ממלכת ישראל התנהלה בצורה שונה ממה שהיינו מצפים. באופן פשוט, הנחת היסוד האנושית שלנו אומרת שהקיום של ממלכת ישראל היה תוצאה של חיפוש נוחות ונהנתנות. אנשים לא רצו לשמור על מצוות התורה כי הן הגבילו אותם והקשו על חייהם, ולכן הם הלכו לעבוד את העגלים. מי שבדק וגילה שזה לא כל הסיפור, הוא אליהו הנביא.
בזמן אחאב, כשהממלכה התדרדרה כבר לעבודה זרה גמורה, אליהו מודיע: "חַי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי" (מלכים א יז א). אין יותר גשם, כמו שה' אמר בתורה שיקרה אם יעבדו עבודה זרה: "הִשָּֽׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַֽעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּֽחֲוִיתֶם לָהֶֽם: וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִֽהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַֽאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶֽם" (דברים יא טז – יז).
המשמעות של בצורת מוחלטת כזו, בעולם העתיק, היא שאנשים יצטרכו לחסוך מהאוכל ששמרו כדי שיספיק ליותר זמן, וישתו רק מה שחייבים, כדי לשמר את המים בבורות. בעולם העתיק כל אדם במילא שמר אוכל לשנה קדימה מהקציר, כדי שיספיק עד הקציר הבא, והיה, מן הסתם, יכול להצטמצם ולהחזיק שנתיים במקרה של בצורת. אבל מעבר לזמן הזה אנשים ימותו ברעב ובצמא.
אם אכן ממלכת ישראל חיפשה רק את הנוחות והנהנתנות, ולכן היא עזבה את דרך התורה, היא תגלה שזה מאוד לא נוח ולא מהנה, ואפילו מסוכן, ומהר מאוד תחזור לעבוד את ה'. אליהו הנביא לא תכנן להרוג את ישראל ברעב, הוא ציפה שעצירת הגשמים, יחד עם הידיעה שהם נעצרו בגלל שעובדים עבודה זרה, יביאו את העם בחזרה לעבודת ה'. כי יהיה יותר נוח ויותר מהנה לעבוד את ה' בדרכים הכתובות בתורה, ולקבל גשם, מאשר לעבוד עבודה זרה ולהיות רעבים וצמאים.
למרות שהקב"ה כתב בתורה שהוא יעצור את השמים אם יעבדו עבודה זרה, הוא לא עשה את זה. אליהו עצר את השמים, וגם זה קרה רק לאחר עשרות שנים שבהם ממלכת ישראל עובדת לעגלים וממשיכה לקבל גשם. לכן, אליהו מאשים כביכול את הקב"ה במצבו המדורדר של העם: "וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית" (מלכים א יח לז). אבל למה באמת הקב"ה לא עצר את השמים? את זה מגלה אליהו, כשהקב"ה מאפשר לו לעצור את השמים, כדי שיכיר, ונכיר גם אנחנו, את הראש של ממלכת ישראל.
הגשם נעצר לשלש שנים! האנשים החלשים כלכלית מתו מזמן. כבר בסוף השנה הראשונה, כשמתייבש הנחל ממנו שתה אליהו, הוא הולך אל אשה אלמנה שאמורה לתת לו אוכל. התגובה שלה לבקשתו היא "חַי ה' אֱלֹהֶיךָ אִם יֶשׁ לִי מָעוֹג כִּי אִם מְלֹא כַף קֶמַח בַּכַּד וּמְעַט שֶׁמֶן בַּצַּפָּחַת וְהִנְנִי מְקֹשֶׁשֶׁת שְׁנַיִם עֵצִים וּבָאתִי וַעֲשִׂיתִיהוּ לִי וְלִבְנִי וַאֲכַלְנֻהוּ וָמָתְנוּ" (מלכים א יז יב). האשה, בנה ואליהו ממשיכים לחיות בדרך נס, אבל אנחנו יכולים להבין שאנשים אחרים במצבה של אותה אשה מתו.
הרעב ממשיך עד השנה השלישית, אז שולח הקב"ה את אליהו אל אחאב כדי שיוכל להוריד שוב גשם, ועם ישראל לא יכלה. המצב של הממלכה רע מאוד: "וְהָרָעָב חָזָק בְּשֹׁמְרוֹן" (מלכים א יח ב). המצב כל כך גרוע, עד שאחאב המלך מציע לעובדיה, האחראי על הארמון, ששניהם ילכו למצוא קצת צמחים יבשים כדי שיהיה אפשר לתת לסוסים שלא ימותו. אין בכל הממלכה מי שיעשה את המשימה הזו, והמלך והאחראי על הארמון הם שני האנשים היחידים שעוד יש להם כוח ללכת ולחפש, כשכל אחד מהם הולך לבדו, אפילו ללא ליווי. ולמרות שהמצב כל כך גרוע, ולמרות שאנשים מתים, העם לא חוזר בתשובה. הממלכה ממשיכה להיות עובדת עבודה זרה. אם אנשים היו חוזרים בתשובה בצורה נרחבת, אליהו היה מחזיר את הגשם, אבל הם לא חזרו בתשובה.
את אותה נקודה מוכיח יהושפט מלך יהודה מהצד שלו. כמו שנפרט בהמשך, יהושפט ניסה לחבר בחזרה את שתי הממלכות. ולכן הוא חיזק את יהודה מאוד מבחינה צבאית וחומרית, ובמקביל גם מבחינה רוחנית. ולאחר מכן חיתן את בנו, עם בתו של אחאב מלך ישראל, ויצר שלום בין הממלכות.
ההגיון של יהושפט פשוט: אם יש שלום בין הממלכות, בני ממלכת ישראל יבואו במגע עם ממלכת יהודה. שם הם ימצאו ממלכה הרבה יותר חזקה מהממלכה שלהם, והרבה יותר עשירה. כל מה שהם יכולים לבקש מבחינה חומרית, הם יוכלו למצוא בממלכת יהודה. ומצד שני בני ממלכת יהודה חזקים מאוד בצד הדתי שלהם. כך ירצו בני ממלכת ישראל להצטרף אל ממלכת יהודה, או לפחות להתנהל כמותם, כדי לזכות גם הם בכוח ועושר דומים.
אבל זה לא קורה. בני ממלכת ישראל לא מנסים להצטרף אל יהודה, ולא רוצים להעתיק מהם את עבודת ה' שלהם, כדי להשיג ממלכה חזקה. כלומר, בני ממלכת ישראל לא מחפשים רק כוח או עושר, כמו שהם לא מחפשים רק נוחות ונהנתנות.
וכאן אנחנו כבר לא מבינים. אם לא נוחות ונהנתנות, מה מניע את ממלכת ישראל?
לאליהו יש עוד הסבר מה קורה: העם התחיל מנוחות ונהנתנות, אבל עם השנים הוא כבר שכנע את עצמו, וכבר לא ברור לו באמת מי הא-ל. הוא מחזיק גם בעבודת ה' מסוימת וגם בעבודת הבעל, כי הוא חי בספק, והבצורת לא פותרת לו את הספק השכלי. העם צריך הוכחה חד משמעית שה' הוא האלוקים.
ולכן אליהו אוסף את כל העם אל הר הכרמל, ועושה ניסוי מסודר. הוא מבהיר להם שאי אפשר להשאר בספק: "עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם ה' הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר" (מלכים א יח כא). העם באמת לא יודע מה לומר, הוא באמת בספק. ולכן אומר אליהו שארבע מאות נביאי הבעל יקבלו פר אחד, והוא את הפר השני. הם יכינו אותו כקרבן, אבל לא ידליקו אש. נביאי הבעל יבקשו מהבעל שיענה להם באש ויקח את הקרבן, ואליהו יבקש מה' שיענה באש ויקח את הקרבן. ומי שאכן יענה באש הוא האלוקים. העם מסכים לניסוי כניסוי מכריע: "וַיַּעַן כָּל הָעָם וַיֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר" (מלכים א יח כד).
נביאי הבעל מנסים את כוחם מהבוקר ועד לפנות ערב וכמובן לא מצליחים. ואז אליהו קורא אל ה' ואש נופלת מהשמים ואוכלת לא רק את הקרבן, אלא גם את המזבח עצמו. העם מכריע: "וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ ה' הוּא הָאֱלֹהִים ה' הוּא הָאֱלֹהִים" (מלכים א יח לט).
אליהו לא עוצר כאן: הוא הורג את כל נביאי הבעל. באותו יום הגשם חוזר, ואליהו רץ לפני מרכבת אחאב מהר הכרמל עד יזרעאל, בגשם שוטף, כדי שאחאב לא ישכח לרגע בזכות מה הגיע הגשם.
וכאן אליהו מצפה לחזרה בתשובה, של אחאב ושל העם. אחאב אמור להגיע הביתה ולגרש משם את איזבל, המלכה הצידונית שהרגה את נביאי ה'. העם אמור להתקומם נגד העבודה הזרה שבתוכו, ולקבל עליו עול מלכות שמים.
אבל זה לא קורה.
במקום לגרש את איזבל, "וַיַּגֵּד אַחְאָב לְאִיזֶבֶל אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֵלִיָּהוּ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הָרַג אֶת כָּל הַנְּבִיאִים בֶּחָרֶב" (מלכים א יט א). ואיזבל מרגישה מספיק בטוחה, ולא חוששת שהעם ידיח אותה, והיא שולחת לאליהו שליח שהיא מתכוונת להרוג גם אותו.
כאן אליהו מבין שהוא טעה עד עכשיו. הוא מבין למה הקב"ה לא עצר את השמים עד עכשיו: לא היה בזה טעם. הוא מבין שממלכת ישראל עובדת עבודה זרה, או לפחות לעגלים, לא רק מנוחות ולא רק מנהנתנות, וגם לא רק כי הם שכחו מי האלוקים באמת. ממלכת ישראל לא עובדת לקב"ה על פי ההלכה, גם כאידיאולוגיה. והיא מוכנה למסור את הנפש על האידיאולוגיה הזו. זו ממלכה שכשנביא אותה לנקודת מבחן נגלה שאנשים בה מוכנים למות ובלבד שהם יחליטו למי הם עובדים ואיך.
אליהו מבין ששום רעב או קושי לא יגרום לעם לחזור אל הקב"ה, אי אפשר לכפות עליו את קיום התורה והמצוות. והוא מבין שגם הוכחה שכלית לקיומו של הקב"ה, ולחוסר הקיום של האלילים, לא תועיל. ואם כך, הוא מבין שהעבודה הזרה, עבודת העגלים, והספק, לא היו הגורם לכך שממלכת ישראל לא עובדת על פי ההלכה. כל אלו היו כלים ושיטות כדי להקטין את החטא.
ממלכת ישראל העדיפה להיות טועה ומסופקת, ולא להיות מורדת ופושעת ביודעין. ממלכת ישראל באמת חיפשה בעיקר את הנוחות והנהנתנות, ולא את המאבק הישיר בה', ולכן היה לה נוח לשכוח מי האלוקים. היא העדיפה לספר לעצמה שהאלילים עוזרים לה, או שהעגלים עוזרים לה, כדי שיהיה צד אנושי, נהנתני, במה שהיא לא עובדת את הקב"ה על פי התורה, מאשר שהיא לא תעבוד אותו בלי שום סיבה ובלי שום הסבר. אבל היא בכל מקרה לא התכוונה לעבוד את ה' על פי ההלכה.
ולכן מבין אליהו שעל ידי מעמד הר הכרמל ועל ידי הבצורת, הוא בסך הכל הפך את ממלכת ישראל משוגגים למזידים. הוא הפך אותם מאנשים שחיים בספק, ומחפשים נוחות, לאנשים מורדים ופושעים ביודעין. ולכן אליהו מתייאש ומבקש למות: "וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר רַב עַתָּה ה' קַח נַפְשִׁי כִּי לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי" (מלכים א יט ד).
והאמת שהסיפור של אליהו מתחיל בהדגמה של הנקודה הזו בדיוק:
חיאל בית האלי בונה את יריחו. כשיהושע כבש את יריחו, העיר הראשונה שנכבשה בארץ ישראל, הוא החרים אותה, ואמר "אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶת יְרִיחוֹ בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ" (יהושע ו כו). העיר צריכה להשאר חרבה. מי שיחזור ויבנה אותה יקולל. כשיניח את היסודות לעיר ימות בנו הבכור, במהלך הבניה ימותו כל בניו בזה אחר זה לפי הסדר, עד שכשיעמיד את הדלתות בשערי החומה, שזו הפעולה האחרונה בבנית העיר, ימות בנו הצעיר ביותר.
בימי אליהו הקללה מתגשמת: "בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי אֶת יְרִיחֹה בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ וּבִשְׂגוּב צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן" (מלכים א טז לד).
אנחנו לא מסוגלים להבין איך זה קרה: איך חיאל בית האלי רואה את הקללה מתגשמת מול עיניו, הוא רואה את הבנים שלו מתים אחד אחרי השני, ולא עוצר? הוא יודע שיהושע קילל את מי שיבנה את העיר, הוא רואה בהדרגה שהקללה אכן מתבצעת, ולא עוצר למרות שהוא יכול להציל עוד את הבנים שנותרו לו.
לחיאל בית האלי יש מסירות נפש כדי לא לעשות את רצון ה'. הוא יודע מה רצון ה', הוא יודע מה יקרה, הוא מאמין שזה נכון. ובכל זאת הוא מוכן ללכת בכל הכוח ובכל מחיר נגד רצון ה'.
את אותו ענין אנחנו רואים בסיפור שרי החמישים, בימי אחזיה בנו של אחאב. אחזיה שולח שר חמישים עם חמישים החיילים שלו להביא את אליהו הנביא בכוח, כנראה במטרה להרוג אותו. אומר שר החמישים לאליהו "אִישׁ הָאֱלֹהִים הַמֶּלֶךְ דִּבֶּר רֵדָה" (מלכים ב א ט). עונה לו אליהו "וְאִם אִישׁ אֱלֹהִים אָנִי תֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְתֹאכַל אֹתְךָ וְאֶת חֲמִשֶּׁיךָ" (שם י), וכך אכן קורה. אחזיה לא מתייאש ושולח שוב שר חמישים עם אנשיו, וגם בפעם השלישית. שר החמישים השלישי פונה בתחינה אל אליהו: "וַיַּעַל וַיָּבֹא שַׂר הַחֲמִשִּׁים הַשְּׁלִישִׁי וַיִּכְרַע עַל בִּרְכָּיו לְנֶגֶד אֵלִיָּהוּ וַיִּתְחַנֵּן אֵלָיו וַיְדַבֵּר אֵלָיו אִישׁ הָאֱלֹהִים תִּיקַר נָא נַפְשִׁי וְנֶפֶשׁ עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה חֲמִשִּׁים בְּעֵינֶיךָ: הִנֵּה יָרְדָה אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל אֶת שְׁנֵי שָׂרֵי הַחֲמִשִּׁים הָרִאשֹׁנִים וְאֶת חֲמִשֵּׁיהֶם וְעַתָּה תִּיקַר נַפְשִׁי בְּעֵינֶיךָ" (שם יג – יד). אליהו אכן יורד איתו, אבל מדבריו אנחנו מבינים שהוא ראה את המתים סביבו, וידע מה קרה להם. ואם כך, גם שר החמישים השני מן הסתם ידע. ובכל זאת שר החמישים השני מגיע, ורואה סביבו את הכוח הצבאי הקודם שרוף; הוא יודע למה זה קרה, ובכל זאת אומר לאליהו: "אִישׁ הָאֱלֹהִים כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ מְהֵרָה רֵדָה" (שם יא).
מה גרם לשר החמישים השני לדבר בחוצפה אל אליהו, כשהוא יודע מה קרה לשר החמישים הקודם ולאנשיו? איך אנשיו של שר החמישים לא עצרו אותו ולא מנעו ממנו לדבר כך לאליהו? גם להם היתה מסירות נפש ללכת נגד רצון ה'. הם היו מוכנים למות ובלבד שלא לכופף את הממלכה בפני רצון ה' שמתגלה באליהו הנביא.
לא כל האנשים בממלכה הגיעו לרמה כזו של מאבק ישיר ברצון ה', לכן יש לנו בסיפור שלשה שרי חמישים. אבל אנחנו מבינים שהיו מספיק אנשים בממלכה שהיו מוכנים להגיע גם למסירות נפש נגד רצון ה'.
ואם כך, אם היתה לאנשים בממלכת ישראל מסירות נפש ללכת נגד רצון ה', ולא לקבל את ההלכה עליהם, ואם זה לא נבע רק מנוחות ונהנתנות, ואפילו לא מחוסר ידיעה ברורה מי האלוקים, אז אנחנו חייבים להבין מה היתה צורת החשיבה שלהם? מה הוביל אותם לחיות כפי שהם חיו? והאם אלו אולי גם העקרונות שמובילים את הצד השמאלני חילוני כיום.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
