הנקודה השניה שננסה להבין מההסטוריה היא שאלת הכפיה. האם הממלכות ניסו לכפות את השקפת העולם שלהם על נתיניהם? האם היתה כפיה דתית בממלכת יהודה, והאם היתה כפיה חילונית בממלכת ישראל?
מכיוון שכיום יש כוונות שונות במונח 'כפיה' ובמיוחד במונח המורחב 'כפיה דתית', נגדיר כאן שתי רמות של כפיה:
רמה ראשונה היא עידוד ללא כפיה. למשל אם ממלכת ישראל עודדה אנשים לעבוד עבודה זרה, על ידי תמריצים וכדו', אבל לא מנעה מהם לעבוד את ה' אם רצו בכך.
רמה שניה היא כפיה של ממש, למשל אם ממלכת יהודה היתה מענישה מי שעובד עבודה זרה, ומונעת בכוח את היכולת לעבוד אותה.
בממלכת יהודה, ברוב הזמן לא התקיימה אף אחת מהרמות האלו. לא היתה כפיה של ממש לעבוד את ה', וגם לא עידוד. להפך: כמו שכבר ציינו העם עבדו את ה' בבמות שזו דרך אסורה, ורוב מלכי יהודה לא טיפלו בהם. וכמו שמציין הכתוב שוב ושוב, כמעט בכל אחד ממלכי יהודה הצדיקים: "אַךְ הַבָּמוֹת לֹא סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת" (מלכים א כב מד), "רַק הַבָּמוֹת לֹא סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת" (מלכים ב יב ד), וכך הלאה. אצל רוב מוחלט ממלכי יהודה לא כתוב שעשו פעולה כל שהיא כדי לשכנע את העם לעבוד לה', או ללמוד תורה. באופן פשוט, העם עבד לה' מרצונו, וכחלק מההגדרה העצמית שלו. ולא מכוח עידוד ממשלתי.
אבל לאחר שהיו מלכים עובדי עבודה זרה ביהודה, המלך הצדיק שבא אחריהם היה מבער את העבודה הזרה. כלומר, לא כתוב שהוא מנע מהעם לעבוד לאלילים, אלא שהוא שרף והשמיד את האלילים עצמם שהמלכים הקודמים פיזרו בממלכה. כך נאמר אצל אסא: "וַיַּעֲבֵר הַקְּדֵשִׁים מִן הָאָרֶץ וַיָּסַר אֶת כָּל הַגִּלֻּלִים אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבֹתָיו" (מלכים א טו יב); אצל יואש: "וַיָּבֹאוּ כָל עַם הָאָרֶץ בֵּית הַבַּעַל וַיִּתְּצֻהוּ אֶת מִזְבְּחֹתָיו וְאֶת צְלָמָיו שִׁבְּרוּ הֵיטֵב וְאֵת מַתָּן כֹּהֵן הַבַּעַל הָרְגוּ לִפְנֵי הַמִּזְבְּחוֹת" (מלכים ב יא יח); ואצל חזקיה: "הוּא הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבֹת וְכָרַת אֶת הָאֲשֵׁרָה וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ וַיִּקְרָא לוֹ נְחֻשְׁתָּן"; ובמיוחד אצל יאשיהו שם ביעור העבודה הזרה מפורט מאוד.
אצל שני מלכים ממלכי יהודה אנחנו מוצאים גם עידוד אקטיבי לעם ללמוד תורה ולקיים מצוות: אצל יהושפט: "וּבִשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ שָׁלַח לְשָׂרָיו... לְלַמֵּד בְּעָרֵי יְהוּדָה: וְעִמָּהֶם הַלְוִיִּם... וְעִמָּהֶם... הַכֹּהֲנִים: וַיְלַמְּדוּ בִּיהוּדָה וְעִמָּהֶם סֵפֶר תּוֹרַת ה' וַיָּסֹבּוּ בְּכָל עָרֵי יְהוּדָה וַיְלַמְּדוּ בָּעָם" (דברי הימים ב יז ז – ט); "וַיֵּשֶׁב יְהוֹשָׁפָט בִּירוּשָׁלִָם וַיָּשָׁב וַיֵּצֵא בָעָם מִבְּאֵר שֶׁבַע עַד הַר אֶפְרַיִם וַיְשִׁיבֵם אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם" (דברי הימים ב יט ד).
וכן אצל יאשיהו: "וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ וַיֶּאֱסֹף אֶת כָּל זִקְנֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם... וַיַּעֲמֹד הַמֶּלֶךְ עַל עָמְדוֹ וַיִּכְרֹת אֶת הַבְּרִית לִפְנֵי ה' לָלֶכֶת אַחֲרֵי ה' וְלִשְׁמוֹר אֶת מִצְוֹתָיו וְעֵדְוֹתָיו וְחֻקָּיו בְּכָל לְבָבוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ לַעֲשׂוֹת אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַכְּתוּבִים עַל הַסֵּפֶר הַזֶּה: וַיַּעֲמֵד אֵת כָּל הַנִּמְצָא בִירוּשָׁלִַם וּבִנְיָמִן וַיַּעֲשׂוּ יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם כִּבְרִית אֱלֹהִים אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם: וַיָּסַר יֹאשִׁיָּהוּ אֶת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת מִכָּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲבֵד אֵת כָּל הַנִּמְצָא בְּיִשְׂרָאֵל לַעֲבוֹד אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם כָּל יָמָיו לֹא סָרוּ מֵאַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם" (דברי הימים ב לד כט – לג).
רק אצל אסא אנחנו מוצאים כפיה של ממש, אלא שהיא לא באה מהמלך, היא באה מהעם כלפי עצמם, כשהם קבעו מרצונם חובה לעבוד את ה': "וַיָּבֹאוּ בַבְּרִית לִדְרוֹשׁ אֶת ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם: וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יִדְרֹשׁ לה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יוּמָת לְמִן קָטֹן וְעַד גָּדוֹל לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה: וַיִּשָּׁבְעוּ לה' בְּקוֹל גָּדוֹל וּבִתְרוּעָה וּבַחֲצֹצְרוֹת וּבְשׁוֹפָרוֹת: וַיִּשְׂמְחוּ כָל יְהוּדָה עַל הַשְּׁבוּעָה כִּי בְכָל לְבָבָם נִשְׁבָּעוּ וּבְכָל רְצוֹנָם בִּקְשֻׁהוּ וַיִּמָּצֵא לָהֶם וַיָּנַח ה' לָהֶם מִסָּבִיב" (דברי הימים ב טו יב – טו).
עידוד אקטיבי לעבודה זרה מצאנו קודם כל אצל ירבעם: "וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן" (מלכים א יב כח – כט); "וַיַּדַּח יָרָבְעָם אֶת יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי ה' וְהֶחֱטֵיאָם חֲטָאָה גְדוֹלָה" (מלכים ב יז כא); אצל יהורם: "גַּם הוּא עָשָׂה בָמוֹת בְּהָרֵי יְהוּדָה וַיֶּזֶן אֶת יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וַיַּדַּח אֶת יְהוּדָה" (דברי הימים ב כא יא); אצל אחזיה ועתליה: "כִּי עֲתַלְיָהוּ הַמִּרְשַׁעַת בָּנֶיהָ פָרְצוּ אֶת בֵּית הָאֱלֹהִים וְגַם כָּל קָדְשֵׁי בֵית ה' עָשׂוּ לַבְּעָלִים" (דברי הימים ב כד ז); אצל אחז: "וַיֶּאֱסֹף אָחָז אֶת כְּלֵי בֵית הָאֱלֹהִים וַיְקַצֵּץ אֶת כְּלֵי בֵית הָאֱלֹהִים וַיִּסְגֹּר אֶת דַּלְתוֹת בֵּית ה' וַיַּעַשׂ לוֹ מִזְבְּחוֹת בְּכָל פִּנָּה בִּירוּשָׁלִָם: וּבְכָל עִיר וָעִיר לִיהוּדָה עָשָׂה בָמוֹת לְקַטֵּר לֵאלֹהִים אֲחֵרִים" (דברי הימים ב כח כד – כה); אצל מנשה: "וַיָּשָׁב וַיִּבֶן אֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר נִתַּץ יְחִזְקִיָּהוּ אָבִיו וַיָּקֶם מִזְבְּחוֹת לַבְּעָלִים וַיַּעַשׂ אֲשֵׁרוֹת וַיִּשְׁתַּחוּ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם וַיַּעֲבֹד אֹתָם: וּבָנָה מִזְבְּחוֹת בְּבֵית ה' אֲשֶׁר אָמַר ה' בִּירוּשָׁלִַם יִהְיֶה שְּׁמִי לְעוֹלָם: וַיִּבֶן מִזְבְּחוֹת לְכָל צְבָא הַשָּׁמָיִם בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית ה'... וַיָּשֶׂם אֶת פֶּסֶל הַסֶּמֶל אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית הָאֱלֹהִים... וַיֶּתַע מְנַשֶּׁה אֶת יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם לַעֲשׂוֹת רָע מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִשְׁמִיד ה' מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברי הימים ב לג ג – ט).
אצל מנשה יתכן שהיתה גם כפיה של ממש לעבוד לעבודה זרה, כי כתוב: "וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד עַד אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם פֶּה לָפֶה לְבַד מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יְהוּדָה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה'" (מלכים ב כא טז). אבל יתכן שהדם הנקי לא היה בענין עבודה זרה אלא חוסר מוסר בענינים אחרים.
הכי קרובה לכפיה היתה איזבל, אשתו של אחאב מלך ישראל, שהרגה את נביאי ה'. גם היא אמנם לא הכריחה את העם לעבוד לעבודה זרה, אבל נביאים היא הרגה ממש: "הֲלֹא הֻגַּד לַאדֹנִי אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בַּהֲרֹג אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי ה' וָאַחְבִּא מִנְּבִיאֵי ה' מֵאָה אִישׁ חֲמִשִּׁים חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה וָאֲכַלְכְּלֵם לֶחֶם וָמָיִם" (מלכים א יח יג).
חז"ל מוסיפים לנו על פי פסוקים בספר הושע, שהחל מימי ירבעם וכמעט עד סוף ימי ממלכת ישראל, היו שומרים שמנעו מהעם לעלות לירושלים וללכת לבית המקדש. כלומר שמי שרצה לעבוד את ה' בממלכת ישראל, יכל לעשות כרצונו, אבל לא יכל לעלות לרגל לבית המקדש ולהקריב שם קרבנות.
לכאורה הנקודה הזו היא גם מה שהביא את בעשא מלך ישראל לייצר מעין גבול מסודר עם יהודה: "וַיַּעַל בַּעְשָׁא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עַל יְהוּדָה וַיִּבֶן אֶת הָרָמָה לְבִלְתִּי תֵּת יֹצֵא וָבָא לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה" (מלכים א טו יז).
כלומר: בשתי הממלכות לא היתה כפיה דתית ולא כפיה חילונית של ממש. (אפילו אצל אסא לא כתוב שהעם השתמש בשבועה שלו, ובאמת הכריח אנשים לעבוד לה'). לכאורה, מעולם לא הכריחו בממלכות ישראל ויהודה אדם לעבוד עבודה זרה, ומעולם לא הכריחו אדם לעבוד את ה' ולקיים מצוות, או ללכת על פי ההלכה.
בממלכת ישראל היה בדרך כלל עידוד לעבוד עבודה זרה (עגלים), ומניעה של עבודת ה' במקדש בירושלים, במקרים קיצוניים היתה גם מניעה של השפעה דתית על ידי הנביאים. ובממלכת יהודה היה לפעמים (לעיתים נדירות) עידוד לעבוד את ה', ולעיתים קרובות יותר מניעה של עבודה זרה בפרהסיא. אצל מלכי יהודה הרשעים היה עידוד לעבוד עבודה זרה, ובחלק מהמקרים גם מניעת עבודה בבית המקדש.
ובסופו של דבר נראה שיש הגיון מאוד מוצק בכך שלא היתה כפיה של ממש.
מבחינת המטרה של ממלכת ישראל, ללכת עם הרצון האנושי בכל הכוח, אין הגיון בכפיה. זה נגד הרצון האנושי. אם כל אחד עושה מה שהוא רוצה, זה כולל גם לעבוד לה' אם זה מה שהאדם רוצה. ממלכת ישראל דאגה שהרצון יהיה חופשי וכל אדם יוכל לבחור כרצונו, גם אם הבחירה שלו היא לעבוד את ה' על פי ההלכה.
גם מבחינת המטרה של ממלכת יהודה זה נכון: אמנם ממלכת יהודה הולכת עם רצון ה' בכל הכוח, אבל עשיית רצון ה' בכפיה אינה המטרה.
התורה ניתנה לעם ישראל כדי שישמור אותה מרצונו, לא כדי שיכריחו אותו לעשות מעשים מסוימים בכוח. למשל: על פי ההלכה מצוות צריכות כוונה. אדם צריך להתכוון שהוא עושה מצווה כדי שהמצווה הזו תחשב מצווה. אם אדם שומר שבת כי הכריחו אותו, אבל הוא לא מתכוון לעשות מצווה, אלא רק כדי שלא יגיעו שוטרים לבית שלו, אז הוא לא מקיים מצוות שבת.
וזו לכאורה אחת הסיבות שעם ישראל יצא לגלות. בגלות כל מי ששמר את התורה, שמר אותה מרצונו. כשהעם היה בארץ, יכול להיות שאנשים שמרו את מצוות התורה כחלק מהמוסכמה החברתית, כחלק מההגדרה שלהם כעם ישראל, או כי זה החוק. אבל בגלות מי שלא רצה לשמור על התורה יכל שלא לשמור.
הנקודה הזו מודגשת אצל יאשיהו. הזמן שבו, לכאורה, ממלכת יהודה היתה הכי קרובה לקיום מלא של התורה, על פי ציווי המלך, הוא בימי יאשיהו. אז מבער יאשיהו את העבודה הזרה בהיקף שלא נראה עד ימיו, וכורת ברית לעם שיעבדו את ה'.
ודווקא בימיו אומרת לו חולדה הנביאה שאין לו איך לתקן, ולמרות כל מה שהוא עושה העם ילך לגלות. אין כוח בידי המלוכה לגרום לעם לעבוד את ה' בצורה נכונה. וכך אומרים חז"ל שהדור של יאשיהו היו מתנהגים כמו צדיקים כלפי חוץ, אבל בסתר המשיכו לעבוד עבודה זרה[i].
ובאמת חזון ישעיה, שקוראים בכל שנה לפני תשעה באב, מדבר לכאורה על ימיו של חזקיה. זמן שבו העם עבד את ה' בצורה נרחבת, עד כדי שחז"ל אומרים "בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ, מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה" (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צד עמוד ב). ובכל זאת אומר ישעיה שאין טעם בעבודת ה' שלהם אם היא לא נעשית בצורת חשיבה נכונה:
"לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי: כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי: לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה: חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא: וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ: רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ: לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה... שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם" (ישעיה א יא – כג).
העם מביא עולות לבית המקדש, קורא בתורה בראש חודש ובשבת, שומר שבת וחג, מתפלל, וכל זה לא טוב. כי העם לא מוסרי. העם החזיק בצורת החשיבה של העבודה הזרה שלמדו בימי אחז, אביו של חזקיה, ולכן למרות שעשו בפועל את המצוות כמו שעודד אותם חזקיה, הם לא עשו אותן בכוונה נכונה. וזה גרר חוסר מוסר ומשפט מעוות וכדו'.
אז אם ללמוד מההסטוריה, כפיה, דתית או חילונית לא אמורה להיות חלק מהשאיפות של עם ישראל. יש שני צדדים בעם, והפתרון יהיה באיחוד של שני הצדדים בדרך שתכיל את נקודת האמת שיש בשני הצדדים. כפיה לא תוביל לשם אלא לביטול של אחד הצדדים, ולכן גם לא תצליח.
[i] איכה רבה (בובר) פרשה א
מפי אלהים (שם שם /דברי הימים ב' ל"ה/), זה ירמיה הנביא שאמר לו כך ישעיה רבי אמר וסכסכתי מצרים במצרים (ישעיה יט ב), א"ל יאשיהו משה רבה דרבך אמר וחרב לא תעבור בארצכם (ויקרא כו ו), ואפי' חרב של שלום, ולא היה יודע יאשיהו שכל דורו היו עובדים ע"ז, ליצני הדור מה היו עושים חצי צורה בדלת זו, וחצי צורה בדלת זו, והיה משלח ב' תלמידי חכמים לבער צורה מבתיהם, והיו נכנסין ולא היו מוצאין כלום, הן דנפקין הוו אמרין להון סגרון תרעייא מבתרכון, והוו נפקון להון וסגרין תרעייא מבתרהון, והיו משתכחא קיימא מן גוו, מה כתיב שם, ויורו המורים למלך יאשיהו
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
