הנקודה השלישית שננסה להבין מההסטוריה היא ענין מלחמות האחים.
אם יש שוני כל כך גדול בין הממלכות, האם הן ניסו להשתלט אחת על השניה, או להשפיע אחת על השניה בדרכים כוחניות?
מלחמות אחים ליוו את שתי הממלכות כמעט מתחילתן. מיד לאחר שהתפלגה הממלכה: "וַיָּבֹא רְחַבְעָם יְרוּשָׁלִַם וַיַּקְהֵל אֶת בֵּית יְהוּדָה וּבִנְיָמִן מֵאָה וּשְׁמוֹנִים אֶלֶף בָּחוּר עֹשֵׂה מִלְחָמָה לְהִלָּחֵם עִם יִשְׂרָאֵל לְהָשִׁיב אֶת הַמַּמְלָכָה לִרְחַבְעָם: וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל שְׁמַעְיָהוּ אִישׁ הָאֱלֹהִים לֵאמֹר: אֱמֹר אֶל רְחַבְעָם בֶּן שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בִּיהוּדָה וּבִנְיָמִן לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּ עִם אֲחֵיכֶם שׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ כִּי מֵאִתִּי נִהְיָה הַדָּבָר הַזֶּה וַיִּשְׁמְעוּ אֶת דִּבְרֵי ה' וַיָּשֻׁבוּ מִלֶּכֶת אֶל יָרָבְעָם" (דברי הימים ב יא א – ד). הקב"ה מונע את המלחמה, אבל לא לאורך זמן היא נעצרה.
אחרי רחבעם מולך אבים (אביה) בנו, ובימיו: "וּמִלְחָמָה הָיְתָה בֵּין אֲבִיָּה וּבֵין יָרָבְעָם: וַיֶּאְסֹר אֲבִיָּה אֶת הַמִּלְחָמָה בְּחַיִל גִּבּוֹרֵי מִלְחָמָה אַרְבַּע מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ בָּחוּר וְיָרָבְעָם עָרַךְ עִמּוֹ מִלְחָמָה בִּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ בָּחוּר גִּבּוֹר חָיִל" (דברי הימים ב יג ב – ג). התוצאות של המלחמה הזו מזעזעות מאוד: זו המלחמה עם מספר ההרוגים הגבוה ביותר שמתואר בתנ"ך: "וַיַּכּוּ בָהֶם אֲבִיָּה וְעַמּוֹ מַכָּה רַבָּה וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים מִיִּשְׂרָאֵל חֲמֵשׁ מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ בָּחוּר" (דברי הימים ב יג יז). חצי מליון הרוגים במלחמה אחת. כ66 שנה לפני כן דוד ספר את העם: "וַתְּהִי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ חַיִל שֹׁלֵף חֶרֶב וְאִישׁ יְהוּדָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ" (שמואל ב כד ט). ובדברי הימים "וַיְהִי כָל יִשְׂרָאֵל אֶלֶף אֲלָפִים וּמֵאָה אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב וִיהוּדָה אַרְבַּע מֵאוֹת וְשִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב" (דברי הימים א כא ה). אפשר להניח שלאחר 66 שנה המספר לא היה שונה משמעותית. ובכל אופן ממלכת ישראל איבדה כמחצית מהגברים בממלכה.
ובכל זאת, לא נרשמה השפעה כל שהיא של המלחמה הזו על המצב הרוחני של ממלכת ישראל. גם ניצחון מזעזע כל כך של ממלכת יהודה מול ממלכת ישראל, לא גרם לשינוי. ממלכת יהודה לא שלטה בממלכת ישראל למרות שזו נכנעה: "וַיִּכָּנְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא וַיֶּאֶמְצוּ בְּנֵי יְהוּדָה כִּי נִשְׁעֲנוּ עַל ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם: וַיִּרְדֹּף אֲבִיָּה אַחֲרֵי יָרָבְעָם וַיִּלְכֹּד מִמֶּנּוּ עָרִים אֶת בֵּית אֵל וְאֶת בְּנוֹתֶיהָ וְאֶת יְשָׁנָה וְאֶת בְּנוֹתֶיהָ וְאֶת עֶפְרַיִן וּבְנֹתֶיהָ" (דברי הימים ב יג יח – יט). וממלכת ישראל לא חזרה בתשובה.
אביה עצמו מלך שלש שנים בלבד עד שמת. חז"ל מייחסים את מותו לאכזריות שלו כלפי בני ממלכת ישראל[i].
לאחר אביה מולך בנו אסא, וגם בימיו: "וּמִלְחָמָה הָיְתָה בֵּין אָסָא וּבֵין בַּעְשָׁא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל כָּל יְמֵיהֶם: וַיַּעַל בַּעְשָׁא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עַל יְהוּדָה וַיִּבֶן אֶת הָרָמָה לְבִלְתִּי תֵּת יֹצֵא וָבָא לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה: וַיִּקַּח אָסָא אֶת כָּל הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב הַנּוֹתָרִים בְּאוֹצְרוֹת בֵּית ה' וְאֶת אוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיִּתְּנֵם בְּיַד עֲבָדָיו וַיִּשְׁלָחֵם הַמֶּלֶךְ אָסָא אֶל בֶּן הֲדַד בֶּן טַבְרִמֹּן בֶּן חֶזְיוֹן מֶלֶךְ אֲרָם הַיֹּשֵׁב בְּדַמֶּשֶׂק לֵאמֹר: בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֶךָ בֵּין אָבִי וּבֵין אָבִיךָ הִנֵּה שָׁלַחְתִּי לְךָ שֹׁחַד כֶּסֶף וְזָהָב לֵךְ הָפֵרָה אֶת בְּרִיתְךָ אֶת בַּעְשָׁא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְיַעֲלֶה מֵעָלָי: וַיִּשְׁמַע בֶּן הֲדַד אֶל הַמֶּלֶךְ אָסָא וַיִּשְׁלַח אֶת שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר לוֹ עַל עָרֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּךְ אֶת עִיּוֹן וְאֶת דָּן וְאֵת אָבֵל בֵּית מַעֲכָה וְאֵת כָּל כִּנְרוֹת עַל כָּל אֶרֶץ נַפְתָּלִי: וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ בַּעְשָׁא וַיֶּחְדַּל מִבְּנוֹת אֶת הָרָמָה וַיֵּשֶׁב בְּתִרְצָה" (מלכים א טו טז – כא). תוצאת המלחמה הזו חמורה גם היא: מלך זר מגיע בעקבותיה ופוגע בחלק מממלכת ישראל. לממלכת יהודה שוב אין תועלת במלחמה, מלבד הסרת המצור.
לאחר מכן יש תקופה ארוכה בלי מלחמות אחים נוספות. יהושפט, בנו של אסא, מנסה לחבר בין הממלכות בדרכי שלום, כמו שנראה בהמשך, וממילא אין מלחמות.
המלחמה הבאה מגיעה כמאה ועשרים שנה אחר כך. בימי אמציה מלך יהודה ויואש מלך ישראל: "אָז שָׁלַח אֲמַצְיָה מַלְאָכִים אֶל יְהוֹאָשׁ בֶּן יְהוֹאָחָז בֶּן יֵהוּא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר לְכָה נִתְרָאֶה פָנִים: וַיִּשְׁלַח יְהוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל אֲמַצְיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר... הִכָּבֵד וְשֵׁב בְּבֵיתֶךָ וְלָמָּה תִתְגָּרֶה בְּרָעָה וְנָפַלְתָּה אַתָּה וִיהוּדָה עִמָּךְ: וְלֹא שָׁמַע אֲמַצְיָהוּ וַיַּעַל יְהוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיִּתְרָאוּ פָנִים הוּא וַאֲמַצְיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בְּבֵית שֶׁמֶשׁ אֲשֶׁר לִיהוּדָה: וַיִּנָּגֶף יְהוּדָה לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּנֻסוּ אִישׁ לְאֹהָלָיו: וְאֵת אֲמַצְיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בֶּן יְהוֹאָשׁ בֶּן אֲחַזְיָהוּ תָּפַשׂ יְהוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בְּבֵית שָׁמֶשׁ וַיָּבֹא יְרוּשָׁלִַם וַיִּפְרֹץ בְּחוֹמַת יְרוּשָׁלִַם בְּשַׁעַר אֶפְרַיִם עַד שַׁעַר הַפִּנָּה אַרְבַּע מֵאוֹת אַמָּה: וְלָקַח אֶת כָּל הַזָּהָב וְהַכֶּסֶף וְאֵת כָּל הַכֵּלִים הַנִּמְצְאִים בֵּית ה' וּבְאֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת בְּנֵי הַתַּעֲרֻבוֹת וַיָּשָׁב שֹׁמְרוֹנָה" (מלכים ב יד ח – יד). כאן המחיר לא היה רק הפגיעה בנפש, הריסת חומות ירושלים, ובזיזת אוצרות המקדש והמלך; על פי המלבי"ם שלומד מפסוקים מסוימים בכמה מקומות בתנ"ך, ממלכת ישראל השתלטה למעשה על ממלכת יהודה. מלך ישראל היה גם מלך יהודה ושלט בה במשך כמה עשרות שנים, עד שעוזיה השתחרר משליטת ממלכת ישראל.
האם ממלכת ישראל הרוויחה משהו מהשליטה שלה בממלכת יהודה? האם ממלכת יהודה התקרבה לצורת החשיבה של ממלכת ישראל? נראה שלא. אין שינוי בהבדל בין הממלכות בשנים האלה. מלבד הפגיעה וההרס, לא היתה תוצאה כל שהיא גם למלחמה הזו.
כמה עשרות שנים אחר כך, מעט לפני שממלכת ישראל יוצאת לגלות, מגיעה המלחמה האחרונה, בימי אחז מלך יהודה: "וְגַם בְּיַד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל נִתָּן וַיַּךְ בּוֹ מַכָּה גְדוֹלָה: וַיַּהֲרֹג פֶּקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ בִּיהוּדָה מֵאָה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף בְּיוֹם אֶחָד הַכֹּל בְּנֵי חָיִל בְּעָזְבָם אֶת ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתָם: וַיַּהֲרֹג זִכְרִי גִּבּוֹר אֶפְרַיִם אֶת מַעֲשֵׂיָהוּ בֶּן הַמֶּלֶךְ וְאֶת עַזְרִיקָם נְגִיד הַבָּיִת וְאֶת אֶלְקָנָה מִשְׁנֵה הַמֶּלֶךְ: וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֲחֵיהֶם מָאתַיִם אֶלֶף נָשִׁים בָּנִים וּבָנוֹת וְגַם שָׁלָל רָב בָּזְזוּ מֵהֶם וַיָּבִיאוּ אֶת הַשָּׁלָל לְשֹׁמְרוֹן: (דברי הימים ב כח ה – ח).
גם כאן המלחמה מביאה לנזק עצום לממלכת יהודה, אבל לא מועילה בסופו של דבר לממלכת ישראל. המלחמה הזו לפחות נגמרת במעט חמלה ואחווה, שלא הוזכרו במלחמות הקודמות: "וְשָׁם הָיָה נָבִיא לה' עֹדֵד שְׁמוֹ וַיֵּצֵא לִפְנֵי הַצָּבָא הַבָּא לְשֹׁמְרוֹן וַיֹּאמֶר לָהֶם הִנֵּה בַּחֲמַת ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם עַל יְהוּדָה נְתָנָם בְּיֶדְכֶם וַתַּהַרְגוּ בָם בְזַעַף עַד לַשָּׁמַיִם הִגִּיעַ: וְעַתָּה בְּנֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם אַתֶּם אֹמְרִים לִכְבֹּשׁ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת לָכֶם הֲלֹא רַק אַתֶּם עִמָּכֶם אֲשָׁמוֹת לה' אֱלֹהֵיכֶם: וְעַתָּה שְׁמָעוּנִי וְהָשִׁיבוּ הַשִּׁבְיָה אֲשֶׁר שְׁבִיתֶם מֵאֲחֵיכֶם כִּי חֲרוֹן אַף ה' עֲלֵיכֶם: וַיָּקֻמוּ אֲנָשִׁים מֵרָאשֵׁי בְנֵי אֶפְרַיִם עֲזַרְיָהוּ בֶן יְהוֹחָנָן בֶּרֶכְיָהוּ בֶן מְשִׁלֵּמוֹת וִיחִזְקִיָּהוּ בֶּן שַׁלֻּם וַעֲמָשָׂא בֶּן חַדְלָי עַל הַבָּאִים מִן הַצָּבָא: וַיֹּאמְרוּ לָהֶם לֹא תָבִיאוּ אֶת הַשִּׁבְיָה הֵנָּה כִּי לְאַשְׁמַת ה' עָלֵינוּ אַתֶּם אֹמְרִים לְהֹסִיף עַל חַטֹּאתֵינוּ וְעַל אַשְׁמָתֵינוּ כִּי רַבָּה אַשְׁמָה לָנוּ וַחֲרוֹן אָף עַל יִשְׂרָאֵל: וַיַּעֲזֹב הֶחָלוּץ אֶת הַשִּׁבְיָה וְאֶת הַבִּזָּה לִפְנֵי הַשָּׂרִים וְכָל הַקָּהָל: וַיָּקֻמוּ הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְשֵׁמוֹת וַיַּחֲזִיקוּ בַשִּׁבְיָה וְכָל מַעֲרֻמֵּיהֶם הִלְבִּישׁוּ מִן הַשָּׁלָל וַיַּלְבִּשׁוּם וַיַּנְעִלוּם וַיַּאֲכִלוּם וַיַּשְׁקוּם וַיְסֻכוּם וַיְנַהֲלוּם בַּחֲמֹרִים לְכָל כּוֹשֵׁל וַיְבִיאוּם יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים אֵצֶל אֲחֵיהֶם וַיָּשׁוּבוּ שֹׁמְרוֹן" (דברי הימים ב כח ט – טו).
אפשר להבין את חוסר התועלת המתמשך שבמלחמות האחים, בכך שכמו שראינו, שני הצדדים בעם ישראל אידיאליסטים. והם מוכנים ללכת עד הסוף, גם במסירות נפש, עם השיטה שלהם. ולכן מלחמה לא תשנה את דעתם. בכוח אי אפשר להכריח יהודי לשנות את אמונתו כמו שהוכיחה מסירות הנפש של היהודים במשך כל הגלות הארוכה, שבמהלכה נהרגו יהודים רבים מאוד בשל חוסר הסכמתם לקבל עליהם דת אחרת. וגם אי אפשר לשנות את דעתו של יהודי שלא רוצה לשמור תורה ומצוות, כמו שהוכיחה ממלכת ישראל בימי אליהו. ולכן מלחמות אחים מעולם לא הועילו.
וכמו שאומר ר' צדוק הכהן מלובלין: "כי תצא למלחמה על אויביך לא על אחיך יהודה על אפרים וכו' (סוטה מב א) שבאמת כל ישראל זרע קודש וגוי אחד וכל המחלוקת ביניהם הוא רק איך לעבוד את ה' ושניהם מכוונים לכבודו יתברך כידוע:
ואפילו רשעי ישראל כמו בזמן בית ראשון שבמלכות אפרים היו רובם רשעים דמזה נצמח מחלוקת השבטים שהריחו מה שיהיה לעתיד כידוע באמת אמרו ז"ל (שבת פט ב) דיהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית וכשלג ילבינו ואז אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה וגו' (ישעיה יא, יג) שעיקר מלחמתן בא מצד החסרונות שיש בכל אחד וכל אחד חושב על חבירו שהוא רשע"[ii] (רסיסי לילה אות מח).
את הנסיון שעם ישראל צבר במשך הדורות במלחמות אחים, הטמיעו חכמי ישראל במנהגי החורבן. בכל שנה, בין י"ז תמוז לבין תשעה באב, במשך שלשה שבועות, נוהגים מנהגי אבלות שונים על בית המקדש. כאשר הגמרא מדגישה שבית המקדש השני נחרב בשל שנאת חינם: "אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים" (תלמוד בבלי מסכת יומא דף ט עמוד ב). הגמרא מפרטת את מלחמות האחים שהיו בזמן בית שני, שהביאו לנפילת ירושלים בידי צבא רומא, ולחורבן המקדש.
עם שבכל שנה זוכר, במשך שלשה שבועות, את הצרות שהביאו עליו מלחמות האחים, יודע שמלחמת אחים אינה פתרון לשום בעיה. אף צד בעם ישראל לא הרוויח מעולם ממלחמות אחים, והעם כולו הפסיד בעקבותיהן הרבה מאוד.
שתי דוגמאות מוקדמות למלחמות האחים בין הצדדים בעם ישראל, מלמדות אותנו איך נכון להגיב למלחמה כזו:
הדוגמא הראשונה היא יוסף ואחיו. כמו שכבר אמרנו, האחים רצו להרוג את יוסף, ובסופו של דבר מכרו אותו, כיון שזיהו בו את השיטה השונה של בני יוסף. שיטה שהביאה באמת בסופו של דבר לעגלים של ירבעם, לעבודה זרה על ידי רוב שבטי ישראל, ולגלות, שיתכן שרוב הכמות של עשרת השבטים לא יחזרו ממנה לעולם[iii]. איך הגיב יוסף למלחמת האחים הזו? בזמן אמת לא היתה לו יכולת להגיב. אבל כשיוסף נהיה מלך במצרים ושלט באחיו, הוא יכל להשיב להם כגמולם. אבל לא זה מה שקרה: "וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ: וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו: וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי: וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב: וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם" (בראשית נ טו – כא).
יוסף לא סולח לאחיו, ולא רואה דבר חיובי במה שעשו, מצד הכוונה שלהם. אבל הוא מכניס את הקב"ה לסיפור. בתוך עם ישראל יש השגחה מדוייקת של הקב"ה, והוא סובב גם את הסיפור הזה. יוסף מסתכל על עם ישראל כמקשה אחת. ולכן לא רק שיוסף לא מגיב ולא מעניש את אחיו, הוא עוד ממשיך לפרנס אותם ואת משפחותיהם. המענה למלחמת האחים, לא היה נקמה כשהגלגל מתהפך, אלא איחוד של העם.
הדוגמא השניה היא שאול ודוד. שאול רודף את דוד, כנראה, כיון שהוא מזהה שדוד הולך למלוך על עם ישראל בשיטה שונה כל כך, שיטת בני לאה, שלדעת שאול תביא אסון לעם ישראל. שאול רואה את דוד נלחם בגולית כשהוא סומך על הנס, בדרכים 'מיסטיות', בשיטת בני לאה. והוא חושש שהנהגה כזו לעם ישראל תגרום לעם לוותר על ההשתדלות הנצרכת, לפי שיטת בני רחל. שאול רואה את העם נוטה אחרי השיטה של דוד: "וַיְהִי בְּבוֹאָם בְּשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל עָרֵי יִשְׂרָאֵל... וַתֹּאמַרְןָ הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו: וַיִּחַר לְשָׁאוּל מְאֹד וַיֵּרַע בְּעֵינָיו הַדָּבָר הַזֶּה וַיֹּאמֶר נָתְנוּ לְדָוִד רְבָבוֹת וְלִי נָתְנוּ הָאֲלָפִים וְעוֹד לוֹ אַךְ הַמְּלוּכָה: וַיְהִי שָׁאוּל עוֹיֵן אֶת דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה" (שמואל א יח ו – ט). ולא רק העם, גם יהונתן בנו של שאול, נוטה לשיטת דוד: "וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן וְדָוִד בְּרִית בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כְּנַפְשׁוֹ" (שם ג).
שאול רודף את דוד, ומנסה להרוג אותו. אבל דוד לא משיב מלחמה גם כשהוא יכול: "וַיָּבֹא אֶל גִּדְרוֹת הַצֹּאן עַל הַדֶּרֶךְ וְשָׁם מְעָרָה וַיָּבֹא שָׁאוּל לְהָסֵךְ אֶת רַגְלָיו וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו בְּיַרְכְּתֵי הַמְּעָרָה יֹשְׁבִים... וַיֹּאמֶר לַאֲנָשָׁיו חָלִילָה לִּי מה' אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי לִמְשִׁיחַ ה' לִשְׁלֹחַ יָדִי בּוֹ כִּי מְשִׁיחַ ה' הוּא: וַיְשַׁסַּע דָּוִד אֶת אֲנָשָׁיו בַּדְּבָרִים וְלֹא נְתָנָם לָקוּם אֶל שָׁאוּל וְשָׁאוּל קָם מֵהַמְּעָרָה וַיֵּלֶךְ בַּדָּרֶךְ" (שמואל א כד ד – ח). וכן במקרה נוסף: "וַיָּבֹא דָוִד וַאֲבִישַׁי אֶל הָעָם לַיְלָה וְהִנֵּה שָׁאוּל שֹׁכֵב יָשֵׁן בַּמַּעְגָּל וַחֲנִיתוֹ מְעוּכָה בָאָרֶץ מְרַאֲשֹׁתָיו וְאַבְנֵר וְהָעָם שֹׁכְבִים סְבִיבֹתָיו: וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי אֶל דָּוִד סִגַּר אֱלֹהִים הַיּוֹם אֶת אוֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ וְעַתָּה אַכֶּנּוּ נָא בַּחֲנִית וּבָאָרֶץ פַּעַם אַחַת וְלֹא אֶשְׁנֶה לוֹ: וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֲבִישַׁי אַל תַּשְׁחִיתֵהוּ כִּי מִי שָׁלַח יָדוֹ בִּמְשִׁיחַ ה' וְנִקָּה: וַיֹּאמֶר דָּוִד חַי ה' כִּי אִם ה' יִגָּפֶנּוּ אוֹ יוֹמוֹ יָבוֹא וָמֵת אוֹ בַמִּלְחָמָה יֵרֵד וְנִסְפָּה: חָלִילָה לִּי מה' מִשְּׁלֹחַ יָדִי בִּמְשִׁיחַ ה'" (שמואל א כו ז – יא).
דוד לא שוכח לרגע ששאול גם הוא משיח ה', ולשיטה שלו יש מקום בעם ישראל. ולכן הוא מסרב להציל את חייו וחיי אנשיו על ידי פגיעה בשאול. למרות הסיכון הגדול שהוא לוקח על עצמו, הוא משאיר את הריגת שאול להשגחה האלוקית, והוא עצמו רק ממשיך לברוח כדי שלא להפגע.
נקודת המבט של דוד, כמו של יוסף, היא שהעם הוא עם אחד, ומונהג על ידי הקב"ה, ולכל השיטות שבו יש מקום. ולכן לא תתכן פגיעה בתוך העם, גם לא כנקמה ואפילו לא כהתגוננות. הוא צריך כמובן להגן על עצמו, אבל את המלחמה עצמה הוא משאיר לקב"ה.
דוד מבין ששיטת שאול, שיטת בני רחל, צריכה להיות גם היא חלק מההנהגה. כבר יהונתן זיהה את הצורך בשילוב בין משיח בן דוד למשיח בן יוסף: "וַיָּקָם יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל וַיֵּלֶךְ אֶל דָּוִד חֹרְשָׁה וַיְחַזֵּק אֶת יָדוֹ בֵּאלֹהִים: וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַל תִּירָא כִּי לֹא תִמְצָאֲךָ יַד שָׁאוּל אָבִי וְאַתָּה תִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לְּךָ לְמִשְׁנֶה" (שמואל א כג טז – יז). ולכן כשדוד מולך, הוא מחפש צאצא מבית שאול שיהיה איתו: "וַיֹּאמֶר דָּוִד הֲכִי יֶשׁ עוֹד אֲשֶׁר נוֹתַר לְבֵית שָׁאוּל וְאֶעֱשֶׂה עִמּוֹ חֶסֶד בַּעֲבוּר יְהוֹנָתָן" (שמואל ב ט א). דוד מוצא את מפיבושת, בן יהונתן, ולוקח אותו אליו, כדי שיהיה איתו בהנהגה יועץ מבית שאול. על פי חז"ל מפיבושת היה רבו של דוד: "כך אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא... אלא כל מה שאני עושה אני נמלך במפיבשת רבי, ואומר לו: מפיבשת רבי! יפה דנתי, יפה חייבתי? יפה זכיתי? יפה טהרתי? יפה טמאתי?" (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ד עמוד א). ומכאן נוכל להבין את הקשר שחז"ל מזהים בין הורדת מפיבושת מההנהגה, כלומר הוצאת בית שאול מההנהגה של עם ישראל, לבין התפלגות הממלכה בין יוסף ליהודה: "אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שאמר דוד למפיבשת אתה וציבא תחלקו את השדה יצתה בת קול ואמרה לו: רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה" (תלמוד בבלי מסכת שבת דף נו עמוד ב)[iv].
[i] רות רבה (וילנא) פרשה ז
ולא עצר כח ירבעם, א"ר שמואל את סבור שירבעם הוא שניגף לא ניגף אלא אביה ולמה ניגף אביה על ידי שהעביר הכרת פניהם של ישראל, שנאמר (ישעיה ג') הכרת פניהם ענתה בם, ר' אחא אמר על ידי שהעמיד עליהם שומרים ג' ימים שנשתנו צורתן דתנינן אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם
[ii] ר' צדוק הכהן מלובלין - רסיסי לילה אות מח [המשך הציטוט:]
וכידוע דיבת יוסף על השבטים וכן הם שנאוהו מפני הלשון הרע והגיאות ברדיפת כבוד ושררה [שהיא שהוציאתו לירבעם מן העולם (סנהדרין קא ב) כמפורש בקרא] שראו בו:
ודבר זה אינו מצד סדר הבריאה כלל להיות מלחמה ושנאה בעולם והכתוב מזהיר (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך כמוך (שם פסוק יז) לא תשנא אחיך וגו' ואפילו רשע גמור כיון שלקה הרי הוא כאחיך (מכות כג א) וגם כל ישראל נקראים אחים וריעים באמת וכל תענית שאין בו מפושעי ישראל וכו' (כריתות ו ב) שאף הם מכלל האגודה. וכידוע דהא דהרואה בחבירו דבר ערוה מותר לשנאותו היינו מצד הרע אבל מצוה לאהבו מצד הטוב שבו. והרי מצווין להפריש מאיסור אף לרשעים דלא אמרינן הלעיטהו לרשע וגו' אלא כשהוא רשע באותו דבר דוקא כמו שכתבתי במקום אחר. וצריכין לזכות לחייבים כמו שנאמר (תהלים נא, טו) אלמדה פושעים דרכיך וגו' ויתמו חוטאים לא כתיב רק חטאים (ברכות י א) והשנאה רק לחטאים. וגם כי עיקר החטאים אינו מסדר הבריאה כלל ואם כן אי אפשר שתהיה השנאה והמלחמה מסדר הבריאה. רק הוא דבר הנמשך על ידי בחירת אדם כמו הקליפה הקודמת לפרי וברישא חשוכא וכו' (שבת עז ב) כך בתחילה נתגלה ענין השנאה בין אדם לחבירו הנמשך מהמחלוקת שהוא דבר שמסדר הבריאה להיות דברים נבדלים:
וממחלוקת השבטים עד אחר מתן תורה במחלוקת קרח היה בירור דבר זה שאין בישראל שנאה באמת כלל דגם שנאתם גם קנאתם הוא בגדר מחלוקת לשם שמים לפי שעה דנעשו כאויבים זה לזה ואת והב בסופה. ואז התחיל שירותא דמחלוקת להתגלות שעדיין היה נחש הקליפה דשנאה וקנאה כרוך על עקיבו. והגם דעיקרו מחלוקת לשם שמים שטען דכל העדה קדושים שאין ראוי להתנשאות וזה אמת גמור מצד השגת העתיד להיות כמו שנאמר (ירמיה לא, לג) ולא ילמדו עוד איש את רעהו כי כולם ידעו וגו'. ולכך בני קרח שהם לא באו בזה מחמת קנאה ושנאה לא מתו. ולכן הם אמרו קילוס של יום זה שעל ידי ענין המחלוקת והמלחמה הנמשך מזה, מזה גדול ה' ומהולל מאד בעיר וגו' במקום שהוא שוכן ומתברר האמת מתוך ההיפך בזה ניכר יתרון גדול. וזהו הילול מאד על דרך שאמרו בבראשית רבה (ט, ו - י) על פסוק (בראשית א, לא) טוב מאוד זה מות ושינה ויצר הרע הכל מה שנראה רע זה גורם לטוב מאד. וכן מצד המחלוקת בא קילוס מאוד והוא המלוכה שהוא יותר משליטה כאמור:
[iii] "עשרת השבטים אינן עתידין לחזור שנאמר וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה מה היום הזה הולך ואינו חוזר אף הם הולכים ואינם חוזרים דברי רבי עקיבא רבי אליעזר אומר מה היום מאפיל ומאיר אף עשרת השבטים שאפל להן כך עתיד להאיר להן" (משנה סנהדרין י ג).
[iv] שם משמואל בראשית פרשת וישב
ונראה דהנה בש"ס שבת (נ"ו ב) אמ"ר יהודה אמר רב בשעה שאמר דוד למפיבושת אתה וציבא תחלקו את השדה, יצתה בת קול ואמרה לו רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה. ואינו מובן מה ענין עונש זה לזה, וגם במה דאיפלגו רב ושמואל אי קיבל דוד לשון הרע או לא קיבל, ובודאי אלו ואלו דא"ח, ואיך יתכן זה. ונראה דהנה ענין שני המשיחים לעתיד משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, נראה דמשיח בן יוסף תעודתו לכלות זרעו של עמלק ומלחמת גוג ומגוג וכל המלחמות תהיינה נגמרות על ידו, כאמרם ז"ל (ב"ר פ' ע"ג) אין עשו נופל אלא ביד בני' של רחל, כמ"ש אם לא יסחבום צעירי הצאן, וכן כתיב לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך ולכה לישועתה לנו, וע"כ תעודת משיח בן יוסף לסלק את העננים החשוכים המסתירים וסותמים בפני האור האלקי, ובפסיקתא כל זמן שזרעו של עמלק בעולם כביכול פנים של מעלה מכוסים, נעקר זרעו מן העולם נתגלו הפנים של מעלה כמ"ש (ישעי' ל') ולא יכנף עוד מוריך, ואחר סילוק ההסתר והחושך יאיר אור של מלך משיח בן דוד וכמ"ש (תהלים פ"ט) וכסאו כשמש נגדי, וכתיב והיו עיניך רואות את מוריך, ומשיח בן דוד לא יהיו לו שום מלחמות עם הגויים, וכל תעודתו תהי' רק להמשיך דעת אלקים בארץ וכמ"ש בישעי' (י"א) כל הפרשה עד והי' ביום ההוא שורש ישי אשר עומד לנס עמים אליו גוים ידרושו והיתה מנוחתו כבוד:
ונראה דכענין זה היתה מלוכת שאול קודם מלוכת דוד, והכוונה ששאול יגמור כל המלחמות באשר הוא הי' מבני' של רחל וכמו תעודת משיח בן יוסף, ואח"כ תופיע מלוכת דוד המלך דוגמת משיח בן דוד לעתיד שיהי' ענינו רק להמשיך גילוי האור האלקי ולבנות ביהמ"ק, וכמ"ש בשאול (שמואל א' י"ד מ"ז) ושאול לכד המלוכה על ישראל וילחם סביב בכל אויביו במואב ובבני עמון ובאדום [שהם קני וקניזי וקדמוני לעתיד] ובמלכי צובה ובפלשתים ובכל אשר יפנה ירשיע, ויעש חיל ויך את עמלך וגו'. ואלמלי שמע לקול ה' במלחמת עמלק, היתה נשלמת בו הכוונה, ולא הי' דוד נצרך לשום מלחמה, ויהונתן בן שאול הי' לו למשנה כמו משיח בן יוסף למשיח בן דוד, וכמו שאמר יהונתן אל דוד (שמואל א' כ"ג י"ז) ואתה תמלוך על ישראל ואנכי אהי' לך למשנה, וכמו שיהי' לעתיד שמשיח בן יוסף יהי' למשנה למשיח בן דוד. אך באשר נתקלקל ענין שאול במלחמת עמלק ונמאס ממלוך עוד על ישראל נמסר הכל לדוד והי' נצרך ללחום מלחמות ה' ונתאחר בנין הבית עד ימי שלמה, כדבר ה' לדוד (דה"א כ"ב) לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת:
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.