעם המצוות מטיל תנאי בעשיה אלא העשיה היא מחמת עול מלכות שמים שכך נצטוינו, וכמשל עבד שרבו מצוהו לעבוד שום עבודה שאחת היא עשיית עבודתו בין אם מבין טעם העבודה ותועלתה או לא, ואף הבנת הטעם שנצטוינו לחפש אחר טעם המצוות זה נמי מחמת שכך נצטוינו אף שזה מתוק לחיך וערב לנפש אין אנו עושים כך מחמת חשק נפשותינו אלא מחמת הציווי... ומובן שלאו בכל זמן יכולין להיות כמו אז בשעת מתן תורה. ומכל מקום בעת שנצחו את היונים שכל ענינם היה שלא לעשות מה שאין השכל מחייב, נהפך הדבר וזכו ישראל למעלה זו שאפילו מה שהשכל מחייב תהיה עשייתם רק מפאת הציווי וקבלת עול מלכות שמים" (שם משמואל בראשית חנוכה תרפ"א ליל ח').
הציבור החילוני שואל את עצמו שאלה אחת מרכזית: מה אני רוצה. לזה הוא גם מחנך את הילדים שלו, שיעשו מה שהם רוצים, כמובן במגבלות החוק וכדו'. והוא מבטל בשביל זה את השאלה מה ה' רוצה. הציבור החילוני כהכללה שואף שיהיו כמה שפחות הגבלות על הרצון החופשי, ושכל אחד יוכל לעשות מה שמתחשק לו. ולכן הוא גם יהיה ליברלי יותר, לכן נמצא בציבור החילוני גם שאיפה לביטול של חוקים במידה ואפשר להסתדר בלעדיהם, ולשינוי של נורמות שמגבילות את היחיד. גם מקומות העבודה, שגם לאדם הדתי הם ההגבלה המשמעותית ביותר במהלך היום, מתאימים את עצמם בעולם החילוני לרצון האנושי. ההי טק נמצא בחזית ההתאמה לשאלת 'מה אני רוצה', ולכן גם מושך כל כך את החילונים דווקא. למשל שעות התחלה גמישות של יום העבודה, פינוקים, בחירה וזמן פנאי במהלך העבודה וכדו'.
וכדברי הרב קוק על הצד החילוני הקיצוני: "הַהַדְרָכָה הָרְגִילָה שֶׁל תּם וְישֶׁר, בִּשְׁמִירַת הַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת וְכָל דָּת וָדִין, זֶהוּ עִנְיַן תַּהֲלוּכוֹת עוֹלַם-הַתִּקּוּן. וְכָל הַהִתְפָּרְצוּת מִזֶּה, בֵּין מִצַּד קַלּוּת דַּעַת וְהֶפְקֵרוּת וּבֵין מִצַּד עֲלִיַּת דַּעַת וְהִתְעוֹרְרוּת רוּחַ עֶלְיוֹן, הוּא מֵעִנְיַן עוֹלַם הַתּהוּ; אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ הֶפְרֵשׁ גָּדוֹל בַּפְּרָטִים שֶׁל עוֹלַם הַתּהוּ עַצְמוֹ וּבִנְטִיּוֹתָיו לִשְׂמאל אוֹ לְיָמִין. הָאִידֵאָלִיסְטִים הַגְּדוֹלִים רוֹצִים בְּסֵדֶר יָפֶה וְטוֹב, מוּצָק וְאַדִּיר כָּזֶה, שֶׁאֵין בָּעוֹלָם לוֹ דֻּגְמָא וִיסוֹד, עַל כֵּן הֵם מְהָרְסִים אֶת הַבָּנוּי לְפִי מִדַּת הָעוֹלָם. הַמְעֻלִּים יוֹדְעִים גַּם לִבְנוֹת אֶת הָעוֹלָם הַנֶּהֱרָס, אֲבָל הַגְּרוּעִים, שֶׁהַנְּטִיָּה הָאִידֵאָלִית הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹנָה נָגְעָה בָּהֶם רַק נְגִיעָה כָּל שֶׁהִיא, הֵם רַק מְחַבְּלִים וּמְהָרְסִים, וְהֵם הֵם הַמֻּשְׁרָשִׁים בְּעוֹלַם-הַתּהוּ בְּעֶרְכּוֹ הַנִּשְׁפָּל.
נְשָׁמוֹת דְּתֹהוּ גְּבוֹהוֹת הֵן מִנְּשָׁמוֹת דְּתִקּוּן. גְּדוֹלוֹת הֵן מְאד, מְבַקְּשׁוֹת הֵן הַרְבֵּה מִן הַמְּצִיאוּת, מַה שֶּׁאֵין הַכֵּלִים שֶׁלָּהֶן יְכוֹלִים לִסְבּל. מְבַקְּשׁוֹת הֵן אוֹר גָּדוֹל מְאד, כָּל מַה שֶּׁהוּא מֻגְבָּל, מֻקְצָב וְנֶעֱרָךְ, אֵינָן יְכוֹלוֹת לְשֵׂאתוֹ. הֵן יָרְדוּ מִמַּעֲלָתָן מֵרֵאשִׁית הַנְּטִיָּה שֶׁל הַהֲוָיָה לְהִוָּלֵד, הִתְרוֹמְמוּ כְּשַׁלְהֶבֶת וְנִדְעֲכוּ. שְׁאִיפָתָן הַבִּלְתִּי-סוֹפִית לֹא תִּכְלֶה, הִנָּן מִתְלַבְּשׁוֹת בְּכֵלִים שׁוֹנִים, שׁוֹאֲפוֹת הַרְבֵּה יוֹתֵר וְיוֹתֵר מֵהַמִּדָּה, שׁוֹאֲפוֹת וְנוֹפְלוֹת. רוֹאוֹת שֶׁהִנָּן כְּלוּאוֹת בְּחֻקִּים, בִּתְנָאִים מֻגְבָּלִים שֶׁאֵינָם נוֹתְנִים לְהִתְרַחֵב לְאֵין קֵץ, לִמְרוֹמִים אֵין דַּי, וְהִנָּן נוֹפְלוֹת בְּתוּגָה, בְּיֵאוּשׁ, בְּחָרוֹן, וּמִתּוֹךְ קֶצֶף – בְּרֶשַׁע, בְּזָדוֹן, בְּשִׁפְלוּת, בְּכִעוּר, בְּתִעוּב, בְּהֵרוּס, בְּכָל רַע. הַתְּסִיסָה הַחַיָּה שֶׁלָּהֶן אֵינֶנָּה שׁוֹקֶטֶת, – מִתְגַּלּוֹת הֵן בְּעַזֵּי-פָּנִים שֶׁבַּדּוֹר. הָרְשָׁעִים בַּעֲלֵי הַפְּרִינְצִיפִּים, הַפּוֹשְׁעִים לְהַכְעִיס וְלֹא לְתֵאָבוֹן, נִשְׁמָתָם גְּבוֹהָה מְאד, – מֵאוֹרוֹת דְּתֹהוּ. בָּחֲרוּ בְּהֶרֶס וְהִנָּם מְהָרְסִים, הָעוֹלָם מִתְטַשְׁטֵשׁ עַל יָדָם וְהֵם עִמּוֹ. אֲבָל תַּמְצִית הָאמֶץ שֶׁיֵּשׁ בִּרְצוֹנָם הִיא הַנְּקֻדָּה-שֶׁל-קדֶשׁ, שֶׁכְּשֶׁהִיא נִסְפֶּגֶת אֶל הַנְּשָׁמוֹת, הַמְשׁעָרוֹת בְּמַהֲלָכָן, הִיא נוֹתֶנֶת לָהֶן אֶת עז-הַחַיִּים. בְּיוֹתֵר הֵן מִתְגַּלּוֹת בְּאֵיזֶה אַחֲרִית-יָמִים, בַּתְּקוּפָה שֶׁלִּפְנֵי הֲרַת עוֹלָם, שֶׁקּדֶם לַהֲוָיָה יְצִירִית חֲדָשָׁה וְנִפְלָאָה, בַּתְּחוּם שֶׁעַל הִתְרַחֲבוּת הַגְּבוּלִים, בְּטֶרֶם לֵדַת חֹק שֶׁמִּמַּעַל לַחֻקִּים. בְּעִתּוֹתֵי גְּאֻלָּה מִתְגַּבֶּרֶת חֻצְפָּה. וְסַעַר מִתְחוֹלֵל הוֹלֵךְ וְזוֹעֵף, פְּרָצִים אַחַר פְּרָצִים יִפְרְצוּ, חֻצְפָּה מֵחֻצְפָּה תִּגְדַּל, מֵאֵין קרַת-רוּחַ בְּכָל הָאוֹצָר הַטּוֹב שֶׁל הָאוֹר הַמֻּגְבָּל וְהַמְצֻמְצָם מִפְּנֵי שֶׁאֵינֶנּוּ מְמַלֵּא אֶת כָּל הַמִּשְׁאָלוֹת כֻּלָּם, מִפְּנֵי שֶׁאֵינֶנּוּ מְסַלֵּק אֶת כָּל הַמַּסֵּכוֹת מֵעַל כָּל פְּנֵי הַלּוֹט, שֶׁאֵינֶנּוּ מְגַלֶּה אֶת כָּל הָרָזִים וְאֵינֶנּוּ מַשְׂבִּיעַ אֶת כָּל הַמַּאֲוַיִּים. בּוֹעֲטוֹת הֵן בַּכּל, בַּחֵלֶק הַטּוֹב, בְּגַרְעִינֵי הָאשֶׁר הַמּוֹבִיל אֶל הַמְּנוּחָה וְשַׁלְוַת הָעוֹלָמִים, הַמּוֹבִיל אֶל עֶדְנֵי עַד, אֶל רוֹמְמוּת נִצְחֵי נְצָחִים. בּוֹעֲטוֹת וְזוֹעֲפוֹת, מְשַׁבְּרוֹת וּמְכַלּוֹת, יוֹרְדוֹת לִרְעוֹת בִּשְׂדֵי זָרִים, מַשְׂפִּיקוֹת בְּיַלְדֵי נֵכָר, מְחַלְּלוֹת גְּאוֹן כָּל צְבִי וְאֵין נַחַת. מַרְאוֹת הֵן הַנְּשָׁמוֹת הַלּוֹהֲטוֹת הָאֵלֶּה אֶת כּחָן, שֶׁשּׁוּם סְיָג וְהַגְבָּלָה לֹא יוּכַל לַעֲצר בַּעֲדָן, וְהַחַלָּשִׁים שֶׁבָּעוֹלָם הַבָּנוּי, בַּעֲלֵי הַשִּׁעוּר וְהַנִּימוּס, מִתְבַּהֲלִים מִשֵּׂאתָם. "מִי יָגוּר לָנוּ אֵשׁ אוֹכֵלָה, מִי יָגוּר לָנוּ מוֹקְדֵי עוֹלָם!". אֲבָל בֶּאֱמֶת לֹא הָיָה פַּחַד, רַק חַטָּאִים בַּעֲלֵי נְפָשׁוֹת חֲלוּשׁוֹת וַחֲנֵפִים הֵם פּוֹחֲדִים וּרְעָדָה אֲחָזָתַם. אֲבָל גִּבּוֹרֵי כּחַ יוֹדְעִים, שֶׁגִּלּוּי-כּחַ זֶה הוּא אֶחָד מֵהַחֶזְיוֹנוֹת הַבָּאִים לְצרֶךְ שִׁכְלוּלוֹ שֶׁל עוֹלָם, לְצרֶךְ אִמּוּץ כּחוֹתֶיהָ שֶׁל הָאֻמָּה, הָאָדָם וְהָעוֹלָם. אֶלָּא שֶׁבַּתְּחִלָּה מִתְגַּלֶּה הַכּחַ בְּצוּרַת הַתּהוּ, וּלְבַסּוֹף יִלָּקַח מִיְּדֵי רְשָׁעִים וְיִנָּתֵן בִּידֵי צַדִּיקִים, גִּבּוֹרִים כַּאֲרָיוֹת, שֶׁיְּגַלּוּ אֶת אֲמִתַּת הַתִּקּוּן וְהַבִּנְיָן, בְּעז-רוּחַ שֶׁל שֵׂכֶל צָלוּל וְאַמִּיץ וּבְאמֶץ-נֶפֶשׁ שֶׁל הַרְגָּשָׁה וְהִתְגַּלּוּת מַעֲשִׂית קְבוּעָה וּבְרוּרָה" (אורות / זרעונים / ג. הנשמות של עולם-התהו).
הציבור הדתי לאומי שואל את עצמו שאלה אחת מרכזית: איך אפשר לשלב. איך לעשות מה שאני רוצה, במסגרת מה שה' רוצה. הוא שואף למצב שבו כמה שיותר אפשרויות יהיו פתוחות לרצון האנושי בהתאמה לרצון ה'. כמובן, כיוון שעוד לא הגיעה אחרית הימים, והרצון האנושי עוד לא יכול להתאים לגמרי לרצון ה', הציבור הדתי לאומי נאלץ להתפשר. או על הרצון האנושי, או על רצון ה', או על שניהם.
אם נדייק יותר, נראה שכל ציבור נחלק לשניים. כיוון שאנחנו עסוקים בחיבור הרצון האנושי לרצון האלוקי, יהיו בכל ציבור צד שמסתכל על האדם לעומת צד שמסתכל על אלוקים.
בציבור החילוני יש צד מסורתי וצד אתאיסטי. הצד המסורתי מסתכל על האדם, ושואל את עצמו מה אני רוצה, בהתעלם מהצד האלוקי. הצד המסורתי עושה מה שמתחשק לו, גם אם זה לא ממש מסתדר עם מצוות ה'. אבל אין לו ענין להלחם ישירות ברצון ה', ולכן במקום שבו הרצון האישי שלו לא סותר את רצון ה', ובמקום שזה מתאים לו, הוא עושה גם את רצון ה' בשמחה. אין לו בעיה ללכת לתפילה כשמתאים לו, או לשמור שבת במה שמתאים לו, או כשרות בסיסית, או חגים וכדו'. להפך, גם זה חלק מהרצון האנושי, להיות קצת בסדר עם אלוקים.
הצד האתאיסטי מסתכל על אלוקים. הוא שואל את עצמו 'מה אני רוצה', כשהמבט כל הזמן כלפי אלוקים שמגביל את הרצון הזה. ולכן הצד האתאיסטי נמצא במלחמה מסוימת כל הזמן מול רצון ה'. הוא צריך לבטל את קיומו של אלוקים, וגם במקומות שלא אכפת לו, הוא לא עושה את רצון ה'. (גם זה כמובן, לא עד הסוף. גם אתאיסטים צמים לרוב ביום כיפור). לאתאיסט חשוב שהרצון האלוקי לא יהיה שיקול מעיק בכלל, ולכן חשוב לו שהרצון האלוקי לא ישמע.
וכדברי הרב קוק: "והוראת הדבר היא שצד הרצון לפעולה בלתי הוגנת ברוב מונחת בתאוה או בתועלת, באה מצד סכלות או תגבורת היצר, והם מכונים בחטא ועון. אמנם יש גם כן יצר, לראות את עצמו יוצא מהסדר המוכרח מצד הצדק והיושר שהוא אמתת דרכי השם יתברך בתורתינו הקדושה, ובעי' למטעם טעמא דאיסורא, ולראות את עצמו יוצא מן השורה המקפת את הכלל, וזה נקרא פושע. והאדם הישר והחכם ראוי לו שישכיל איך תיקון העולם כולו תלוי רק באהבת הסידור המתוקן, שהוא יסוד התורה הקדושה שהיא הסדר האלהי" (עין איה / ברכות ב / פרק שישי-כיצד מברכין / נז. ברכות מג/ב).
אפשר לומר, כהכללה, שהשוני הזה יוצר הבדל משמעותי בהתנהגות. אם נגדיר שני סוגי רצון אנושי: החשק - 'בא לי', ורצון ארוך טווח ומחושב, אז הצד המסורתי יעסוק יותר בחשק, ברצון האנושי הטבעי, ואותו הוא יתיר כמה שיותר. והצד האתאיסטי יעסוק יותר ברצון ארוך טווח שמהווה אלטרנטיבה לרצון האלוקי ארוך הטווח. ולכן יעסוק יותר באידיאלים תוצרת אדם כאנטיתזה לאידיאלים שהקב"ה מציב. ולכן תופעות כמו תמיכה בלהט"ב או עיסוק מוגבר בטבעונות או שינויי אקלים, שאינן שאלות של חשק אלא של רצון מודע של האדם, יבואו יותר מהצד האתאיסטי מאשר מהצד המסורתי. גם בעולם העסקי, יוזמות וסטרטאפ יתחילו יותר מהצד האתאיסטי, שמחפש רצון גבוה יותר. (גם המדע במובן מסוים מזוהה עם אתאיזם מהסיבה הזו. כבר במגדל בבל האנושות התחילה להסתמך על הטכנולוגיה כנגד מעשה האלוקים). ובהתאמה גם השמאלנות המדינית שייכת בהכללה לצד האתאיסטי. השמאלנות מתחילה מרצון להתנתק מהמקומות הקדושים ליהדות. החיבור לירושלים, לחברון או לשכם, ובכלל ל'ארץ התנ"ך' מחבר את העם חזרה אל הקב"ה, וממילא מביא איתו גם את ההגבלות של הדת. לצד המסורתי אין רצון מיוחד להפרד מהמקומות הקדושים, כי הוא משאיר את המסורת במקומות שהיא טובה לו. ובנוסף, כיון שהוא מחפש את מה שמתאים לו, ולא להמציא תיאוריות אנושיות, הוא הולך אל הנטיה הטבעית, שהיא להעדיף את טובת העם שלך.
בציבור החרדי יש שוב שני צדדים: הצד הליטאי והצד החסידי.
הצד הליטאי מסתכל על האדם ושואל את עצמו מה רצון ה' מהאדם. ולכן הוא עוסק בלימוד תורה, שהיא רצון ה' הכללי מהאדם. הסיסמה לא תהיה 'רק הקב"ה', אלא 'רק תורה'. הצד הליטאי יעסוק בדקדוק בהלכה וקיום המצוות על קוצו של יוד. וכן בחומרות בהלכה. אבל לא יעסוק הרבה במה שמעבר.
הצד החסידי מסתכל על אלוקים ושואל את עצמו מה רצון ה'. הצד החסידי עוסק ברצון ה' עצמו. ולכן הוא עוסק בלימוד חסידות ותורת הסוד, כדי 'להבין' את הקב"ה כמה שיותר. יותר משהוא עוסק בדקדוק בהלכה, הוא עוסק במנהגי חסידות, במה שמעבר. והשאלה המשמעותית תהיה גם מה ה' רוצה ממני בכל רגע, באופן אישי. מה אני אמור לעשות בחיים שלי באופן מיוחד, ואיך הקב"ה אומר לי את זה. שם נמצא גם האדמו"ר וההדרכות האישיות שהוא יכול לתת.
ובציבור הדתי לאומי יש שוב שני צדדים: הצד החרד"לניקי והצד המזרוחניקי, או הצד התורני והצד הליברלי. (חרד"לניקי ומזרוחניקי נשמעים קצת שמות גנאי, אבל תורני וליברלי לא באמת מחלקים את שני החלקים הנכונים).
הצד המזרוחניקי מסתכל על האדם, ושואל איך אפשר לשלב את רצון האדם עם רצון ה'. כלומר הוא שואל את עצמו קודם כל 'מה אני רוצה', ואחר כך 'מה ה' רוצה ואיך אפשר לשלב'. הרצון האנושי קודם. ולכן השאלה המשמעותית תהיה איזה קריירה אני רוצה, לאן אני שואף להתפתח, וגם מה מתחשק לי, בדומה לציבור החילוני. אבל את כל זה הוא רוצה לעשות בגבולות ההלכה עד כמה שאפשר. כיוון שהשאלה מתחילה מהאדם ורק אחר כך עוברת לאלוקים, ההתפשרות בציבור הזה תטה לכיוון התפשרות על רצון ה'. בין אם בוויתור על הלכות מסוימות, או מתיחת גבולות של ההלכה, ובין אם על ידי חיפוש דרכי פסיקת הלכה גמישות יותר ומכילות יותר. (בתוך הציבור המזרוחניקי עצמו יהיה צד שקרוב יותר לאתאיסטים, שמחפש את הרצון האנושי מול רצון ה', ולכן לפעמים יהיו אנשים שמתירים לעצמם דברים שההלכה לא מתירה, לא מצד יצר הרע, אלא כדי להרגיש שהרצון שלהם נשאר חופשי. ויש צד שקרוב יותר למסורתיים ופחות אידיאולוגי).
הצד החרד"לניקי מסתכל על אלוקים, ושואל איך אפשר לשלב את רצון ה' עם רצון האדם. כלומר, הוא שואל את עצמו קודם כל 'מה ה' רוצה', ואחר כך 'מה אני רוצה ואיך אפשר לשלב'. הרצון האלוקי קודם. ולכן השאלה המשמעותית תהיה איך אני יכול לעבוד את ה', איך אני יכול לקיים את ההלכה הכי טוב, בדומה לציבור החרדי. אבל לשלב את זה עם הרצון האנושי. כלומר לחפש מה אני אישית אמור לעשות בשביל הקב"ה בעולם, או לחפש מה אני רוצה לעשות בתחום התורני. כיוון שהשאלה מתחילה מאלוקים ורק אחר כך עוברת לאדם, ההתפשרות בציבור הזה תטה לכיוון התפשרות על רצון האדם. בין אם בוויתור על קריירה כדי ללמוד תורה כמה שיותר. בין אם בוויתור על לימודי ליבה, או בוויתור על שירות ביחידות מסוימות או על לימודים גבוהים באוניברסיטה בגלל חוסר התאמה מלא להלכה. (בתוך החרד"לניקים יהיה צד שקרוב יותר לליטאים ועוסק יותר בלימוד תורה, וצד שקרוב יותר לחסידים ועוסק יותר ברוחניות ולימודי אמונה וחסידות).
צריך לציין שככל שעובר הזמן במדינת ישראל, נוצרים גם רצפים בין כל הקבוצות האלה. ולמרות שרוב מוחלט של אזרחי המדינה יגדיר את עצמו לפי אחת משש הקבוצות האלה, יש גם הרבה שלבי ביניים.
בין הקבוצות הקרובות יש יחסית הרבה אנשים שיוצרים רצף: בין החרדים לדתיים הלאומיים יש רצף כמעט מלא, בין הדתיים הלאומיים לחילונים יש רצף מלא. בין חסידים לליטאים אין ממש רצף, אבל בין חרד"לניקים למזרוחניקים יש רצף מלא, ובין מסורתיים לאתאיסטים גם כן.
גם בין קבוצות שאינן קרובות על הסקאלה נוצרים רצפים מעניינים. בדרך כלל זו לא תהיה ההגדרה שהאדם יגדיר את עצמו, הוא לא יגדיר את עצמו כחצי אתאיסטי וחצי חסידי, אלא יהיה חסר הגדרה ברורה, אבל בפועל בחלק מהתחומים צורת החשיבה שלו כזו ובחלק כזו. אפשר למצוא אנשים שצורת החשיבה שלהם בחלק מהענינים חסידית ובחלק אתאיסטית למרות שברור שזה נדיר. יש מי שצורת החשיבה שלו בתחומים מסוימים חרד"לניקית ובתחומים אחרים מסורתית. יש מי שצורת החשיבה שלו בתחומים מסוימים מזרוחניקת, ובתחומים אחרים ליטאית.
רוב המאבקים שיש במדינת ישראל, אינם מאבקים בין דתיים לחילונים, אלא מאבקים בין ישראל ליהודה. למשל בין הימין שמאמין שיש אמת ברורה ולא משתנה, בזכותנו על הארץ. וכן אמת ברורה ולא משתנה ביחס של הערבים כלפינו, וממילא שמדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לנסות ניסויים מסוכנים כמו הסכם אוסלו או ההתנתקות. ובין השמאל, שמאמין שאין אמת אחת ברורה, שלא ברור עד כמה יש לנו זכות על הארץ. ושאין אמת אחת ברורה ביחס של הערבים כלפינו. את האמת אפשר להמציא, וללכת להרפתקאות של שלום, גם אם הן מסוכנות.
או כמו היום, שהמאבק אינו בין דתיים לחילונים, וגם לא לגמרי בין ימין לשמאל, אלא בין אלו שהפחד העיקרי שלהם הוא הגבלה של חופש הפרט, לבין אלו שהפחד העיקרי שלהם הוא מהמשך הניסויים המסוכנים של השמאל.
[i] פנקסי הראי"ה - חלק ראשון / תקופת יפו (תרס"ד-תרע"ד) / פנקס ד - פנקס יג: ראשון ליפו / סא
ובמקום ההשגה הטבעית שהיתה מבוססת בעומק הנפש בטבע, היתה צריכה דעת אלהים להתפשט ע"פ הכרה שהיא חוץ מטבע הנפש הפשוטה, כ"א ע"פ הקישי דרישת אמת, פתקא מן שמיא המתאים לחותמו של הקב"ה שהוא אמת. אבל האמת הבאה בפתקא מן שמיא, אינה כ"כ קבועה בלב וחזקה, עד שיש בטחון שריבוי האמצעיים לא יטשטשוה. ע"כ ההתרחבות של כל צדדי החיים היתה מוכרחת להצטמצם. הדברים שע"פ היקף השפיטה הם חוץ ממטרת דרישת קרבת אלהים יצאו אז ממחיצת החיים התכליתיים, וכיון שהתחילו החיים להתחלק למערכות, אז כבר אין קצב להמון המשערים השונים הקובעים תחומים מתחומים שונים, עד היכן גבול החיים הקדושים מגיע, והיכן מתחיל כבר חיי חול שאין טוב כ"א לצמצמם, בין בעינוגיהם בין בידיעותיהם. וזאת המדה גרמה לשנאת חנם שתשתרש בבית שני.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.