הסיפור מתחיל, כנראה, בחטא אדם הראשון. הנחש מבטיח לאשה שאם יאכלו מפרי העץ "וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית ג ה). מה פירוש להיות כאלוקים? מה פירוש לדעת טוב ורע? הרי בפועל הדבר היחיד שכתוב שהם ידעו לאחר האכילה יותר מאשר לפניה, הוא שהם עירומים. ומצד שני הקב"ה עצמו אומר שהנחש צדק "הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע" (שם כב).

לאדם וחוה לא היתה בעיה של הבנה או של ידיעה גם לפני שאכלו מפרי העץ. אבל הם לא ידעו טוב ורע. כלומר, ההגדרה של מה טוב ומה רע לא היתה בידם. הקב"ה הגדיר את הטוב ואת הרע מנקודת מבט כלל עולמית, והאדם קיבל את ההגדרה הזו, ולא יכל להציב הגדרה אחרת. ממילא, אם דבר היה רע בעיני ה' הוא היה רע גם בעיני האדם. ואם היה טוב בעיני ה' הוא היה טוב גם בעיני האדם. ולכן בלי עזרת הנחש, האדם לעולם לא היה אוכל מפרי העץ.

כלומר, לאדם לא היתה נקודת מבט משלו על המציאות, והגדרות משלו על מה טוב או רע, נכון ולא נכון בה. ההגדרות של טוב ורע היו מדעיות ומוחלטות, ולא ניתנות לשינוי. ולכן למרות שהיתה לו בחירה חופשית, הוא לא היה חוטא. כי הוא היה בוחר מרצונו החופשי לעשות את רצון ה'. כי זה גם מה שטוב או רע בעיניו, וממילא הבחירה שלו היתה בוחרת בטוב, כמו שכל אדם בוחר באופן טבעי במה שטוב לו[i].

וכדברי הרב קוק: "הרצון החפשי, המואר מהשכל העליון, הוא התמצית של ההויה, המתגלה בפנימיותה. וזאת היא נשמת אדם הראשון, בכל מילואה" (אורות הקודש / חלק ב / עמוד שסז).

לאחר החטא נפרדה נקודת המבט. האדם התחיל להגדיר את הטוב והרע לפי מה שטוב לו או מה שרע לו, ולא לפי נקודת המבט הכלל עולמית של הקב"ה. וממילא יש דברים שטובים בעיני הקב"ה ורעים בעיני האדם ולהפך. ומכאן הבחירה החופשית נהייתה קשה הרבה יותר. כי במקרה והאדם בוחר לעשות את רצון ה', הוא נדרש לפעמים לעשות מה שרע לו ורע בעיניו. וכשהוא עושה מה שטוב לו וטוב בעיניו, הוא לפעמים עושה בזה את מה שרע בעיני ה'.

ובזה נהיה האדם כאלוקים, כי הוא נהיה מי שמגדיר את הטוב והרע עצמם, ולא רק אחד מהשחקנים בעולם, שמשחקים לפי הכללים שקבע הקב"ה[ii].

בשלב ההתחלתי ההוא של העולם נפרדו הרצונות. רצון האדם נפרד מרצון ה'. ה' רוצה שיקרו בעולם דברים מסוימים, והאדם רוצה דברים אחרים.

ממילא, בכל מקרה שבו יודע האדם שרצון ה' ממנו הוא רצון מסוים, אבל הרצון שלו רוצה משהו אחר, נוצרת סתירה, ונוצרות שתי דרכי התמודדות עקרוניות:

הדרך הראשונה אומרת שה' הוא בורא העולם והוא יודע מה טוב ומה נכון. ולכן האדם צריך לעשות את רצון ה' ולא את הרצון שלו. האדם צריך לעשות מה שנכון, ולא מה שהוא רוצה. וממילא הרצון האנושי הוא לפעמים סוג של מכשול, בעיה, או במושג המקובל: יצר הרע. ולכן האדם עסוק במלחמה ברצון של עצמו, כדי לעשות את רצון ה'. והוא נותן לרצון שלו לקבל החלטות, רק במקומות שבהם הוא לא סותר את רצון ה'.

הדרך השניה אומרת שהרצון האנושי הוא עצם משמעות הקיום האנושי. אם האדם מוותר על רצונו הוא בעצם סוג של רובוט שעושה רצון של מישהו אחר, של הקב"ה במקרה הזה. מותר האדם האמיתי הוא הרצון העצמי שלו, והבחירה החופשית לגמרי שלו. וגם באמירה הזו יש צד של אמת כדברי הרב קוק: "הרצון הוא מקור החיים. רצון האדם הוא באמת יסוד שכלולו והוייתו. אמנם הרצון הזה צריך הוא פתוח ועישוי, יותר מכל הכחות כולם" (אורות הקודש / חלק ג - מוסר הקודש / עמוד עו / שבירת הרצון ושכלולו – נב).

אבל המשמעות של הדרך הזו היא שגם במקומות שהאדם יודע שהקב"ה רוצה ממנו משהו אחר, ואפילו במקומות שבהם הוא יודע שזה מה שנכון לעשות, הוא עדיין עושה את רצון עצמו ולא את רצון ה'. במקרים מסויימים, לפי נקודת המבט הזו, נוצרת מעין תחרות בין האדם לבין הבורא. האדם רוצה להיות כאלוקים לגמרי, ולכן הוא נלחם במובן מסוים בקב"ה, כדי שלא ימנע ממנו לממש את היתרון היחודי שלו. כדי שה' לא יכפה עליו רצון חיצוני לו. ואז גם במקומות שבהם אין סתירה מהותית בין רצון ה' לרצון האדם, הוא לא יעשה את רצון ה'. הוא ילחם מהותית כדי לשמור על הרצון שלו מכל השפעה חיצונית לו.

לאן אמור העולם ללכת מהנקודה הזו? הגיון פשוט היה אומר שאחד מהצדדים צריך לנצח, ולכן יש שתי אפשרויות: או שהקב"ה יצליח להכריח את בני האדם לעשות את רצונו, בין אם בכוח, ובין אם על ידי הבטחת פרסים ועונשים (גן עדן או גיהנום); או שהאדם יצליח להשתחרר לגמרי מרצון ה', וישלוט בעולם בלי שהקב"ה ינסה בכלל לומר לו מה רצונו.

אבל האמת היא אפשרות שלישית: הרצונות אמורים להתאחד[iii].

בדרך שקשה לנו להבין אותה, האנושות אמורה להגיע למצב שבו אמנם הבחירה שלה חופשית לגמרי, והיא עצמה מגדירה מה טוב ומה רע, ובכל זאת היא בוחרת להגדיר את הטוב והרע מנקודת המבט האלוקית, ובוחרת לעשות בזה את רצון ה' שהוא גם רצונה החופשי לגמרי[iv]. וזו הסיבה שהקב"ה שם את הנחש מראש בגן עדן, במטרה שינסה להכשיל את האדם[v]. הקב"ה רצה שנגיע למצב שבו יש לנו רצון חופשי כי המטרה הסופית היא איחוד של הרצונות ולא כפיה[vi].

ההסטוריה כולה היא תהליך של איחוד הרצונות, ולשם היא אמורה להגיע.

כמו שאומר הרב קוק: "הכח היותר חדש שיתגלה בעולם, לחדש את החיים בגאולה שלמה הוא הערך הגדול שיש לרצון האדם בהויה כולה, כשהוא משתלם בשלמותו הגמורה.

ולזה אנחנו עורגים, כל מעשינו לשם כך מכוונים הם, לגלות את האלהות שברצון האדם. וזה אנו הולכים ומגלים על ידי התכנית של התעלות האדם והתקדשות רצונו, שהוא מבוא לבא על ידו לגבורת הרצון, להתגלות אלהות בעצם הרצון עצמו, העולה למעלה מכל עמל ומכל כשרון המעשה, שהוא אך הבל ורעות רוח, לגבי המעלה העליונה של עליית הרצון למקורו, והתגלותו בפעולה.

זה האידיאל איננו נפסק מישראל, זאת היא עליית השכינה התדירית, שבכל יום אנו מכוונים לה בעבודתנו, עליית רצון האדם, עד כדי תפיסת מקומו הנועד לו ברצון ההויה, ואז רצון ההויה כולה, אור הרצון של הופעת גילוי האלהות המוחלטה מתגלה עליו.

והכל מתחדש באור גדול, בחיים חדשים, בשירה חדשה, בטבע מחודש, בנשמות חדשות, בדעות חדשות, בהרגשות חדשות, בציור עולם מחודש, ברצונות מחודשים, בבטחון חדש, ביחש מחודש לשמים ולארץ, לכל היקום, לאדם ולבריות כולם, לגווני החיים כולם, לגלוי ולסתר, לרוחניות ולגשמיות, לחיים שבגוף ולחיים שמחוץ לגוף, להכרות מוגבלות ולהכרות שאינן מוגבלות, לניצוצות פרטיים ולאורות כלליים, לכלים מחזיקים ולתוכנים שלהם, להכל יברא יחש חדש בחידוש ההתגלות של ערכו האמתי של רצונו של האדם במציאות. וזה יבא על ידי הסרת החלודה והזוהמה מהרצון, על ידי העברת הערלה החיצונה והפנימית, על ידי מחיית עמלק, באדם ובלאומים, בבעור רוח הטומאה מהעולם כולו" (אורות הקודש חלק ב עמוד תקסה גאולת הרצון וההויה - לד).

האיחוד השלם מתבצע בסופו של התהליך על ידי הקב"ה, ולא על ידינו. כמו שנאמר בתורה: "וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ" (דברים ל ו). וכן בנביאים: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה: לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם ה': כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם ה' נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם: וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה' כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם ה' כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד" (ירמיה לא ל – לג). וכן "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם: וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם: וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר: וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם" (יחזקאל לו כד – כז)[vii].

וכך אומר המהר"ל מפראג: "כאשר תבין דברי חכמה עמוקה מאוד, תדע כי אי אפשר להיות לעתיד פירוד בין השם יתברך, שהוא העלה, ובין ישראל, שהם עלולים, מן השם יתברך. ודבר זה התבאר לך ממה שאמר הנביא ירמיה (ירמיה לא, ל - לא) "הנה ימים באים נאם ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותם ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצרים אשר המה הפירו בריתי ואנכי בעלתי בהם נאם ה' וגו'"... ומעתה תבין הכתוב אשר אמר (ירמיה לא, לא) "אשר המה הפירו בריתי ואנכי בעלתי בהם". שבשביל כי הקדוש ברוך הוא היה פועל בהם החבור, וזהו חבור עלה אל העלול, ואין כאן קישור וחבור גמור, "הפירו הברית". אבל לעתיד לא יהיה הוא יתברך פועל בהם חבור, אבל ישראל יהיו מתחברים בו יתברך... בעולם הזה הקדוש ברוך הוא מחזיר על ישראל שיעשו רצונו ויעשו תשובה. אבל לעתיד לבא ישראל מחזרים על הקדוש ברוך הוא לעשות רצונו, שנאמר "נקבה תסובב גבר". וביאור ענין זה כמו שפרשנו, כי כאשר יסולק ולא יהיה כאן הבדל, אז ישראל יחזרו אחר הקדוש ברוך הוא כאשר אין כאן הבדל, ואי אפשר שיהיו זולתו יתברך כלל, והבן הדברים האלו מאוד" (ספר נצח ישראל פרק מז).

וכך אומר הרמב"ן: "ומל ה' אלהיך את לבבך - זהו שאמרו (שבת קד א) הבא לטהר מסייעין אותו, מבטיחך שתשוב אליו בכל לבבך והוא יעזור אותך. ונראה מן הכתובים ענין זה שאומר, כי מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע, וכל זמן התורה כן, כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב ועונש ברצותם ברע. אבל לימות המשיח, תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל. והיא המילה הנזכרת כאן. כי החמדה והתאוה ערלה ללב, ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאוה. וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון, שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא היה לו ברצונו דבר והפכו, כמו שפירשתי בסדר בראשית (ב ט):

וזהו מה שאמר הכתוב בירמיה (לא ל - לב), הנה ימים באים נאם ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותם וגו', כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה, וזהו בטול יצר הרע ועשות הלב בטבעו מעשהו הראוי. ולכך אמר עוד (שם פסוקים לב לג) והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, ובידוע כי יצר לב האדם רע מנעוריו וצריכים ללמד אותם, אלא שיתבטל יצרם בזמן ההוא לגמרי:

וכן נאמר ביחזקאל (לו כו כז) ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם וגו' ועשיתי את אשר בחקי תלכו, והלב החדש ירמוז לטבעו, והרוח לחפץ ולרצון. וזהו שאמרו רבותינו (שבת קנא ב) והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ (קהלת יב א), אלו ימות המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה. כי בימי המשיח לא יהיה באדם חפץ אבל יעשה בטבעו המעשה הראוי, ולפיכך אין בהם לא זכות ולא חובה, כי הזכות והחובה תלויים בחפץ" (רמב"ן דברים פרק ל פסוק ו).

לא רק לגבי עם ישראל, אלא גם לגבי העמים נאמר שירצו את רצון ה' מרצונם: "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם" (ישעיה ב ג). וכן "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עֹד אֲשֶׁר יָבֹאוּ עַמִּים וְיֹשְׁבֵי עָרִים רַבּוֹת: וְהָלְכוּ יֹשְׁבֵי אַחַת אֶל אַחַת לֵאמֹר נֵלְכָה הָלוֹךְ לְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה' וּלְבַקֵּשׁ אֶת ה' צְבָאוֹת אֵלְכָה גַּם אָנִי: וּבָאוּ עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִם עֲצוּמִים לְבַקֵּשׁ אֶת ה' צְבָאוֹת בִּירוּשָׁלִָם וּלְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה': כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם" (זכריה ח כ – כג). וכן "בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלִַם כִּסֵּא ה' וְנִקְוּוּ אֵלֶיהָ כָל הַגּוֹיִם לְשֵׁם ה' לִירוּשָׁלִָם וְלֹא יֵלְכוּ עוֹד אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע" (ירמיה ג יז).[viii]

וכדברי הרב קוק: "עַד תּוֹר הַגְּאֻלָּה הָעֲתִידָה הִשְׁפַּעְנוּ עַל הָעוֹלָם רַק לִמּוּדֵי חוֹבוֹת, מוּסָר וְצֶדֶק הַיּוֹצֵא מִדַּעַת אֱלֹהִים אֱמֶת. וְחוֹבוֹת אֵין הָעוֹלָם חָפֵץ לְקַבֵּל, וְאִם הוּא מְקַבֵּל נִשְׁאָר בַּלֵּב טִינָא עַל הַמְעוֹרֵר הָרָאשִׁי לִידִיעַת הַחוֹבָה, שֶׁאֵינָהּ נוֹתֶנֶת לְהַנֶּפֶשׁ הַבַּרְבָּרִית לְהִתְפַּשֵּׁט בְּכל מַאֲוַיֶּיהָ. אֲבָל בְּבוֹא הַתּוֹר שֶׁל אוֹר הָעוֹלָם לְהִגָּלוֹת, יִוָּדַע לָעוֹלָם, שֶׁדַּרְכֵי הַחַיִּים שֶׁל הָענֶג הָאֲמִתִּי אֲנַחְנוּ מַשְׁפִּיעִים בָּעוֹלָם, אֶת אשֶׁר הַחַיִּים הַנּוֹתֵן לוֹ אֶת עֶרְכּוֹ, אֲשֶׁר מִבִּלְעֲדוֹ הוּא שָׁלוּל כָּל עֵרֶךְ. וְענֶג וְאשֶׁר זֶהוּ דָּבָר הַשָּׁוֶה לַכּל, עַל כָּל פָּנִים לַחֲשׁק בּוֹ, וְאֶת הַמָּקוֹר הַמַּשְׁפִּיעַ אשֶׁר וְענֶג מְכַבְּדִים וּמְחַבְּבִים. וְעַל כֵּן "יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכּל לְשׁנוֹת הַגּוֹיִם בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי". (אורות ישראל / פרק ה / טו).

לפרק הבא

[i] ספר מורה הנבוכים חלק א פרק ב

הקשה לי איש חכם זה לו שנים קושיא גדולה, צריך להתבונן בקושיא ובתשובותנו בפירוקה. וקודם שאזכור הקושיא ופירוקה, אומר כי כבר ידע כל עברי כי שם אלהים משתתף לשם ולמלאכים ולשופטים מנהיגי המדינות (פרק ז' חלק ב'), וכבר ביאר אונקלוס הגר ע"ה והאמת מה שבארו, כי אמרו והייתם כאלהים יודעי טוב ורע, רוצה בו הענין האחרון, אמר ותהון כרברביא. ואחר הצעת שתוף זה השם, נתחיל בזכרון זאת הקושיא. אמר המקשה, יראה מפשוטו של כתוב כי הכוונה הראשונה באדם שיהיה כשאר בעלי חיים שאין שכל לו ולא מחשבה, ולא יבדיל בין הטוב ובין הרע, וכאשר המרה הביא לו מריו זה השלמות הגדול המיוחד באדם, והיא שתהיה לו זאת ההכרה הנמצאת בנו אשר היא הנכבדת מן הענינים הנמצאים בנו, ובו נתעצם. וזה הפלא שיהיה עונשו של מריו תת לו שלמות שלא היו לו והוא השכל, ואין זה אלא כדבר מי שאמר, כי איש מן האנשים מרה והפליג בעול ולפיכך שינו ברייתו לטוב, והושם כוכב בשמים. זאת היתה כוונת הקושיא וענינה ואף על פי שלא היתה בזה הלשון. ושמע עניני תשובתנו. אמרנו, אתה האיש המעיין בתחלת רעיוניו וזממיו, ומי שיחשוב שיבין ספר שהוא הישרת הראשונים והאחרונים, בעברו עליו בקצת עתות הפנאי מן השתיה והמשגל, כעברו על ספר מספרי דברי הימים או שיר מן השירים, התיישב והסתכל כי אין הדבר כמו שחשבתו בתחלת המחשבה. אבל כמו שיתבאר עם ההתבוננות לזה הדבר, וזה כי השכל אשר השפיע הבורא על האדם, והוא שלמותו האחרון הוא אשר הגיע לאדם קודם מרותו, ובשבילו נאמר (וצוה) בו שהוא בצלם אלהים ובדמותו, ובגללו דבר אתו וצוה אותו כמו שאמר ויצו ה' אלהים ולא תהיה הצואה לבהמות ולא למי שאין לו שכל, ובשכל יבדיל האדם בין האמת והשקר, וזה היה נמצא בו על שלמותו ותמותו, אמנם המגונה והנאה הוא במפורסמות לא במושכלות, כי לא יאמר השמים כדוריים נאה, ולא הארץ שטוחה מגונה, אבל יאמר אמת ושקר. וכן בלשוננו יאמר על הקושט ועל הבטל, אמת ושקר, ועל הנאה והמגונה, טוב ורע. ובשכל ידע האדם האמת מן השקר. וזה יהיה בענינים המושכלים כלם. וכאשר היה על שלמות עניניו ותמותם, והוא עם מחשבתו ומושכליו אשר נאמר בו בעבורם ותחסרהו מעט מאלהים, לא היה לו כח להשתמש במפורסמות בשום פנים ולא להשיגם, עד שאפילו הגלוי שבמפורסמות בגנות, והוא גלוי הערוה לא היה זה מגונה אצלו, ולא השיג גנותו. וכאשר מרה ונטה אל תאוותיו הדמיוניות והנאות חושיו הגשמיות, כמו שאמר כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים, נענש בששולל ההשגה ההיא השכלית, ומפני זה מרה במצוה אשר בעבור שכלו צוה בה, והגיע לו השגות המפורסמות ונשקע בהתגנות ובהתנאות, ואז ידע שיעור מה שאבד לו ומה שהופשט ממנו ובאיזה ענין שב. ולזה נאמר והייתם כאלהים יודעי טוב ורע, ולא אמר יודעי שקר ואמת, או משיגי שקר ואמת, ואין בהכרחי טוב ורע כלל, אבל שקר ואמת. והתבונן אמרו, ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם, לא אמר ותפקחנה עיני שניהם ויראו, כי אשר ראו קודם הוא אשר ראו אחרי כן, לא היו שם סנורים על העין שהוסרו, אבל נתחדש בו ענין אחר, שגינה בו מה שלא היה מגנהו קודם. ודע כי זאת המלה ר"ל פקח לא תפול בשום פנים, אלא על ענין גלות ידיעה לא ראות חוש יתחדש, ויפקח אלהים את עיניה, אז תפקחנה עיני עורים, פקוח אזנים ולא ישמע, כאמרו אשר עינים להם לראות ולא ראו. אבל אמרו על אדם משנה פניו ותשלחהו, פירושו וביאורו כאשר שנה מגמת פניו שולח, כי פנים שם נגזר מן פנה, כי האדם בפניו יכוין לדבר אשר ירצה כוונתו, ואמר כאשר שנה פנותו וכיון אל הדבר אשר קדם לו הצווי שלא יכוין אליו, שולח מגן עדן, וזהו העונש הדומה למרי מדה כנגד מדה, הוא הותר לאכול מן הנעימות, וליהנות בנחת ובבטחה, וכאשר גדלה תאוותו ורדף אחר הנאותיו ודמיוניו, כמו שאמרנו, ואכל מה שהוזהר מאכלו, נמנע ממנו הכל והתחייב לאכול הפחות שבמאכל אשר לא היה לו מקודם מזון, ואף גם זאת אחר העמל והטורח, כמו שאמר, וקוץ ודרדר תצמיח לך וגו', בזעת אפיך וגו', ובאר ואמר וישלחהו ה' אלהים מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם, והשוהו כבהמות במזוניו ורוב עניניו, כמו שאמר ואכלת את עשב השדה. ואמר מבאר לזה הענין אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו, ישתבח בעל הרצון אשר לא תושג תכלית כוונתו וחכמתו:

דרשות ר"י אבן שועיב פרשת בראשית

הנה מצינו בו בריאה ויצירה, אבל לא עשייה, כי לא היה בו תכלית המכוון, כי כוונת בריאתו להיות כנבראים העליונים פועלי אמת שאין בפעולותם אהבה ושנאה, ולכן מנע ממנו אכילת עץ הדעת הנותן בלב אוכליו רצון וחפץ בטוב או בהפכו עם שותפות יצר הרע... בעבור כי מצינו שאמר לה הנחש כי ביום אכלכם ממנו והייתם כאלקים. ואם תאמר כחש להם, הנה כתוב הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע. וחכמים ז"ל אמרו שלשה אמרו אמת ואבדו מן העולם נחש ודואג ומרגלים, ולכן פירש הרב רבינו משה בר נחמן ז"ל כי האדם נברא כענין המלאכים וצבא מרום, והיה עושה בטבעו כמו שהם עושים לא ישנו את תפקידם, רוצה לומר, שאין להם בחירה ולכן נמנע מהם הפרי הזה כמו שאמרנו, וכאשר עברו על הצואה ואכלו הפרי הזה הנותן חפץ ורצון, כמו שאמרו דעתו לחזור דעתו לפנות, וכן האדע בין טוב לרע, שאבד ממנו הרצון, לא היה בוחר בדבר ולא קץ בו, ואוכל בלא טעם ושומע בלא הנאה, ועד העת הזאת לא היה בין אדם לאשתו התשמיש אלא בעת התולדה יתחברו ויולידו, ולכן היו האיברים כלם בעיניהם כפנים וכידים וכעינים ולא יתבוששו בהם, ואחרי אכלם היה להם הבחירה להרע או להיטיב בין לו בין לאחרים, וזו מדה אלקית מצד אחד כלומר, החפץ והרצון טוב ורע כשם יתברך, וזהו כאלקים יודע, כי יודע חוזר לאדם ולאשתו. וזהו כאחד ממנו, מיוחד ממנו, כלומר השם לבדו, כי המלאכים אין להם בחירה והנה כח שבהם טוב, אבל היא רעה מצד אחד בהיות לאדם בה יצר ותאוה, וזה לא גלה להם או לא ידע, ולזה אמר קהלת אשר עשה האלקים את האדם ישר, והיושר שיאחוז הדרך האחת הישרה, והמה בקשו חשבונות רבים, שיבקש דרכי הגשמיים, זהו דעת הרב רבינו משה בר נחמן ז"ל והיא דעת נכונה.

[ii] אורות הקודש / חלק ג - מוסר הקודש / עמוד צב / שלמות הרצון והחכמה – סא

כשנתגלתה החכמה העליונה באדם אין פגם אפשר להמצא ברצונו, ולא במעמקי טבע בשרו. וכד אתחזיא חכמה דנא, אין ערלה כלל, ואדם הראשון נברא מהול.

הרצון נפגם אחרי ההסתרה של החכמה הבהירה, שאז מתגלה שרצון וחכמה הם שני ענינים, מה שהוא גילוי של טעות, שבאמת ענין ומהות אחד הם. וכשם שהחכמה העליונה בהירה באמתתה, כן היא צלולה בטובה, מצד בחינת רצון שבה.

 מונע הוא העון את גילוי החכמה, מפני שהוא פוגם את הרצון. ועיקר הופעת החכמה גנוזה היא במעמקי הרצון.

[iii] אורות הקודש / חלק ג - מוסר הקודש / עמוד פא / תקומת הרצון - נו

נפלו העולמות, בנפילת הרצון, האדם נפל בתהום החטא, נתקטן רצונו ונזדהם, הכל נחשך, הכל נתקטן, אומלל וקדר.

הוי, מה הומה הלב לתקן את החטא הגדול, להחזיר העטרה ליושנה, להאיר את העולמות כולם מתוך מחשכיהם.

ולתעודה אין קצית זו קרואים אנו, מסלותיה אנו סוללים, הולכים אנו בדרכי החיים, בעצות מלכו של עולם, להופיע אור על הכל, אור אלהי אמת, אור בלא מחשך. ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר.

והרצון הנעכר אל אורו יושב, כשיבוטא בחזקה ברצון עם עמו, הגוי הגדול אשר לו אלהים קרובים אליו, ירומם בעוזו, יבטא את רצונו באין מעצור, יסגל לו את עצמיותו, יאגור אל תוכו את כל נשמת האדם, כלביא יקום וכארי יתנשא, ישב רוחו, יגלה את הרצון העזיז והקדוש, את רצון אלהים בחיים, בעולם ובעולמות כולם, יבער את הרשעה, את השקר, את הזוהמא, את הפחדים, את החרפה, את המות עצמו מהעולם, יחדש את זיו המאורות, ישיב את אור השמים, אשר לבשו שקים וקדרו, לאיתנם, ועז אלהים זה הנה הוא עומד אחר כתלנו, קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות.

שם משמואל הגדה של פסח

ולפי האמור יש לפרש הא דאמרו ז"ל מצוות בטלות לעת"ל, היינו דלעתיד שיהי' גמר התיקון והרשעה כולה כעשן תכלה, אז יהי' לכל אדם קיום ועמידה נצחית למעלתו ולא יהיו עוד חליפות וצבא עמו, ויתקיים בישראל ואכל מעץ החיים וחי לעולם, ולהט החרב המתהפכת כליל יחלוף, אז שוב יהיו כל ישראל תמימי דרך ולא יהי' נצרכין לציווי אלא שמעצמם יהי' נמשכים לעשות כל מה שהוא לרצון ה' וכמ"ש ולא ילמדו עוד איש את רעהו לאמור דעו נא את ה' כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם, ומובן שמאחר שהידיעה תסובב גם את הקטנים, ואפי' בלי לימוד כלל, שוב לא יהיו צריכין לציווי, ואז ישראל יהיו בבחי' בנים למקום שמעצמם נמשכים אחר דעת אביהם, ומעצמם ידעו דעת עליון, וכבר אמרנו שלעתיד יהיו כל ישראל במעלה כמו שהיו האבות כמ"ש והי' הנכשל בהם ביום ההוא כדויד, וידוע שדוד הוא ראש השלישים שפירשו ז"ל ראש לשלשת האבות.

ר' צדוק הכהן מלובלין - תקנת השבין עמוד לד

וכל חשק לאה להרבות שבטים וזה עיקר מעלתה מצד החמדה והחשק, אף על פי שכל חשק היא מצד היצר בעולם הזה שהרי אמרו (יומא ס"ט ב) דבכבישת היצר לא אשתכח ביעתא בת יומא ונמנע ההולדה, מכל מקום כאשר הוא בקדושה אין קדושה למעלה ממנו ונקרא טוב מאוד 

[iv] שפת אמת במדבר פרשת בהעלותך תרל"ג

עשה רצונו כרצונך כו'. הוא עצה לתקן הרצון כפי מה שאדם מדבק כל רצונו וחשקו במצוה ומעשה טוב. מתדבק הרצון בקדושת השי"ת ועי"ז אין יכול להתפרד אח"כ אף שיש לו רצונות אחרים ג"כ. כי הקדושה שומרת הרצון שלא יתקלקל ויוכל עי"ז להעלות כל הרצונות להשי"ת. כי צריך אדם להאמין כי כל מה שיש רצונות אחרים בעולם הם לטובה. ושעי"ז יכול להיות רצון אמת לעבודת השי"ת. וכשאדם לומד ק"ו מרצונות אחרים איך לעשות רצונו ית' כראוי עי"ז מעלה כל הרצונות אשר לא טובים המה להשי"ת. ואפשר ז"ש התאוו תאוה שהי' חסר להם התאוה. כי היו רחוקים מתאוות גשמיות. לכך היו חסרים תאוה טובה. ולכן התאוו תאוה. ונחשב לחטא כי השי"ת רצה שיהיו המה באופן אחר. ואנחנו ע"י אמונה צריכין לקרב כל הרצונות להשי"ת שיהי' נעשה רצון אחד להשי"ת מכל אלו הרצונות:

עין איה / ברכות א / פרק חמישי-אין עומדין / מא. ברכות לב/א

ואר"ח בר"ח אלמלא שלשה מקראות הללו נתמוטטו רגליהם של שונאי ישראל. חד דכתיב ואשר הרעותי, וחד דכתיב כי הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל, וחד דכתיב והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר. ר"ה אמר מהכא, ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחקי תלכו. הנה אם הי' חסרון המביא לבחירה הרעה חסרון שבא מהכרח, לא הי' אפשר כלל לקוות שיתוקן הדבר והי' מצב הבחירה ונטייתה לצד הרע במין האנושי נשאר קבוע תמיד. וע"ז אנו מנוחמים במקרא שכתוב "ואשר הרעותי" שיחס השם ית' אליו רעת הבחירה שאינה הוגנת, להורות שמאתו ית' יצאו הדברים ע"פ כונה מיוחדת לתוצאות תכליות טובות א"כ יש תקוה למצב של תיקון. אבל עדיין אפשר שקודם שניתנה הבחירה אז היתה היכולת האלהית מגעת לכוננה לאיזה צד שתרצה. אבל אחר שכבר ניתנה אולי יצאה מרשות היכולת האלהית, ע"פ עצתו ית' עצמה, ואז עדיין אין מקום לתקוה תיקון כל קלקולים. ע"ז מורה מקרא שכתוב "כי הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי" שלעולם נשאר היכולת האלהית במקומה. אמנם עדיין יש מקום לחשוב אם מחייבת החכמה האלהית למלאות זה החסרון, ואולי כך היא מדת חכמתו ית' העליונה שיהי' מצב הבחירה נוהג תמיד עם כל חסרונותיו. ע"ז בא הכתוב השלישי של הבטחה "והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר" הרי שמחייבת חכמת היושר האלהי לסלק הבחירה הרעה לעת התיקון האמיתי של העולם. אמנם אחר כל אלו המקראות עדיין לא ידענו כ"א שיד היכולת העליונה מגעת על הצידוד הבחירי הכללי, שהוא רמוז בלב האבן לרעה בכלל בהכנה רעה, ולב בשר בכלל בהכנה טובה. אבל להרגיע אותנו ביותר שכ"כ אנו בטוחים בהשלמת התיקון, עד שלא לבד ההכנה הכללית תתוקן כ"א גם המצב הפרטי של המעשים הטובים, ע"כ מביא ממקרא שכתוב "ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחוקי תלכו", להורות על פרטיות הבחירה הטובה מצד פרטי המעשים טובים שגם היא ביד ה' היא, ועתידה לבא לעולם בתיקונו בחסדי ה' ורחמיו.

אדר היקר ועקבי הצאן / אדר היקר / עמוד כח

המילוי הגמור והשלם של החיים, החמריים, המוסריים, והשכליים, לכל סעיפיהם, שרק אז יוכל האדם להתנשא אל אותו החופש המוחלט, שנטיותיו הנפשיות ילכו במלא עזם ותקפם, ובפרשן כנפיהם, אל מלא רוחב החיים לכל צדדיהם, לא ימצאו שום מעצור ומכשול.

[v] מציאות קטן / קמז

והנה, עניין הקדושה המוטבעת באדם הראשון קודם החטא, שמצד זה מצא הנחש מקום לפיתוי שאפשר לעלות במעלה רמה יותר (ע' להלן סי' קצב, קצה), היה מצד שעשהו ית' ישר, והיה נוטה מרצונו לצד הטוב והקדושה. אם כן זה הרצון הוא עלול לגמרי, אלא שבחסד השי"ת יקרא עושה את עצמו, כיון שעל כל פנים בידו לאבד ממנו השלמות, וגם שמעשיו בחיריים על כל פנים. אבל הנחש פיתה, שהקב"ה רצה רק לסלק מהם טורח עבודה רבה, אבל באמת אם ירצו לבוא למעלה יותר רמה, זה אי אפשר רק על ידי אכילת עץ הדעת ויתגבר כח הרע ומפסיד הקדושה המוטבעת, ויהיה לו מקום לקנות קדושה קנויה מצד פעולותיו לגמרי, ויהיה דומה יותר להיות כעילה. וזה הוא שאמר (בראשית ג, ד) 'לא מות תמותון', רק 'והייתם כאלהים' (שם, ה), [הכונה] קרובים להיות מעוללים עצם שלמותכם מצד היותכם יודעים טוב ורע, והיינו דבקים גם ברע, ועם כל זה תבחרו בטוב ותהיה תכלית שלמותכם הגונה יותר. אמנם כונתו היתה לרע, למען לא יוסיף קום אחר נפלו.

ועיקר טענתו היתה, אף על פי שמצד ברירת המעשים החפשית בידו יקרא עושה את עצמו, מכל מקום כיון שהוא עושה מצד רצון המוטבע בו מקדושת הנפש האלקית, עוד לא בא למעלה הרוממה למעלה משלמות המלאכים, עד שגם הרצון לא יסייעהו ובלא הכונה טבועה יתקרב לקדושת השי"ת, אז יקנה לגמרי טובו בעצמו ויהיה יותר קרוב אל השי"ת.

על כל פנים ההסתה היתה, שעל ידי שיהיה הרצון נפרד מהשי"ת עוד יוסיף להתעלות על ידי התקרבו. ובאמת כשיתוקן הכל, יהיה באמת דוקא מזה תכלית ההתרוממות מה שלא ישוער. והיינו אור חדש המחודש מצד פעולת האדם ודמיון הצורה ליוצרה. אבל בלתי אפשר שיהיה הדבר הגדול הזה בתכלית הנשגב, כי אם כשיהיה על ידי הסתה ודבר בחירי לרע לגמרי ונגד הרצון המתגלה מאור ה' ית"ש, שיהיה דומה לחידוש יותר.

[vi] אורות האמונה / האמונה הטבעית / עמוד 108 / א

 הטבעיות של האמונה, של עריגת הקודש, של החשק הפנימי של הדבקות האלהית, ואת משך המוסר ודעת הנמשכים עמה, היא מתגברת על-ידי התפילה, אבל הרצון הטבעי אפילו אותו שמתגעגע לתוכני קודש ולענינים אלהיים, יכולים כל סיגי הטבע להתדבק בו. אמת הדבר שביסוד הרצון הטבעי שבקדושה גנוז הוא אור חיים גדול ועצום מאד, כלל גדול הוא הכולל הכל, ועל-כן שקולה היא תפילה מסבה זו ככל התורה כולה. אבל עם כל הכללות עם כל האומץ והיסודיות, שיש באופי הרצוני הטבעי הזה עם כל שיגובו, דינו ככל כח טבעי שיוכלו סיגיו להתערב בו להמשיכם אחריהם לקלקלו ולתעבו. לזאת הכרח הוא לצרף את התורה אל התפילה. התורה והחכמה הם הם המזקקים ומצרפים את הרצון, מעדנים את תוכן הקודש שלו, ומטהרים אותו מכל סיגיו, ומסיר אזנו משמע תורה גם תפילתו תועבה. ועם הקשבתה של תורה עולה התפילה ברום מעלה, דברים העומדים ברומו של עולם.

שם משמואל במדבר שבועות

בש"ס שבת (פ"ח א) אמר ר"א בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן מי גילה לבני רז זה שמה"ש משתמשים בו. נראה לפרש דהנה בהא דאתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, פירשנו שענין ממלכת כהנים שפירש"י שרים אין הכוונה על זולתנו, שמעולם לא התאוו ישראל להיות מושלים על האומות כמ"ש הרמב"ם (שלהי הלכות מלכים), אלא הפירוש הוא שיהי' כל איש מושל ברוחו כענין שכתוב (משלי ט"ז) ומושל ברוחו מלוכד עיר, והיינו שיהי' לבו ברשותו אל כל אשר יחפוץ יטנו, וגוי קדוש היינו שיהיו נבדלים מכל עניני החומריות שלא יתאוו להם כלל, והוא עוד יותר מיעוד של ממלכת כהנים שפירושו מושל שזה מדת טהרה כמ"ש (איוב י"ז) וטהר ידים יוסיף אומץ שמכריח את מעשיו לטובה כמ"ש הראב"ד בהקדמתו לס' בעלי הנפש וזה מביא שחלק הרע כפוף לטוב, וגוי קדוש הוא מדת קדושה שלא לבד שכפוף אלא שנתהפך חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא. ולעומת שני יעודים אלו השיבו ישראל נעשה ונשמע, נעשה הוא שלימות הגוף שיהי' מעצמו נמשך לרצון ה' ולא יהי' נזקק שהשכל יכריחו והוא מדת קדושה, ונשמע הוא קבלת דברים היינו שהגוף יהי' נשמע לשכל וכפוף תחתיו והוא מדת טהרה:

והנה סדר היעודים ברישא טהרה והדר קדושה, כאמרם ז"ל (ע"ז כ' ב) טהרה מביאה לידי קדושה, כי כך הוא הסדר באדם שתחילה בימי עלומיו עוד החומר מושך לטבעו וצריך שהשכל יכריחנו ויטנו לטובה ולטהרה, וברבות ימי העבודה ויתרגל בטובה ישתנה טבעו לטובה עד שלא יתאוה כלל לדברים החומריים ויהי' קדוש. אך ישראל שהקדימו נעשה לנשמע שהיא קדימת קדושה לטהרה כנ"ל לכאורה נראה שלא כסדר, ועוד אחר שיזכו למדת קדושה ולא יתאוו כלל לדבר שאינו ראוי, שוב לא שייך ענין טהרה שהוא ענין להכריח טבעו. אך י"ל עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בדברי המדרש (ויק"ר פ' כ"ד) העליונים לפי שאין יצה"ר מצוי בהם קדושה אחת וכו' אבל התחתונים לפי שיצה"ר שולט בהם הלואי בשתי קדושות יעמדו, ופירש שהעליונים שלא שייכת בהם פחיתות ופסולת לא שייכת בהם קדושה שיהיו נבדלים מפחיתות אלא כל אזהרתם היא שלא יתקרבו למעלה ולפנים ממחיצתם, וזוהי קדושה אחת, אבל התחתונים שיצה"ר שולט בהם צריכין שתי קדושות, קדושה אחת שלא יתקרבו לפנים ממחיצתם אלא במה שהרשית התבונן אין לך עסק בנסתרות, ובכלל זה להיות בטל לדעת התורה ולהיות תמים עם ה' אף שלפי מראית שכלו נראה להוסיף או לגרוע, והקדושה השני' שיהיו נבדלים מפחיתות החומר:

והנה מלאכים שמקדימים עשי' לשמיעה, שלדרכנו הפירוש קדושה וטהרה, קדושה הפי' שיבטל את כל מהותו וביטול במציאות לשליחות, כמו שרואין שהמלאכים שאמרו כי משחיתים אנחנו נחשב להם לחטא, וטהרה השייכת אצלם שאף לאחר הביטול וההתמשכות לרצון השי"ת בביטול המציאות מכל מקום יכריחו ויכפפו את רצונם ולא יתקרבו לפנים ממחיצתם, ואצלם תצדק הקדושה קודם הטהרה, שכל כמה שתגדל הקדושה תגדל התשוקה ביותר לגשת לפנים ממחיצתם מ"מ ישימו מעצור לתשוקתם ויכריחו א"ע לעמוד מרחוק:

ובסגנון זה י"ל כוונת ישראל שהקדימו נעשה לנשמע היינו קדושה לטהרה, שאף שיהפכו חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא, ומובן שאז תגדל אצלם התשוקה ביתר שאת בכלות הנפש, וכענין נדב ואביהוא בקרבתם לפני ה' וימותו כמו שפירש הרב אוה"ח זצללה"ה, אז ישתמשו במדת הטהרה לשום מעצור לתשוקתם כנ"ל במלאכים. וז"ש הש"י מי גילה לבני רז זה שמלה"ש משתמשין בו:

וממוצא הדברים שכוונת ונשמע שהיא מדת הטהרה והכרחת הטבע איננה נצרכת להם לעניני החומר שבזה א"צ לכפי' אחר מדת הקדושה, אלא לשום מעצור לתשוקתם לאלקות שלא יתקרבו לפנים ממחיצתם:

[vii] מדרש תנחומא (ורשא) פרשת עקב

אמר הקדוש ברוך הוא בעה"ז על ידי יצר הרע היו למדין ומשתכחין אבל לעה"ב אני עוקר יצר הרע מכם ואינכם משתכחים שנא' (יחזקאל לו) והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר ולא עוד אלא שאינכם צריכים לאדם שילמדם שנאמר (ירמיה לא) ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, וכן יהי רצון ונאמר אמן.

ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק בראשית פרשת וישב

וכתיב (יחזקאל ל"ו, כ"ו) ונתתי לכם לב חדש ולמעלה כתיב (שם י"א, י"ט) ונתתי להם לב אחד, והיינו הלב חדש שאיך יתכן שיתן לב אחד לכל ישראל. אך הפירוש הוא שכל ישראל יהיה להם רק לב אחד לאבינו שבשמים שלא יהיה בלבבם שום מחשבה רק יהיה לבם מלא תשוקה ורצון רק לרצונו יתברך. וגם הלב כסיל יתמלא ברצון לעשות רצונו יתברך ויהיו השני לבבות לב אחד. כמו במתן תורה שהיו ישראל כתכלית מכוון הבריאה כאדם הראשון קודם הקלקול וכתיב (שמות י"ט, ב') ויחן שם ישראל ואיתא במכילתא (יתרו בחודש א') כאן השוו לב אחד וכו'. והיינו מצד שלא היה בלבבם שום רצון אחר זולת לעשות רצונו יתברך שמו וכמו שנאמר (שמות כ"ד, ז') כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע שהקדימו עשיה לשמיעה מצד שהיה לב כל ישראל רק לעשות רצונו יתברך. ואמר בזוה"ק מאי חדש דא חדושא דסיהרא וכו', והוא דכמו שהלבנה מתחדשת תמיד ומקבלת תמיד אור חדש כך מתחדש תמיד בישראל הלב חדש ורוח חדשה שמקבלין תמיד התחדשות אור שמשיגים השגה חדשה בכבוד מלכותו ואלהותו יתברך מצד התגלות עתיקא שהוא אין סוף.

[viii] ר' צדוק הכהן מלובלין - מחשבות חרוץ אות ד

ובאמת עיקר ההגדרה בפועל צריך בין העמים כי אילו היה האדם בשלימותו שנברא בו דהאלקים עשה את האדם ישר לא היה צריך לכל כך הגדרות שלא היה יודע כלל מרע, וכמו שהיה אדם הראשון קודם החטא והיה די לו בהגדרה זו לבד שלא יאכל מעץ הדעת שלא יחפוץ לדעת מטוב ורע דעל ידי זה יוכל להשתקע בדמיון, ועצם ישראל הוא כן וכמו שאמרו (ברכות י"ז א) גלוי וידוע שרצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד וכו' והכל אחד כי כשיבוטל יצר הרע מן העולם יבוטלו גם כן האומות עכו"ם ויהיו כולם גרים גרורים, דשורש יצר הרע הוא באומות העכו"ם שהם בעצם כן דשורשם מצד הרע, מה שאין כן בישראל דהמשילו (סנהדרין מ"ד ריש ע"א) לאסא דקאי ביני הוצי שהחטאים נמשכים רק על ידי החוחים הסובבים לשושנה.

של"ה פרשת וישב מקץ ויגש תורה אור

לד. וזו הסיבה בעצמו שלעתיד יושלח יוסף לפני משיח, כי יוסף הוא שטנו של עשו שהוא הפוכו... כי לעתיד לא זו שיתרומם מעלת מלך המשיח, אלא גם זו שאויביו ישלימו עמו, כלומר שהקליפה תטהר ויודה על האמת, ויתהפכו כל העמים לדת אמת ו'ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד' (זכריה יד, ט), וה'נחש' יתהפך ל'חשן', והאדום יתהפך ללבן כלו טהור... כי בכח אחיזה זו ימשיך הכל לקדושה לעתיד, וכל החיצוניים יהיו פנימיים, כי יסיר מהם הקדוש ברוך הוא הרע וישארו קדושים מצד שרשם, והארכתי בענין הזה במקום אחר (ראה ח"ב מסכת תענית אות פז). ורמז גדול יש בענין יהודה ותמר 'וישאל את אנשי מקומה איה הקדשה' וגו' (בראשית לח, כא), והיא דוגמא להמלאכים השואלים 'איה מקום כבודו' (קדושת כתר מוסף שבת ויו"ט). ולעתיד ישאלו את ישראל, כי כל כך יהיה מעלת ישראל לעתיד ברום מעלת הקדושה, שאפילו החיצונים יקדשו, ובעת ההיא ישאלו המלאכים ליעקב ולישראל 'מה פעל אל'.

אורות / ישראל ותחיתו / יט

נִכְבָּד הוּא הָרָצוֹן הַטּוֹב הַפּוֹנֶה לֵאלֹהִים בְּעמֶק שְׁאִיפָתוֹ, אֲבָל מַה יַּעֲשֶׂה הָרָצוֹן לְבַדּוֹ בַּחַיִּים? עַל כֵּן כָּל-זְמַן שֶׁאֵינוֹ מִתְנַשֵּׂא עַד רוֹמְמוּת אוֹר הַדֵּעָה, לְהַקְשִׁיב לְחָכְמָה עֶלְיוֹנָה, אֵינוֹ יָכוֹל לְפַלֵּס נְתִיבוֹת הַחַיִּים; רַק לְבֵנָה עֲזוּבָה יִשְׁבּר לוֹ, שֶׁלּא תּוּכַל לְהִצְטָרֵף לְבִנְיָן גָּדוֹל. אִם הָרָצוֹן, הַמְשֻׁלָּל מֵאוֹר עֶלְיוֹן יוֹתֵר מִמֶּנּוּ, מִתְגַּבֵּר לְהַרְחִיב צְעָדָיו בְּצוּרָה מִתְרַחֶבֶת, עַד שֶׁלּא יַשְׁאִיר מָקוֹם לְאוֹתָהּ הַדְּאָגָה הַמְדַיֶּקֶת כָּל פְּעֻלָּה וְכָל נִתּוּחַ שֶׁל מַחֲשָׁבָה וְהַנְהָגָה בְּאָרְחוֹת הַחַיִּים, אָז יוֹנֵק הוּא זֶה הָרָצוֹן עַצְמוֹ, עִם כָּל נְטִיָּתוֹ שֶׁבָּלְעָה נִיצוֹצִים טוֹבִים, מִצִּנּוֹר בִּלְתִּי-טָהוֹר שֶׁזֻּהֲמַת הַנָּחָשׁ יְכוֹלָה לְהִקָּלֵט בְּתוֹכוֹ. בְּיִחוּד כָּל-זְמַן שֶׁלּא עָלָה הָרָצוֹן הַנְּטִיָּתִי וְלֹא דָּבַק בְּארַח-הַחַיִּים, שֶׁמִּשָּׁם חֻקֵּי הַחַיִּים נֶחְצָבִים, עָלוּל הוּא לְכָל שִׁנּוּיִים. מֵעמֶק טוֹב יָכוֹל הוּא לִהְיוֹת נִדָּח לְעמֶק רַע. כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל אֵשֶׁת-חַיִל הִיא, נֶאֱמָנָה הִיא מֵעמֶק רְצוֹנָהּ לְאוֹתָהּ הָאוֹרָה הָאֱלֹהִית, שֶׁמִּמֶּנָּה חֻקֵּי הַחַיִּים כֻּלָּם נֶחְצָבִים, וּבְדֶרֶךְ תּוֹרָה תּוֹמֶכֶת הִיא אֲשׁוּרֶיהָ. מְחַזֶּקֶת הִיא אֶת עֶמְדָּתָהּ בִּידִיעָתָהּ הָעֶלְיוֹנָה כִּי דְּבַר ה' בְּרִית עוֹלָמִים לוֹ וְלֹא תַּטֶּה אזֶן לְכָל חוֹלֵם חֲלוֹם, לְכָל מֵסִית וּמַדִּיחַ, גַּם אִם יִתְלַבֵּשׁ בִּלְבוּשִׁים שֶׁל תִּגְבּרֶת הֶמְיַת רָצוֹן לְטוֹב וְלִדְבֵקוּת אֱלֹהִית, אִם רַק יִגַּע בְּדֶרֶךְ ה' הַמְסוּרָה, אִם יִפְגּם בְּאוֹר תּוֹרַת חַיִּים; וְכה הוֹלֶכֶת הִיא בְּדֶרֶךְ נִצְחוֹנָהּ הַפְּנִימִי. אָמְנָם חֵלֶק הָעַמִּים לֹא יוּכַל לִהְיוֹת יוֹתֵר מְרוֹמָם מֵהֶמְיַת רָצוֹן בִּנְטִיָּה אֱלֹהִית, אֲבָל כַּמָּה מִסְתַּבֶּכֶת הִיא הַנְּטִיָּה הַזּאת שָׁם וְכַמָּה מִשְׁתַּנָּה הִיא בַּעֲרָכֶיהָ, כַּמָּה פְּלָגִים עֲכוּרִים שֶׁל שִׁטְפֵי אֱלִילִיּוּת נִשְׁפָּכִים בָּהּ וְכַמָּה חַלָּשׁ כּחָהּ שֶׁל נְטִיָּה חַלָּשָׁה זוֹ, הַנִּשְׁעֶנֶת עַל נְטִיַּת לֵבָב אֱנוֹשׁ אָנוּשׁ, לְמַלֵּא אֶת הַתַּפְקִיד הָעוֹלָמִי הַגָּדוֹל שֶׁל שְׁפִיטַת עַמִּים מִישׁוֹר. אָמְנָם יְצרְפוּ לְאֻמִּים וִיזֻקְּקוּ בְּכוּר ענִי וּבַהֲמוֹן מִלְחָמוֹת וְצָרוֹת, יְכֻתְּתוּ גּוֹי בְּגוֹי וּמַמְלָכָה בְּמַמְלָכָה, וְהַנְּטִיָּה הַקְּטַנָּה שֶׁל עֲלִיַּת הָרָצוֹן אֶל הָעֲרִיגָה הָאֱלֹהִית, הַסְּתָמִית, הַכְּלוּלָה בְּנִשְׁמַת הָאָדָם, תִּזְדַּקֵּק מִסִּיגֶיהָ, וְהָעֵינַיִם יוּאֲרוּ לַחֲזוֹת מַהוּ מְקוֹר יִשְׂרָאֵל, וּכְנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל תִּשָּׂא דֵּעָהּ לְמֵרָחוֹק, תִּרְאֶה לָדַעַת כִּי בְּשָׁמְרָהּ אֶת עֶרְכָּהּ הָעֶלְיוֹן, מִבְּלִי לְהִשָּׁפֵל מַטָּה, הֵבִיאָה טוֹבָה וְאוֹרָה לָעוֹלָם, כִּי בְּעָצְרָהּ אֶת הַזֶּרֶם הֶעָכוּר וְהַנִּשְׁפָּל, שֶׁלּא יִתְפַּשֵּׁט יוֹתֵר מִדַּאי, סָגְרָה בְּעַד אוֹתָה הַזֻּהֲמָא וְהָרֵיקָנִיּוּת שֶׁל הָאֱלִילִיּוּת וְהָרִשְׁעָה הַמִּדּוֹתִית וְכָל עִוּוּתֵי הַחַיִּים, שֶׁלּא יַחְדְּרוּ עָמק בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם הַכְּלָלִי עַד לְאֵין מַרְפֵּא. אָז יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵּבֵל, כִּי רוּחַ ה' מְרַחֵף עַל עַמּוֹ, וְכִי לַעֲדֵי עַד תָּבִיא יוֹנַת אֵלֶם זוֹ אֶת הָאוֹרָה לְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וְעֶרְכָּהּ הָעֶלְיוֹן יַעֲמד תָּמִיד לְנֵס עוֹלָמִים. אָז תְּבָרֵר לָהּ הָאֱמוּנָה אֶת עֶרְכָּהּ וְחֻקּוֹת הַחַיִּים יְפַלְּסוּ אֶת דַּרְכֵיהֶם עַל מְלֹא רחַב הָאָרֶץ, יִבָּרְרוּ הַדֵּעוֹת וְהַטּוּב הָאֱלֹהִי הַפְּנִימִי הַמְּקוֹרִי, עִם כָּל עֲנָפָיו הָעֶלְיוֹנִים וְעִם עָמְקֵי שָׁרָשָׁיו, יִהְיֶה לִבְרָכָה לְכָל הָאָדָם, וְהַמְבֻקָּשׁ שֶׁל אוֹר תּוֹרָה וְנֵר מִצְוָה, אֲשֶׁר שָׁמַר אֶת הַצִּבְיוֹן הַיִּשְׂרְאֵלִי בְּתֻמּוֹ, יֵקַר בָּעוֹלָם מִזָּהָב וּמִפְּנִינִים. מֻשְּׂגֵי הַחַיִּים יִתְחַוְּרוּ וְכָל הָעוֹלָם יְחַפֵּשׂ אֶת נְתִיבוֹת הַשָּׁלוֹם הָעֶלְיוֹן לֹא רַק עַל-יְדֵי עֲרִיגָה עִוֶּרֶת כִּי-אִם עַל-יְדֵי הֶאָרָה מְלֵאָה, שֶׁבְּקִרְבָּהּ אוֹר תּוֹרָה זוֹרֵחַ, וּמִשְׁפְּטֵי ה' וּמִשְׁפְּטֵי הָאָדָם יְאֻגְּדוּ לָאֲגֻדָּה אַחַת, אֲשֶׁר יָאִירוּ זֶה בָּזֶה מְלֹא זָהֳרָם, "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד".

דעת תבונות גילוי יחוד ה' יסוד הבריאה

ומה שעתה בעבור רוב הסתר הפנים נפסדו הדיעות ונתקלקלו כל המעשים, ומזה נמשך גם כן בבריאות עצמם הקלקול והפחיתות, כענין שאמרו (סוטה מח א): "ניטל טעם הפירות" וכו', וכל שאר הדברים הרעים שספרו לנו רז"ל, ואשר רואים אנחנו בעינינו - הארץ והנה תהו ובהו, וכמאמרם ז"ל (סוטה מט ב): "חוצפא יסגא ויוקר יאמיר" וכו', שכל זה הוא תגבורת הרע הגדול, הנה כאשר יגלה כבוד ה' - ישובו כל הדיעות לדרך הישרה, וכל המעשים יהיו מתוקנים כראוי, ויהיו בני האדם מתדבקים בקונם, כמו שאמר הכתוב (יואל ג, א): "אשפוך את רוחי על כל בשר" וגו'; וכן (ירמיהו לא, לג): "ולא ילמדו עוד איש את רעהו וגו' לאמר דעו את ה', כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם"; ותהיה התשוקה כללית לכל העולם להתקדש בקדושתו ית', כענין שנאמר (ישעיהו ב, ג): "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' וגו' ויורנו מדרכיו ונלכה באורחתיו" וגו'. ויולד מזה הצלחות הבריות כולם, כענין שנאמר (תהלים עב, טז): "יהי פסת בר בארץ בראש הרים"; (ישעיהו יא, ו): "וגר זאב עם כבש" וגו'.

סוף דבר: תראי שכאשר בחר הרצון העליון ללכת בדרך הזה, נתן מקום לכל מה שנתן שצריך לתחתונים לשלימותם האמיתי. כי בהיותו מסתיר פניו, הנה נותן מקום לחסרונות, ובתתו מקום לחסרונות - נותן מקום לעבודה כדי להשלימם. ולפי שההסתר עשוי רק כדי להגלות, הנה זה נותן מקום לתקן החסרונות ההם בכח הגילוי של השלימות. ובהיות שההסתר עשוי ליגלות על כל פנים אפילו מעצמו, הנה ניתן קץ לימי הבחירה, שסוף כל סוף כל העולם יהיה מתוקן בתיקון שלם, ומשם והלאה יהיה זמן קבלת השכר על העבודה, שקדמה כבר, וכמאמרם ז"ל (עירובין כב א): "היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם".

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.