נראה, שרוב האנשים במדינת ישראל, יהיו מאיזה ציבור שיהיו, חושבים שכל עם ישראל צריכים להיות כמותם. החרדי אומר לעצמו שאם רק כולם היו חרדים היה כבר בא המשיח. החילוני אומר לעצמו שאם רק כולם היו חילונים, כולם היו חופשיים לעשות מה שהם רוצים. הדתי לאומי אומר לעצמו שאם רק כולם היו משלבים תורה עם מעשיות, המדינה היתה תפארת לעולם כולו. וגם כל תת קבוצה חושבת שכולם צריכים להיות כמותה, חסידים או ליטאים, חרד"לניקים או מזרוחניקים, מסורתיים או אתאיסטים.
כל קבוצה רואה את העולם דרך המשקפיים שלה, ולא מצליחה להבין את צורת החשיבה של הקבוצה השניה. מדובר בצורות חשיבה מספיק רחוקות אחת מהשניה, ומספיק יסודיות, בנקודת המבט של האדם על העולם, כדי שאי אפשר יהיה בפשטות להסתכל על העולם ביותר מאחת מהן. ולכן לכל קבוצה נראים בני הקבוצות האחרות כמשונים ולא הגיוניים.[i]
וזה עצמו ההסבר למה צריך את הקבוצות השונות, ואי אפשר שאותם אנשים יחזיקו בראש את כל הצדדים: אלו צדדים רחוקים מכדי שיוכל אדם אחד להחזיק באמת את שניהם. כיום אי אפשר עדיין שאותו אדם ילך בכל הכוח עם הרצון האנושי שלו, וגם ילך בכל הכוח עם רצון ה'. אלו חייבות להיות קבוצות נפרדות.
וכמו שאומר הרב קוק: "והנה באמת כל זמן הפירוד, שהאומה אינה מוכשרת לאחד הכחות, וכל אחד מחליש את חברו, ההנהגה הולכת שאין כל נפש מסוגלת לקבל כי אם נטיה אחת, על כן לפעמים יבוא הפסד מוסרי או מדעי אם נעמול להכניס ב' הנטיות בבת אחת. אבל ההתפרדות העמוקה, הלא היא שורש המחלוקת בישראל, על כן אף על פי שהנביא דבר ברמז, מכל מקום תרגם יונתן בן עוזיאל וגילה הדבר יותר, ועל ידי זה נזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, כי כל זמן שלא הוכשר הדור להשוות הנטיות ולכוללם, כל אחד נכוה מחברו. ומכל מקום התחזק יונתן בן עוזיאל ואמר "גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי ולא לכבוד בית אבא עשיתי כי אם שלא ירבה מחלוקת בישראל", והפתח השכלי יכשיר הדעות לבקש עצות איך ללכת בעקבות שתי ההכנות, ששתיהן נחוצות" (מאמרי הראיה / חלק א / המספד בירושלים).
ולכן למרות הרצון המתמשך של כל קבוצה להשפיע על בני הקבוצה השניה, ולמרות התפיסה שצורת החשיבה של הקבוצה השניה לא הגיונית ולכן עתידה להעלם מהעולם, אנחנו רואים שכל הקבוצות האלו ממשיכות איתנו כבר עשרות רבות של שנים ולא נעלמות, אלא רק גדלות ומתפתחות. הקב"ה מחזיק את כל הקבוצות האלו, ולכל אחת מהן יש את המקום שלה, ואת האנשים שיזדהו עם צורת החשיבה שלה[ii].
וכדברי הרב קוק: "מִדַּת שִׂנְאַת חִנָּם גַּם הִיא צְרִיכָה לְהִתְעַלּוֹת, לֹא תְּעַכֵּב אֶת הַתְּשׁוּבָה וְאֶת הַגְּאֻלָּה הַשְּׁלֵמָה מִכְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל. צְרִיכִין לְפַתֵּחַ אוֹרוֹת גְּדוֹלִים לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל, שֶׁגַּם מִפֵּרוּדֵי הַדֵּעוֹת יוֹצֵאת טוֹבָה כְּלָלִית. מִתּוֹךְ כָּךְ אֵין הַמִּדּוֹת הָרָעוֹת, הַדְּבֵקוֹת כִּפְסֹלֶת בְּתוֹךְ הָאכֶל שֶׁל קְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל, מִתְחַבְּרוֹת בְּיַחַד, וּבִפְנִימִיּוּת הַלֵּב הַקֶּשֶׁר גָּדוֹל וְעָצוּם, וְנִמְצָא שֶׁצַּד הַטּוֹב מִתְאַחֵד וְהַצַּד הָרַע מִתְפַּזֵּר, וְיִתְפָּרְדוּ כָּל פּעֲלֵי אָוֶן. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁגַּם בַּצַּד הַטּוֹב יֵשׁ שֶׁעַל-יְדֵי הַפֵּרוּדִים מִתְגַּוֵּן כָּל טוּב פְּרָטִי בְּגָוֶן מְיֻחָד, וְאֵין גָּוָן הַשָּׁרוּי בְּאַחֵר דּוֹחֵק אוֹתוֹ לְטַשְׁטֵשׁ אֶת צוּרָתוֹ, וּמִתּוֹךְ כָּךְ מִתְעַשֶּׁרֶת כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל בְּרִבּוּי אוֹרוֹת, וְהָרִבּוּי הַזֶּה עַצְמוֹ הוּא יִגְרם אֶת הַשָּׁלוֹם הַיּוֹתֵר גָּדוֹל וְיוֹתֵר פְּנִימִי. וּמִכָּל-מָקוֹם, צְרִיכִים לְהִשְׁתַּדֵּל הַרְבֵּה שֶׁיִּהְיֶה הַשָּׁלוֹם נִכָּר גַּם מִבַּחוּץ, וְסֻכַּת שָׁלוֹם פְּרוּשָׂה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל, אֲבָל מַה שֶּׁיֵּשׁ מֵהַפֵּרוּדִים, וּבִפְרָט אוֹתָם הַפֵּרוּדִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מָקוֹר נַפְשִׁי בִּנְטִיַּת אֱמוּנָה וּקְדֻשָּׁה, מֵהַכּל אוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים יִתְהַוּוּ. וְאִם הִשִּׂיגוּ צַדִּיקִים אַנְשֵׁי מַעֲלָה אֶת גּדֶל הָאוֹרוֹת, הַמִּתְהַוִּים מִמַּחֲלֹקֶת שֶׁבֵּין צַדִּיקִים, שֶׁהֵם בּוֹנִים בְּזֶה עוֹלָמוֹת, כְּלוֹמַר מְשַׁכְלְלִים כָּל אֶחָד אֶת שִׁיטַת הַמּוּסָר, הַיּשֶׁר, הַקְּדֻשָּׁה וְהַחֲסִידוּת שֶׁלָּהֶם, בְּכָל עמֶק הַרְגָּשָׁתָם וְרַעְיוֹנָם בִּפְנִימִיּוּת הַחַיִּים, הִנֵּה עַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים, וְכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל חַי בְּקִרְבּוֹ נִיצוֹץ אוֹר קָדוֹשׁ מִמּוֹרֶשֶׁת אָבוֹת מִקְּדֻשַּׁת תּוֹרָה וּגְדֻלַּת אֱמוּנָה. וְנִמְצָא, שֶׁכָּל מַחֲלֹקֶת שֶׁיֵּשׁ בֵּין אִישׁ יִשְׂרָאֵל לַחֲבֵרוֹ, בֵּין קִבּוּץ לַחֲבֵרוֹ, גַּם הִיא בּוֹנָה עוֹלָמוֹת, וְכֵיוָן שֶׁהַכּל הוּא שִׁכְלוּל וּבִנְיָן, אֵין צרֶךְ לְדַבֵּר מְרוֹרוֹת, כִּי-אִם לְהוֹדִיעַ אֶת הַגּדֶל שֶׁשְּׁנֵי הַצְּדָדִים עוֹשִׂים, וְשֶׁהֵם יַחַד מְשַׁכְלְלִים בִּנְיַן עֲדֵי עַד, וּמְתַקְּנִים אֶת הָעוֹלָם, וְאָז לְפִי הִתְרַחֲבוּת הַיְדִיעָה תִּגְדַּל הָאַהֲבָה, כְּפִי הָעֵרֶךְ שֶׁל גְּדֻלַּת הַשִּׂנְאָה, וְיִגְדַּל הַחִבּוּר לְפִי הָעֵרֶךְ שֶׁל גְּדֻלַּת הַפֵּרוּד, וּכְעֵרֶךְ שֶׁל מִדָּה טוֹבָה מְרֻבָּה מִמִּדַּת פֻּרְעָנוּת, וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה, וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים, בְּיוֹם חֲבשׁ ה' אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן" (אורות ישראל / פרק ד / ו).
כלומר: איחוד הרצון האנושי עם הרצון האלוקי לא יגרום שכולם יהיו חרדים או שכולם יהיו דתיים לאומיים, הוא יוביל אולי לקבוצות שונות שפועלות יחד בהרמוניה, ובסופו של דבר לסוג חדש של אדם שמשלב את הצד הנכון שיש בכל קבוצה. החילונים לא יהיו חילונים כמו היום, אבל באותה מידה החרדים לא יהיו חרדים כמו היום. (כך אגב ברור שיהיה גם בלי להבין שמדובר בשילוב: חלק גדול מצורת העבודה החרדית בנוי כדי להתמודד או להתגונן בפני העולם החילוני. אם החילונים לא יהיו חילונים כמו שהם היום, גם החרדים לא יהיו עוד חרדים במובן שהם היום).
אבל מה אמור להוביל את האיחוד הזה? איך הוא אמור להתבצע?
[i] שם משמואל במדבר פרשת במדבר
ענין הדגלים נראה דכמו בגשמיות הדגל הוא לתועלת שידעו המתפרדים לחזור ולמצוא את המרכז ולא יסתפחו למחנה האחר, כן הוא ברוחניות שימשך לבו אחר שורש נשמתו, ובכלל זה שיעשה מה שעבורו בא לזה העולם לתקן. וכן הוא ענין דגלי המלאכים. מחנה מיכאל באהבה, מחנה גבריאל ביראה, והמלאכים שאינם בעלי בחירה מעצמם הם נמשכים כל אחד לכל מה ששייך לו, ואין לו ענין כלל במה ששייך לחברו, וע"כ אין ביניהם לא קנאה ולא תחרות. וכן יהיו ישראל לעתיד, כשיהיו ברום המעלה כתיב (ישעי' י"א) אפרים לא יקנא את יהודה וגו' וכאמרם ז"ל (ב"ר ס"פ ל"ד) ונתתי לכם לב בשר לב בוסר בחלקו של חברו, כי באשר יהי' כל אחד דבוק בשורש נשמתו ימשך לבו רק למה ששייך אליו הן ברוחניות הן בגשמיות. וזהו מה שכתוב וחנו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאותם, היינו שיהי' לכל אחד נייחא על מחנהו ועל דגלו:
[ii] שמונה קבצים / קובץ ח / רנט.
עולם תוהו עומד הוא לפנינו, כל זמן שאין אנחנו מגיעים לידי התיקון העליון של אחדותם של כל זרמי החיים וכל הנטיות השונות אשר להם. כל זמן שכל אחד מתנשא לומר, אני אמלך ואני ואפסי עוד, אין שלום בעצמנו, ואין שם ה' מופיע עלינו, שמא גופיה דאקריה שלום, אשר אור האמת רק ממנו ועל ידו מופיע. כל עמל החיים, ביחוד העמל הרוחני של כל המחשבה, מוכרח להיות פונה רק כדי לגלות את אור השלום הכללי העליון, היוצא לא מתוך דחיה של איזה כח, של איזה רעיון, של איזה זרם, של איזה נטיה, אלא מתוך הכנסתו של כל אחד מאלה לתוך הים הגדול של אור אין סוף, ששם הכל מתאחד, הכל מתעלה, הכל מתרומם, והכל מתקדש. חביבים הם היסורים הרוחניים, שכל עובד אמיתי. עובד אלהים אמת באהבה גמורה, סובל על ידי השאיפה הקדושה הטהורה והנאצלת הזאת, אבל דוקא היסורים הללו הם הם הממרקים את הנשמה, ומביאים אותה, ועל ידה את העולם כולו, לידי האושר המרומם, לידי שאיבת רוח הקודש, לידי הגלותה של השכינה העליונה, ולידי הדבקות האמיתית באור חיי כל החיים. ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
