לתהליך האיחוד ולתהליך הגאולה כולו יש שני שלבים שנקראים 'משיח בן יוסף' ו'משיח בן דוד'.

דוד בא מיהודה, ויהודה ויוסף הם שתי שיטות ההנהגה של עם ישראל. לא רק לעתיד לבוא בזמן המשיח, אלא כבר הפילוג בין ממלכות ישראל ויהודה מובל על ידי ירבעם בן נבט משבט אפרים, כלומר יוסף, מצד אחד, ועל ידי רחבעם מבית דוד, משבט יהודה, מצד שני. ועל שמם נקראו שתי הממלכות גם בעתיד: ממלכת אפרים וממלכת יהודה.

הכיוון העקרוני של יוסף, באופן פשוט, הוא לפעול בדרכים של העולם הזה, כמו הגויים. בלי לסמוך על ניסים, ובלי להשאיר חורים שהקב"ה ישלים. זו צורת העבודה של יעקב, שמשיג הכל בדרכי העולם הזה, בערמה, או בעבודה קשה. זו צורת העבודה של רחל[i], וזו צורת העבודה של יוסף. יוסף עצמו הוא צדיק גמור, אבל זו צדקות שלא מובילה את דרכי הפעולה שלו, אלא היא ענין נוסף. אצל יוסף יש את שיטות הפעולה, ויש את הצדקות שמתבטאת בגבולות ברורים.[ii]

את אותו עקרון נמצא בהמשך אצל שאול, המלך הראשון של ישראל, שהיה מבנימין, גם הוא מבני רחל. שאול צדיק גמור, אבל דרכי הפעולה שלו מונעות מרצון העם. וכשהעם חומל על מיטב הצאן והבקר במלחמת עמלק, שאול הולך איתם. הוא צדיק, אבל זה לא חלק מדרכי הפעולה שלו כמלך אלא ענין בפני עצמו.

לעומת הכיוון של יוסף, הכיוון של יהודה הוא לפעול לפי נקודת המבט האלוקית, בדרכים של עולם הבא. למשל, הוא סומך על ניסים. הצדקות של יהודה מחוברת לדרכי הפעולה שלו. הוא לא פועל לפי השיטות של הגויים, אלא לפי מה שהוא מרגיש שה' רוצה ממנו.

ואת העקרון הזה פגשנו בהמשך אצל דוד, שלא מוכן להרוג את שאול כדי להנצל ממנו, כי זה לא מה שנכון בעיני ה', למרות שבהגיון של העולם הזה ברור שזה המעשה הנכון.

כדי להסביר את שני השלבים, אפשר להשתמש במשל שנותנת התורה לכל אחד מהם: דוד בא משבט יהודה, שנמשל לאריה, יוסף נמשל לשור. לשור יש את הרצון שלו, הוא רוצה למשל לאכול עשב. אבל הוא מודע גם לרצון של האדון שלו כמו שאומר הפסוק "יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ" (ישעיה א ג). השור לוקח על כתפיו את העול והולך בתלם. כך היה יוסף: יש לו את הרצון שלו, הוא מוביל מהלכים גדולים בעולם כמו להיות מלך במצרים, אבל כל הזמן הזה הוא "יוסף הצדיק". הוא שומר על התורה והמוסר בקפדנות, ומתנגד לאשת פוטיפר שמנסה לפתות אותו, או להבדיל לאחים שלו, שמציעים שישארו כולם עבדים בחטאו של בנימין.

לעומת זאת לאריה אין שני רצונות. האריה יודע מצוין מה הוא רוצה ואי אפשר לעצור אותו מלהוציא לפועל את הרצון שלו: "לַיִשׁ (כינוי לאריה) גִּבּוֹר בַּבְּהֵמָה וְלֹא יָשׁוּב מִפְּנֵי כֹל" (משלי ל ל). אלא שהרצון של האריה עצמו הוא רצון שהטביע בו הבורא. הרצון של האריה להשיג אוכל הוא לא רצון שהוא המציא, אלא ביטוי של רצון אלוקי שמכוון אותו לשרוד. כך היה יהודה: הוא מוביל את הרצון שלו, אבל יודע שהרצון שלו מנוהל על ידי הקב"ה. ולכן הוא הולך אל תמר, בהכוונה אלוקית. וכך גם דוד שיצא מיהודה פועל לפי הרצון שלו, בידיעה שמדובר ברצון אלוקי. וכך אומר לו נתן הנביא "כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ לֵךְ עֲשֵׂה כִּי ה' עִמָּךְ" (שמואל ב ז ג).[iii]

וכך אומר ר' צדוק הכהן מלובלין: "ולכך יוסף נמשל לשור כשור לעול לקבל עול מלכות שמים בכבישת היצר ועשיית המצוות שזה נקרא עול בפרק חלק (סנהדרין צ"ג ב) גבי משיח גם בסוף פרק ב' דברכות (י"ז א) ומסובלים במצוות, אבל יהודה נמשל לאריה מלך בחיות והמלך פורץ גדר ואין מוחין בידו (בבא קמא ס' ב) ומימי לא ראיתי ארי סבל (קידושין פ"ב ב) כי אינו סובל עול רק עושה מה שלבו חפץ כי הוא הגבר הקים עולה של תשובה להיות נעשה גם המר מתוק וכל מעשיו אך טוב, ושני הפנים היו במרכבה כידוע ומהם היה זה לעומת זה במרכבה החיצונית של זה לעומת זה פני אריה יצרא דעריות לעשות מה שלבו חפץ ופני שור לקבל עול ועבודה זרה ונכריה ביצרא דעבודה זרה" (ליקוטי מאמרים עמוד קצה).

כלומר יוסף דומה לשיטה של ממלכת יהודה דווקא, שלוקחת על עצמה את עול התורה והמצוות. ויהודה דומה לשיטה של ממלכת ישראל – ממלכת אפרים שבא מיוסף, דווקא, כשהוא פועל על פי הרצון העצמי שלו.[iv]

כשהשיטה של יוסף מגיעה לשלימות שלה, היא מכילה את שני העולמות. ואז היא 'שור' מלשון ישר. היא כוח עבודה שיכול להניע תהליכים רציניים מאוד, כשהוא משועבד לקווים הישרים של התלמים שהוא הולך בהם. אבל הוא הולך בתלמים שלא הוא שרטט.

אלא שלהיות צדיקים לגמרי זה ענין של יחידים, כשמנסים להנהיג כך עם שלם המצב מסתבך. הדרישה של השיטה של יוסף היא להיות צדיק לגמרי, בלי שהרצון האנושי מחובר בהכרח לצדיקות הזו, ולכן התוצאה יכולה להיות שאנשים יעזבו את רצון ה' לגמרי וילכו רק עם הרצון האנושי. העגל הוא שור שעוד לא שמו עליו עול, והוא הולך בעיגולים. משם נגזר השם עגל. הוא עושה מה שמתחשק לו. 'כי נער אפרים ואהבהו'. ולכן ממלכת ישראל לא לוקחת את הסמל של יוסף עד הסוף, אלא עושה עגלים. ממלכת ישראל לוקחת את הרצון העצמי בלי להיות כפופה לרצון האלוקי. [v]

וכפי שאומר הרב קוק: "הוא רישא דעגלא, 'בכור שורו', 'רב תבואות בכח שור', והעגל, שכח השור מתלוה עם טל ילדות ומניעת דעת כל עול והגבלה" (עין איה / ברכות ב / פרק תשיעי-הרואה / קלג. ברכות נח/ב).

וכן "נמצא שהמדרגה היותר רמה, שאף על פי שזכה שנמשך אחר השכל, מכל מקום מתאמץ שתהיה עבודתו גם כן בטבע שמעורר הגוף בציור לחפוץ במה שהוא גם נגד רצון השי"ת, ומונע את עצמו בחזקה. וזהו שכתוב ביוסף 'בכור שורו הדר לו', שכבר כתבנו במקום אחר שהשור רומז להנהגה הטבעית וזה היה חטא העגל כמו שכתבו הראשונים" (מציאות קטן / עה).

ומכאן אנחנו יכולים להתחיל להבין למה מכרו האחים את יוסף. כל זמן שיוסף היה "וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה", והיה רק נספח, לא היתה להם בעיה להכיל אותו בתוכם. הוא עצמו הרי צדיק. אבל ברגע שהוא מתחיל להתקדם לכיוון המלוכה על עם ישראל, אז "וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו". כשעם ישראל שומע שיוסף רוצה למלוך הם לא רואים בעיני רוחם את יוסף הצדיק, אלא את ירבעם בן נבט, את העבודה הזרה, ואת הגלות שבעקבותיה.

וכמו שאומר המדרש: "ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות... אמר ר' לוי זה עתיד להשיאם לבעלים" (בראשית רבה פרשת וישב פרשה פד). קשה מאוד להנהיג ציבור שלם בשיטות של יוסף הצדיק, הגיוני מאוד שהציבור יטה לכיוון הרצון האנושי בלבד.[vi]

משיח בן יוסף ומשיח בן דוד הם שני שלבי האיחוד[vii].

קודם כל משיח בן יוסף, שהוא התהליך שבו האמת נהיית ברורה. הרצון עוד לא משתנה, אבל נהיה ברור שהאמת נמצאת בתורה. ובהתאמה גם הרבה אנשים לוקחים על עצמם את עול התורה והמצוות, כשיטת יוסף. הרבה אנשים הופכים להיות צדיקים.

השלב הזה מתאים לממלכת יהודה, אבל לא מתאים לממלכת ישראל, כי הם הרי מחפשים את הרצון שלהם. וגם אם האמת ברורה, הם עדיין רוצים לעשות את הרצון שלהם. וכמו שראינו בממלכת ישראל, שגם כשאליהו הראה להם את האמת, הם עדיין לא חזרו בתשובה.

ולכן, אומרים חז"ל, משיח בן יוסף יהרג. התהליך הזה לא יוכל לתקן את העולם כולו. בתנ"ך לא ברור מי יהרוג את משיח בן יוסף, האם אלו האומות או עם ישראל. וחוסר הבהירות הזה מצביע על כך שלמרות שכנראה האומות יהרגו אותו, כמו שאומרים המפרשים, אבל גם על עם ישראל הוא לא יתקבל לגמרי, וגם בעם ישראל לא יסכימו כולם ללכת אחריו.

וכדברי ר' צדוק הכהן מלובלין: "והוא כמו שאמרנו דהגאולה תהיה על ידי שני המשיחים משיח בן יוסף שיברר כל נפשות ישראל שהם בכלל ועמך כולם וגו'. אך בחינת יוסף הוא שלא פגם כלל ויש פרטי נפשות שפגמו. ועל זה בא בן דוד שהקים עולה של תשובה ומשיח הוא יחיד שעשה תשובה שבשבילו מוחלין לכל העולם כולו (יומא פ"ו ב), והיינו שיכניס הרהור תשובה בהכלל" (פרי צדיק בראשית פרשת ויגש).

ואז יגיע השלב של משיח בן דוד. משיח בן דוד יתקן את הרצון, כך שהרצון האנושי ירצה לעשות את רצון ה' מעצמו, ומרצון חופשי. משיח בן דוד הוא איחוד הרצונות המלא, שבא אחרי שהאמת נהיתה ברורה אצל משיח בן יוסף[viii].

התיקון של משיח בן דוד כל כך מתאים לנפש האנושית, עד שלא רק עם ישראל ילך בעקבותיו אלא גם העמים השונים.

כלומר, משיח בן יוסף יביא תיקון שמתאים ל'ממלכת יהודה', אבל לא מתאים ל'ממלכת ישראל'. משיח בן דוד הוא מי שיביא תיקון שמתאים ל'ממלכת ישראל'.[ix]

וכדברי הרמח"ל: "ועתה אודיעך עוד סוד גדול, מה שרצה הקדוש - ברוך - הוא לעשות לתקן את ישראל, להסיר מהם כל שנאה וכל קנאה. וכבר הבטיח זה הנביא (ישעיה יא יג): "וסרה קנאת אפרים וצוררי יהודה יכרתו אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצר את אפרים". והבן, כי שני השבטים היו ליהודה, והעשרה לאפרים, ולעתיד ייקבצו השנים על ידי משיח בן אפרים ויהיו נקשרים בו, והם יאמרו השירה הזאת ותתחיל העליה. והעשרה האחרים יבואו על ידי משיח בן דוד, ונמצאו נקשרים של זה בזה ושל זה בזה, ואז נאמר (יחזקאל לז יז): "והיו לאחדים בידך". אך תכלית העליה אינה עתה רק אחרי כן" (מאמר הגאולה לרמח"ל).

משיח בן דוד יהיה בסופו של דבר אדם. הוא יהיה מלך של עם ישראל, ובמידה מסוימת גם מלך מרצון של כל העולם. והוא אמור להיות אדם שהוא צאצא של דוד המלך.

לגבי משיח בן יוסף לא כתוב בתנ"ך מה הוא יהיה. ויתכן שמדובר בתהליך שיקרה באומה שלא מובל דווקא על ידי אדם אחד מסוים, ויתכן שכן.

 לפרק הבא

[i] עין איה / שבת ב / פרק חמישי / מו.

 ההוה והעתיד המה שני העמודים שעל פיהם יבנה אושר הכלל והפרט, אושר הבית והאומה. כשההנהגה היא מושלמת ומוצלת מכל חתחתים שבדרכים, אז יגלה ההוה בכל אורו, ויהיה גם הוא מדריך נאה אל העתיד הנשגב ונשא ממנו. דרכי ההוה הנאים והטובים, הממולאים ברכה ויושר, הם הם ראויים הנם לנשאות אותנו אל העתיד הטוב והמרומם. רק ע"י מכשולים ופרעות יהרס היחש שבין ההוה והעתיד, והפרט וכן הכלל יהיו צריכים לדלג על רגשי ההוה מאין פנות להגיע על ידם לאורח חיים הסלול של העתיד.

הרוח האצור בראש מקור בית יעקב נתן לנו אלה שני הדרכים הכלליים, אמנם לא נבצר גם מהם איזו האפלה, ככל עניני עולמנו שעדיין אינם שלמים במילואם. בנין עדי עד, בנין בית לעולם, לדורות ולאומה, הוא נכון ג"כ להיות מאושש, עם כל מרחק חזיונו, על יסוד המאיר של ההוה, הרואה לפניו את ישרו וטובו ג"כ בגלוי, בלא חשבונות רבים, בטהר הטבע, ועצם [ה]הרגשות הישרות הנובעות מנפש חיה קדושה ושלמה. ברחל נתגלמה התעודה הזאת, אותה מצא אבינו יעקב ראשונה, ואהבה ע"פ האוצר הצפון שלפניו נגלה מנפשה. זה העולם הגלוי, היה לפי דעו ג"כ הנושא של העולם הכמוס והמכוסה של העתיד הרחוק. אם כך היה מצב העולם, אם כך היינו גם אנו ראויים שהאושר המכוסה והרחוק יהיה בדרך ישרה, באין מעיק וצרה, מופיע מהאושר הקרוב והגלוי, אולי היה הענין נשאר כך. אבל לא כך היתה עצת ה' הנפלאה והרוממה, בכמות היה העולם המכוסה הרחוק התעודה של הקמת בית עולמים לעם ה' ונחלתו מעותדה ללאה, ובאופן נעלם ומופלא, באורח אשר ההוה שלו לגמרי נסתר ונעלם היה מיעקב, בא הדבר לתעודתו. כן הוחק ג"כ ביסוד בנין הישראלי לשא עין למרחוק, ולפעמים רבות ג"כ בדליגת ההוה, או בעשיית צרה לו, למען העתיד המכוסה הרומם והנעלה. 

מ"מ בעולם ההוה לא הושלך מיסודו הכלל הגדול שהשאיפה ראויה להיות לעדי עד, שיהיה ההוה מאיר ומזהיר גם הוא, וממנו מאורו וישרו יקח לו העתיד את גדלו וזרחו. רחל היתה עקרת הבית, וגם בניה של לאה מודים בדבר, "כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל", הקדימו רחל ללאה. מצד היושר העליון שהופיע באורו של יעקב, כך היה הדבר נכון. כל מה שההוה הוא יותר מזוקק מצד רוממות מעלתו של האדם, כך הוא יותר ראוי שהוא בעצמו יהיה הבסיס של העתיד. ולא די יסוד העיקרי של ההוה, כ"א ג"כ כל הרחבותיו, כל הנצרך לו ונלוה אליו, הכל יכון להיות מוסד בנין עדי עד, בלא העקה ולא דחיית הפסד והקטנת ערך העתיד העומד להיות הולך וגדול, הולך וקדוש לעד.

[ii] ר' צדוק הכהן מלובלין - מחשבות חרוץ אות ד

ומכירת יוסף היינו דמצד יוסף שהוא ההגדרה בפועל היה נמשך דיבה על השבטים שהם לא היו כן, ובאמת גם הם שבטי יה שהקב"ה מעיד עליהם, וזה גרם שיכלו לשלוט בו ולמכרו עד שהיה נדמה כאילו נטמע בין העמים חס ושלום ונאבד מכלל שבטי יעקב, כי הם חשבו ענין הגדרותיו על דרך פשיטת טלפיים דעשו שהעיקר הוא להיות הלב תמיד שלם ונמשך אחר ה' יתברך, אבל להראות עצמו מוגדר לעין כל אדם חשבו דהוא מפסולת הגבורה ויראת שמים דיצחק אבינו ע"ה שיצא ממנו עשו, כי אמיתות היראה הוא גם כן בלב וכמו שאמרו ביומא (ע"ב ב) על פסוק (משלי י"ז, ט"ז) ולב אין, ובאמת עיקר ההגדרה בפועל צריך בין העמים כי אילו היה האדם בשלימותו שנברא בו דהאלקים עשה את האדם ישר לא היה צריך לכל כך הגדרות שלא היה יודע כלל מרע, וכמו שהיה אדם הראשון קודם החטא והיה די לו בהגדרה זו לבד שלא יאכל מעץ הדעת שלא יחפוץ לדעת מטוב ורע דעל ידי זה יוכל להשתקע בדמיון, ועצם ישראל הוא כן וכמו שאמרו (ברכות י"ז א) גלוי וידוע שרצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד וכו' והכל אחד כי כשיבוטל יצר הרע מן העולם יבוטלו גם כן האומות עכו"ם ויהיו כולם גרים גרורים, דשורש יצר הרע הוא באומות העכו"ם שהם בעצם כן דשורשם מצד הרע, מה שאין כן בישראל דהמשילו (סנהדרין מ"ד ריש ע"א) לאסא דקאי ביני הוצי שהחטאים נמשכים רק על ידי החוחים הסובבים לשושנה, ומצרים הוא ערות הארץ דשם תוקף כח ההשתקעות בזימה וכל מיני תאוה כמעשה ארץ מצרים, ושם לעבד נמכר יוסף שהוא תכלית השיקוע שהעבד אין לו שום כח ורשות בפני עצמו כלל דעול רבו מקיפו מכל צד, ועם כל זה הוא נתגבר שם להיות חרות מיצר הרע עד שמבית האסורים יצא למלוך שכבש כל כוחות הזימה תחתיו והיו כפופים לו:

וכשנתגלה לאחיו ונתברר להם צדקותו אז ראו דכח ההגדרה בפועל הוא גם כן מצד הקדושה צריך מאוד בעולם הזה שמלא רע הנמשך מצד האומות. ואף על פי שהוא זכה למלוכה על מצרים מכל מקום על ידם נגרם הגלות דמצרים לכל ישראל, כי הם היו עדיין צריכים לבירורים בזה עד שנגאלו ושמו יתברך העיד עליהם שהיו גן נעול מעין חתום שם.

ר' צדוק הכהן מלובלין - ליקוטי מאמרים עמוד קצה

וידוע דיש שני מיני עבדות לאכפייא ולאהפכא, והראשון דרגא דיוסף הצדיק והשני הוא מקום שבעלי תשובה עומדים שנתהפך המר למתוק ואין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם כי אין בכוחם להפך ונכשלים בו, כי מקום שבעלי תשובה עומדים היינו מקום החטא עצמו שנהפך לזכות ואצל הצדיקים גמורים הוא חטא וחסרון, ויפה כתב בספר הישר לרבינו תם שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד מפני שהוא רע עיין שם ובאמת בגמרא מפורש דהוא למעלתם. אבל שניהם אמת כי באמת הצדיקים גמורים אין יכולים לעמוד בו מפני שהוא רע אצלם ומעלת הבעלי תשובה גדולה שנהפך המר למתוק:

[iii] ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק בראשית פרשת ויגש

יהודה ויוסף זה ארי וזה שור וכו'. והיינו כי יוסף הוא בחינת אש של היראה ופחד ה' לנגד עיניו לבל יעבור שום נדנוד נגד רצונו יתברך כמו שנאמר בו את האלהים אני ירא. ובזה נשמר מהחטא בהנסיון מבחינת גבורה הכובש את יצרו. והוא נגד חלל הלב הימין דכתיב (קהלת י', ב') לב חכם לימינו וכתיב (תהלים קי"א, י') ראשית חכמה יראת ה'. ועל זה מרמז פחד זה גבריאל של אש. ובחינת יהודה נקרא המשל והוא בחינת דוד המלך ע"ה שנאמר בו (שמואל - ב כ"ג, א') הגבר הוקם על שהקים עולה של תשובה (מועד קטן ט"ז ב) כדי להורות תשובה לדורות. כי בחינת יוסף להיות נשמר מכל רע אין בזה בירור לדורות לכל נפשות ישראל להיותם נתבררים בשלימות להיות ועמך כולם צדיקים, כי אדם אין צדיק בארץ וגו'. אמנם כאשר יזדווג בזה גם בחינת יהודה אזי יתברר הכל בשלימות להיות נתקן על ידי זה גם כל פרטי נפשות שאירע להם איזה פגם וקלקול. ועל זה הועמד יהודה נגד הלב כסיל לשמאלו שגם אם אירע איזה פגם מסיבתו שיוכל גם כן להיות נתקן. ועל זה מרמז בזוה"ק דכד מתחברן כחדא וכו' כל חובין אתעברו.

ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק שמות פרשת בא

והיינו דכל ישראל נקראו על שם יהודה יהודי אנא (בראשית רבה צ"ח, ו') דאף שכל ישראל נקראו על שם יוסף שארית יוסף (שם ע"א, ב') אבל מדת יוסף גבור הכובש את יצרו ולא קלקל כלל ויש בישראל מי שקלקל ועל זה יברר יהודה דועמך כולם צדיקים דביהודה התחיל הקלקול בער ואונן ואף דאיתא במדרש (שם פ"ד, י"ט) בראובן ואתה פתחת בתשובה תחילה חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה וכו' מכל מקום איתא (בבא קמא צ"ב א) מי גרם לראובן שיודה יהודה וכו' וזה היה במעשה תמר שאז נתקנו נשמות ער ואונן בגלגול פרץ וזרח ומפרץ יצא דוד שהקים עולה של תשובה (מועד קטן ט"ז ב) וממנו יצא משיח שיברר שכל ישראל כולם צדיקים וזהו היתה יהודה לקודשו שכל ישראל קדושים הם. ואף מי שיש לו ואינו רוצה איקרו ישראל קדושים (חולין ז' ב) והוא מטעם שבאמת רצונינו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה

אגדת בראשית (בובר) פרק סד

בכל מקום את מוצא שני השבטי' הללו שונאין זה לזה, ואנטידי"קין (פי' מנגדים) זה לזה, יהודה ויוסף כך את מוצא, וישאלו (באלהי' ויאמרו) בני ישראל [בה' לאמר] מי יעלה לנו [אל הכנעני] בתחלה [להלחם בו] ויאמר ה' יהודה יעלה (שופטים א, א וב), ומה כתיב ויעלו בית יוסף גם הם בית אל וגו' (שם שם /שופטים א'/ כב), וכן כתיב ואפרים עגלה מלומדה וגומר. ארכיב אפרים יחרוש יהודה וגו' (הושע י יא). תאמר שאף משוח מלחמה העומד מיוסף, ומשיח העומד מיהודה, אף הן אנטדי"קין זה לזה, חס ושלום אין ביניהן קנאה, שנאמר וסרה קנאת אפרים וצוררי יהודה יכרתו אפרים לא יקנא את יהודה וגו' (ישעי' יא יג). אבל בעולם הזה מפני שאין מתחברים זה עם זה, מקנאין זה בזה, וכל זמן שהן כך נתונין בירידה, אבל לעתיד לבא כשיתחברו זה עם זה מתעלין, שנאמר ונקבצו בני יהודה וגו' (הושע ב ב), אותה שעה ועלו מן הארץ (שם שם /הושע ב'/). אמר הב"ה /הקדוש ברוך הוא/ עכשיו שנתחברתם עליתם, אף אני עמכם מתעלה, וכן דוד אומר נדיבי עמים נאספו וגו' מאד נעלה (תהלים מז י), לכך נאמר ויהודה עוד רד עם אל.

[iv] מדבר שור / הדרוש השלשה ועשרים

וזהו דבר הנבואה ביחזקאל (הפטרת ויגש): "הנה אני לֹקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים וגו' ונתתי אותם עליו את עץ יהודה ועשיתִם לעץ אחד והיו אחד בידי", שלא יהי' מקום לחילוק ופירוד אלה המעלות. וזהו ענין תרין משיחין, כי להגין על ישראל כ"ז שהרעות שולטות ולכלות כח הרע, צריך משיח בן יוסף ע"י כח התורה כ"ז שהיא עדיין מופרדת לעץ אחר, חוץ מעץ יהודה שהוא מצד עצם הקדושה של ישראל כמש"כ: "היתה יהודה לקדשו", ואח"כ יהי' משיח בן דוד, שהוא יהי' הרועה את ישראל ע"פ מעלתם בהתאחד עץ יוסף לעץ יהודה, והנהגת הנבואה גם הנהגת התורה יחד יבאו בשלום. נמצינו למדין כי כח התורה, והחכמה שעל פי התורה במשפטיה, שזהו חלקו של יוסף אשר רוח אלהים בו מצד שכלו האנושי, הי' תכליתו של יעקב, כי באמת אח"כ יתגלה שזהו עצם קדושתן של ישראל ואמתת הנבואה. אלא שאי אפשר להגיע לזו השלמות כ"א ע"י ההדרכה ע"פ התורה בדרך הפשוט כ"ז שלא נדע על נכון טעמי מצות, וא"א להשלים יחד בממשלה בלתי מוגבלת התורה עם הנבואה. ע"כ א"א כלל שתצא לפועל קדושתם של ישראל, כ"א ע"י כחו של יוסף שהוא העומד נגד המפריעים את ישראל מקדושתם ע"י אור התורה. ע"כ כל ישראל נקרא ג"כ על שמו של יוסף, והוא הי' הבכור במחשבה, שא"א כלל לכח קדושתם של ישראל להביא לכלל תכלית המכוון להם כ"א ע"פ דרכו בהיותו בר חכים. ומ"מ אח"כ יתגלה שתכלית קדושתם של ישראל מתאחדת עם אור התורה, ואור הנבואה הוא הוא עצמו אורה של תורה. ע"כ כ"ז שהדברים צריכים הכנה, מי הוא המכין, יוסף, שכחו עומד בכל עת צרה שאז ענינו נפרד מענין כח יהודה והשבטים כולם, רק אח"כ יהיו לעץ אחד. ע"כ "הים לא נקרע אלא בזכותו של יוסף", שלא היו אז כלל בתכלית המעלה, והי' הקטרוג גדול "הללו עובדי עבודה זרה וכו'" ולא היתה הסגולה מתגלה כלל רק ע"י כח התורה שהיא הפקר וראויה לכל. אע"פ שמצד גסות ההטבעה בטומאת מצרים לא היו עדיין ראויים לאור הנבואה כלל, מ"מ גאלם השי"ת בזרע בכח ועז של התורה, שאינה משקפת על השלמות של האדם מצד הכנתו כי היא מכשירתו למעלה יותר עליונה. ע"כ אמר הכ': "גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה". ויקיים בנו השי"ת ברחמיו מה שכ': "וכרתי להם ברית שלום ברית עולם... ונתתי את מקדשי בתוכם לעולם", ועינינו תראינה כי גדול כבוד ה' על ישראל, אמן.

[v] ספר נצח ישראל פרק כב

ובמדרש אמר שלכך מכסין רגליהם, כדי שלא יהא נזכר עון העגל, שנאמר (ר' יחזקאל א, ז) "ורגליהם רגל עגל". ופירוש זה, כי כאשר עשו ישראל את העגל, ובחרו בדמות שור, [משום] שכל רצונם היה להיות להם אלהים אחרים, ולכך בחרו בדמות שור, שהשור מפני שהוא מן השמאל מן המרכבה, שנאמר (ר' יחזקאל א, י) "ופני השור מהשמאל", ובשמאל השניות, שהרי הימין היא אחת. ואמרו כי השור, שהוא בשמאל, אינו דבק באחדות השם יתברך כמו שאר החיות שבמרכבה, מפני שהשור הוא בשמאל. ולכך היו אומרים כי צורה זאת יכולים להשמט מן המרכבה, ולעבוד אותו. ולפיכך החיות - ארבעת רגליהם רגל עגל. כי הרגל נבדלים בו מן העלה, כמו שבארנו לפני זה, וכל אשר נבדל מן העלה נוטה לשניות. לכך רגליהם בפרט רגל עגל, כי העגל הוא השור מן המרכבה, שהיא בשמאל, אשר השמאל נבדל במה מן העלה. ומפני כי נמצא בהם בשביל זה דבר שאינם דביקים באחדותו יתברך, (ו)דבר זה הם מכסים, שלא נמצא בפעל הנגלה. והיינו כמו שאמר בגמרא (חגיגה יג ב) כי כסוי הרגל הוא מה שיש בהם מן החסרון מה שהם נבדלים מן העלה. ולפיכך אמר גם כן כי מכסים רגליהם שלא יהא נזכר עון העגל, פירוש, כי אילו היה נמצא דבר זה בפעל הנגלה, היה נגלה החטא בפעל הנגלה. אבל אחר שמכסים רגליהם, היינו מה שהם נבדלים מן העלה, לכך לא נמצא גם כן בפעל החטא של ישראל. והבן הדברים האלו, כי דברים ברורים הם.

[vi] ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק בראשית פרשת ויגש

אמנם כי בזה גילה המדרש שעיקר שלימות הישועה נגמר דייקא על ידי שנתאחד יהודה עם יוסף ולא על ידי שום שבט אחר. ובזה דייקא נגמר כלל קדושת ישראל שהם נקראים על שם יוסף שארית יוסף (בראשית רבה ע"א, ב') ועל שם יהודה יהודי אנא (שם צ"ח, ו'), כי על ידי שניהם ביחד נשלם קדושת ישראל לקיום עולם. כי בחינת יוסף להיות יראת ה' על פניו תמיד שיהיה נשמר מכל נדנוד דבר רע חס ושלום כמו שנאמר בו (בראשית מ"ב, י"ח) את האלהים אני ירא וזהו בחינת צדיק. אבל אין בזה קיום להכלל מפני שאין רוב צבור יכולים לעמוד בו זולת כשיצטרף לזה בחינת יהודה שאמרו (סוטה ל"ו ב) שנקרא כולו על שמו של הקדוש ברוך הוא. והיינו שנמצא בו כל שם הוי"ה וגם אות דל"ת שעל ידה נשלם ה' אחרונה בחינת התגלות מלכות שמים. כמו שמובא בזוה"ק (ח"ב קע"ח ב) ה' דל"ת הוית, דהיינו על ידי שהאדם בדלות ושפלות להכיר דלית ליה מגרמיה כלום. כי כל מעשיו גם היראת שמים שלו הוא רק מכח ה' יתברך על ידי זה נשלם בחינת התגלות מלכות שמים. וזהו שנקרא כולו על שמו של הקדוש ברוך הוא, היינו שכל עניניו הוא מוסר לה' יתברך. ועל ידי שתי הבחינות של יהודה ויוסף נשלם כל העבודה בשלימות. כי ראשית הכל היראה בחינת יוסף כמו שנאמר (תהלים קי"א, י') ראשית חכמה יראת ה' והיראה מצד האדם וזה מדריגת יוסף. ובחינת יהודה היא על דרך מה שנאמר (איוב כ"ח, כ"ח) הן יראת אדני היא חכמה, היינו שגם היראה היא בידי שמים.

שם משמואל שמות פרשת משפטים

ולפי דרכנו יתפרש לנו ענין חטא העגל, שיש להבין מדוע הביא ה' את ישראל בנסיון זה, ולא עוד אלא שניתן רשות לשטן להחשיך את העולם כדי להטעות את ישראל לומר מת משה ולצייר לפניהם שקר מוחלט שמשה מת ומוטל במטה ומלאה"ש נושאים אותו, מה חטאו ישראל להביאם לידי כך אחרי שהיו כבר מקודם ברום המעלה במעמד הר סיני:

ונראה דהנה בחטא העגל הסכימו כל הראשונים ז"ל שלא היתה כוונתם ח"ו לצאת מתחת רשות השי"ת, אלא היו חושבין את העגל ששורה עליו ענין אלקי ובאמצעותו יתקרבו אל השי"ת, והכוזרי משלו משל לרואה בית ע"ז וכסבור בהכ"נ הוא והשתחוה לו. ויש להבין מדוע מהרו כ"כ תיכף אחר שבאו שש שעות ולא בא משה תיכף הקהילו על אהרן, והרי אהרן הי' מוחזק להם לנביא מאז וחור והזקנים ונדב ואביהוא כולם היו שם ומשה הניחם במחנה לומר מי בעל דברים יגש אליהם, ובכלל זה כל הצטרכות לא דינים לבד שהרי לא הי' שם משא ומתן, ומ"מ לא נגשו לפניהם ולא חכו לעצתם, וחור שהי' עומד כנגדם הרגוהו, ובודאי כולם היו אומרים להמתין כמו שאמר אהרן חג לה' מחר, ולמה לא המתינו עד למחר, אולי יבוא דבר ה' על ידי אהרן או שאר נביאים כדת מה לעשות. ונראה שזה הי' כעין החטא הראשון של מכירת יוסף שברצונם עקרו שור עפ"י פירושנו הנ"ל, שמחמת גודל רצונם להיות בעלי ברית לאלקים קיימו בעצמם באהבתה תשגה תמיד ושגו ברואה לעוות משפט, כן הי' נמי בענין העגל שמחמת שהיו להוטים מאד אחרי הענין האלקי ובלעדיו לא עצרו כח לעמוד כרגע, והשטן הראה להם שמשה מת ואין להם עוד מי שיסמכו עליו להיות עומד בין ה' ובינם, ע"כ קיימו בעצמם באהבתה תשגה תמיד ושגו ברואה להאמין שבאמצעות העגל ישיגו את הענין האלקי שאותו היו מבקשים בכל לבבם ובכל נפשם. וזהו שאמרנו בריש דברינו שחטא מכירת יוסף וחטא העגל בני בקתא חדא נינהו, ובודאי מחמת הפגם של דעת ורצון שנמשך מחטא מכירת יוסף שלא נתמרק במצרים כנ"ל, זה עצמו הוא שמשך לחטא העגל שנצמח מפאת גודל הרצון מבלי ישוב הדעת:

ולפי האמור יתבאר מדוע ניתנה רשות להשטן והביאם ה' בנסיון הגדול הזה, דמאחר שחלק זה מחטא מכירת יוסף לא נתמרק במצרים, ניתן לפניהם נסיון ענין העגל שאם היו עומדין בנסיונם והי' ישוב דעתם עוצר בעד הרצון, הי' זה תיקון לחטא מכירת יוסף, וע"כ הי' אז גמר התיקון כמו לעתיד, וכך היתה הכוונה שיהי' אז אחר מ"ת גמר התיקון, אבל באשר הבחירה לעולם חפשית ולא עמדו בנסיון ע"כ נתקלקל הענין וניטל מהם את עדים מהר חורב שנאמר אז עליהם (תהלים פ"ב) אני אמרתי אלקים אתם וגו', ונשתהה התיקון עד לעתיד שיהי' גמר התיקון, ובכל אורך הזמן נזקקין לתיקונים מתיקונים שונים להתתקן עכ"פ מעט מעט לתת לנו מחי' לעומת כחות החיצונים המשתוקקים לאכול את ישראל בכל פה, להתקיים בנו (שם קי"ט קכ"ב) ערוב עבדך לטוב אל יעשקוני זדים:

קיצור הדברים מחמת חטא מכירת יוסף נמשך חטא העגל, ועדיין צריכין להתתקן בבחי' המוח שבו הדעת והרצון ובבחי' הלב שבו נטוע כח התאוה שמושך לפגם ברית ח"ו ויתר החטאים המתיחסים לבחי' הלב.

ויש לומר שמצות שקלים בכל שנה שהם ענין חידוש קיבוץ כל הכחות לעבודה והכנה על ניסן, כאמרם ז"ל (ר"ה ז' א) חדש והבא קרבן מתרומה חדשה, במתינות ובישוב הדעת הוא תיקון על החטאים הנ"ל, לעומת פגם ברית וחטא התאוה המתיחסת ללב, שהוא קיבוץ ההרגש כאמרם ז"ל (נדה מ"ג א) כל שאין כל גופו מרגיש בה וכו' שהי' הפגם בצדיק יס"ע ובכנס"י, התיקון הוא הרגש וחידוש כל הכחות יחדיו לעבודה בחיות נמרצת. וזוהי מדתו של יוסף שנקרא חי כמ"ש עוד יוסף חי, רב עוד יוסף בני חי כמו שדברנו בזה במקומו, וכל שהעבודה היא בחיות הוא מוסיף כח בכל עת, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצלל"ה שעל זה מורה שם יוסף יוסף ה' לי בן אחר, וכשמו כן הי' תמיד מוסיף כח בעבודה, עכ"ד. וכבר אמרנו שזהו ענין מטבע של אש הראה לו, היינו שכסף מורה על תשוקה כמ"ש כי נכסוף נכספת, והוא של אש ע"ש רשפי' רשפי אש, ומכל אלה נתקבץ אסיפה ונעשה מהם קרבן ציבור היינו כל הציבור כאיש אחד, והנה זהו תיקון על החטא השני ממכירת יוסף שגרם פגם בצדיק יס"ע ובכנס"י, ונמשכו מזה כחות רעים המושכין לתאוה ופגם ברית כנ"ל, וע"כ ענין השקלים שהוא תאוות צדיקים בחיות וחידוש העבודה מדתו של יוסף הצדיק והתאחדות הציבור הוא תיקון לזה:

וכן יש לומר שמספר עשר גרה שהוא לעומת עשרה כחות הנפש כמ"ש גור ארי' (ריש פ' תרומה) הוא תיקון על החטא הראשון ממכירת יוסף שנסתעף ממנו חטא העגל כנ"ל. כי ידוע שמספר שש או שבע מתיחס ללב כענין שש קצוות או שבע מדות, ומספר עשר מתיחס לכל כחות הנפש שנכללו בהם נמי כחות הדעת והרצון. וידוע עוד שכל עשרה הכחות נמצאים גם בראש לבדו, שתי עינים, שתי אזנים, שני נקבי החוטם והפה, ותלתא חללים דגלגלתא, מורה שגם הדעת והרצון נמסרו לעבודת ה'. והנה בתנחומא ולמה מתחילין באדר ותורמין בניסן שלא לדחוק על ישראל וכו' ואורח ישרים סלולה כבושה לפני ישראל משמיעין באחד באדר (ונגבית נראה דצ"ל) ונתרמית בראשון של ניסן, עכ"ל, נראה לפי דרכנו שאיננו דרך מהירות אלא במתינות מאדר עד ניסן, והיינו שהרצון והתשוקה לעבודה יהיו במתינות ובישוב הדעת, היפוך החטא וברצונם עקרו שור או המהירות לעשות העגל כנ"ל, א"כ הוא תיקון על החטא הראשון של מכירת יוסף במה שהי' במהירות ושמזה נסתעפה גם מהירות מעשה העגל, ומספר עשר גרה המורה על התכללות הדעת והשכל נעשה במתינות ובישוב הדעת:

ומעתה נתבארו דברי הירושלמי דאיכא מ"ד דשקלים באין מחמת חטא מכירת יוסף ואיכא מ"ד מחמת חטא העגל לא פליגי דכולהו לחדא מילתא מתכווני:

[vii] מאמרי הראיה / חלק א / המספד בירושלים

וצריך להבין בכלל למה אנו צריכים לשני משיחים, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, והרי התכלית המכוון הוא שנשיא אחד יהיה לכולם, ודוד עבדי נשיא להם לעולם. אמנם כשם שיצר השי"ת באדם הגוף והנשמה, ולעומתם הכוחות הנוטים להחזיק קיום הגוף על מכונו לשכללו ולפתחו, וכן הכחות המחזיקים כח הנשמה הרוחנית ומעדנים ומשכללים אותה, ותכלית השלמות הוא שיהיה הגוף חזק ואמיץ ומפותח כראוי, והנשמה בריאה וחזקה ומשוכללת, מושכת אחריה בכחה האדיר את כל כוחות הגוף האמיצים והחזקים, לתכלית השכל הטוב והטהור, חפץ העליון ב"ה בעולמו, כן הכין בישראל ביחוד שני אלה הכחות, הכח המקביל לערך הגוף האנושי, השוקק לטובת האומה במעמדה ושכלולה החומרי, שהוא הבסיס הנכון לכל התכניות הגדולות והקדושות שישראל מצויינים בהן, להיות עם קדוש לה' אלקי ישראל, ולהיות גוי אחד בארץ לאור גוים, והצד השני עצם הכח לשכלול הרוחניות בעצמה. וההבדל שביניהם, שלהצד הראשון יש דוגמא בין כל עמי הארץ לישראל, כמו שאנו שוים להם בגופניות כאשר האדם שוה בכח החיים שבו לאחד הבע"ח, והצד השני הוא הענין המתיחד לישראל עצמם, שע"ז נאמר "ה' בדד ינחנו, ובגויים לא יתחשב", מצד תורת ה' והקדושה העליונה המיוחדת לישראל עם קדוש.

והנה מתחילה הוכנו ב' הכחות הכלליות בשני השבטים שהוכנו למלוך בישראל, אפרים ויהודה, שהוא כלל יוסף ויהודה. וכמו בתחילה מעשי אבות סימן לבנים, יוסף היה המשביר, ששלח אותו אלקים לפליטה גדולה להחיות עם רב, והחיה את יעקב ובניו בחיי החומר לחם לפי הטף בעת שגם כן כל הארץ באו למצרים לשבור, והיה נבלע בין האומות, וידע שבעים לשון, שהוא מורה על הצדדים שיש יחש שיווי בין ישראל לעמים כולם, ומכל מקום ידע כח קדושתו, ודוקא על ידי זה היתרון אין עשו נופל כי אם ביד בניה של רחל, כענין מיניה ובי' אבא ניזיל ביה נרגא. ויהודה מיוחד לכח ישראל המיוחד, "היתה יהודה לקדשו", ועל אהל יוסף נאמר "אהל שיכן באדם".

[viii] של"ה פרשת וישב מקץ ויגש תורה אור

ולא יתוקן עד לעתיד, ואז יחזור ויקדים מלכות בית יוסף למלכות בית דוד, כי מתחלה יבא משיח בן יוסף, ואחר כך משיח בן דוד. ואז יתוקן בית יוסף מה שקלקלו בהתחלקות מלכות בית דוד, כי לא יבא משיח בן יוסף לצורך עצמו, רק יבא בשביל משיח בן דוד, כי הוא ימסור נפשו והערה נפשו למות, ודמו יכפר על עם ה', באופן שיהיה אחר כך מלכות בית דוד בעם ישראל נצחיית. ואז יהיו מקוימים שני החלומות של יוסף, דהיינו הקדמות המלוכה שלו במצרים, ואחר כך לעתיד הקדמות מלוכה שלו למשיח בן דוד. ובשני המלוכות אלו כוונתו בשביל מלכות יהודה, ושניהם שווין לטובה. ואז יוגמר התיקון להיות כראשית הבריאה, השלמות בגוף ונפש.

ר' צדוק הכהן מלובלין - ישראל קדושים אות ז

אף על פי שזרע יעקב שנים עשר שבטים בכלל, חלוקים לשנים, יהודה ויוסף, שכל ישראל נקראים על שמם ומהם תרין משיחין. משיח בן יוסף הוא הנלחם עם האומות ומוחה זרע עמלק כי כל כוחו בהשתדלות המעשים בקדושה נגד כח האומות ומברר הקדושה דעלמא דאתגליא בהתגלות המעשים דבני ישראל:

ומשיח בן דוד הוא המגלה כל רזי התורה הנעלמים והקדושה שבפנימיות זרע ישראל. כי צור לבבם וחלקם אלהים לעולם ואז ה' בדד ינחנו כי יבולע המות ושורש הרע מן העולם. ושני שבטים אלו הם שורש כל השנים עשרה.

ר' צדוק הכהן מלובלין - ליקוטי מאמרים עמוד קז

ויהודה שממנו הנבחר מזרעא דלאה משיח בן דוד הוא יהיה היחיד ששב שמוחלין לו ולכל העולם כולו (יומא פ"ו ב) עד שיבוקש עוון ישראל ואת חטאת יהודה ולא וגו', כי יתלבן יצרא דתאוה כמו שנתבאר למעלה דלא יתבטל רק שיהיה גם הוא קדוש לאלקינו, ועל זה אמר ביום ההוא יהיו כל מצילות הסוס קודש וגו' (זכריה י"ד).

שם משמואל בראשית פרשת וישלח

אך יובן בהקדם ענין שני המשיחים שיהיו לישראל ב"ב, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. כי משיח ב"י על ידו ימחה זרעו של עמלק והמלחמה עם זרע עשו כי אין עשו נופל אלא ביד בני' של רחל, כדאיתא במד"ר (פ' ע"ה). וכמו בחיצוניות כן ברוחניות שיסיר את המסך המבדיל בעד לב בני ישראל ויקרע את סגור לבם וירכך את לב האבן עד שאח"כ יבוא משיח ב"ד וימצא לב בשר מוכן וראוי לקבל את האור כי טוב שימשוך מלמעלה. ובזוה"ק (ח"ג קנ"ג ב) על משיח ב"ד לאהדרא לצדיקיא בתיובתא, ולכאורה יותר יצדק לומר לאהדרא רשיעיא. אך נראה שזה יעשה ע"י משיח ב"י שיתבער הרע על ידו, ובמדרש בטל יצה"ר מן העולם הכל באין תחת כנפיו של הקדוש ברוך הוא, וידוע ששורש היצה"ר הוא הנחש הקדמוני שרו של עשו, וכאשר משיח ב"י יכלה את זרעו של עשו למטה בהכרח שנפל כבר שרו למעלה כמאה"כ (ישעי' כ"ד) יפקוד ה' על צבא המרום במרום ואח"כ על מלכי האדמה באדמה (כבשיה"ש רבה סוף פ"ח), וא"כ כל הרשעים יעשו תשובה. אך אחר ביעור החמץ ימשוך משיח ב"ד אורות גדולים מאד ויאיר את עיני ישראל ויטע בלבבם אהבה יתירה להדבק בשם ה', עד אשר אפילו הצדיקים ימצאו עצמם אשמים על קוצר עבודה, וזהו לאהדרא צדיקיא בתיובתא. ויש לומר עוד שאחרי התשובה ע"י משיח ב"י ישובו הכל להיות צדיקים, וכולם יהי' נכללים בלאהדרא צדיקיא בתיובתא, ולפי"ז יהי' ענין משיח ב"י כדמיון חורש לרפויי ארעא כדי לקבל את הזריעה שע"י משיח ב"ד, וכענין שאמר הכתוב (מלאכי ג') הנני שולח לכם מלאכי ופנה דרך לפני ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים וגו':

ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק בראשית לחנוכה

ואיתא (שיר השירים רבה ז', י"ב) על פסוק ראשך עליך ככרמל הרשים שבך חביבים עלי כאליהו שעלה להר הכרמל. ויש להבין למה דימה הרשים לאליהו דייקא. גם למה נקרא אליהו בכאן בשם כרמל דייקא. רק המכוון דכמו שאליהו בהר הכרמל הקריב בשעת איסור הבמות רק שהיה לצורך שעה ולא די שלא נחשב לחטא רק היה עוד לרצון לפני ה' יתברך. וכן הרשים שבך אם יזכו לעשות תשובה מאהבה אז יברר ה' יתברך כמו שאמרו (שבת פ"ט ב) אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית ועד עכשיו. והיינו שכן היה מסודר ממאמר בראשית בראשית המחשבה על דרך מה שיצאה בת קול ביהודה ממני יצאו הדברים כבושין (מכות כ"ג ב) ואז כשלג ילבינו, והיינו שלא רק שיתכפרו על דרך (מיכה ז', י"ט) ותשליך במצולות ים כל חטאותם. רק ילבינו כשלג שיהיו כזכויות וזה על ידי כח תשובה מאהבה שזדונות נעשות לו כזכויות (יומא פ"ו: ונתבאר כמה פעמים) ותלה זה באליהו שזה הכח על ידו הוא וכמו שאמרו בפסיקתא (להלן) ובנביא העלה וגו' זה משה ובנביא נשמר זה אליהו אתה מוצא שני נביאים עמדו להם לישראל משבטו של לוי משה ראשון ואליהו אחרון גואלן לישראל וכו', ואף שהגואל האחרון יהיה משיח בן דוד. אך הגאולה יהיה בכח אליהו דכתיב (מלאכי ג', כ"ג) הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו' והשיב לב אבות על בנים וגו', והיינו שיחזיר את ישראל בתשובה ומכניס בלבם תשובה שלימה שיהיה הכל נעשית כזכויות וזה יהיה ההכנה לגאולה אחרונה.

וזה נרמז במה שאמרו (עדיות פרק ח' משנה ז') שאליהו בא לעשות שלום בעולם. והיינו השלום מעיקר המלחמה הפנימית כנגד היצר הרע.

חידושי אגדות למהר"ל סנהדרין דף צח עמוד ב

וכך יהיה המשיח שעם מעלתו וחשיבותו יהיה נחמד ומקובל על הבריות. שאם היה נבדל ופרוש לא נקרא חמודות שהוא מקובל על הבריות. שאין אדם כמו זה מקובל על הבריות. והטעם שצריך שיהיה למשיח דבר זה מפני כי לעתיד [יהיו] ישראל לעם אחד לגמרי, לא כמו שהיו ישראל מחולקים לשנים מלך יהודה ומלך ישראל, ולעתיד מלך אחד לכולם וע"י המלך הם אחד לגמרי.

[ix] מלבי"ם מיכה פרק ה

(א) ואתה בית לחם. כבר התבאר בס' יחזקאל סי' ל"ז, שבעת קץ יתעוררו תחלה עשרת השבטים ועליהם מלך משיח בן יוסף והם יעשו חיל, ושבט יהודה שהם מפוזרים בין העמים חלשים ומועטים ילוו אליהם ויהיו טפלים להם תחת מלכות משיח בן יוסף, עד אח"כ שיקום משיח בן דוד בעז ה', ואז יקבלו כולם עליהם מלכות בית דוד, ואז יחדלו המלחמות, כי אליו גוים ידרשו והיתה מנוחתו כבוד, ואלה הדברים באר לנו נביאנו החוזה, ואמר, ואתה בית לחם אפרתה, אשר משם יצא דוד בן ישי בית הלחמי וצמח מלכות בית דוד, צעיר להיות באלפי יהודה ממך לי יצא להיות מושל בישראל, ר"ל עתה אתה עדיין צעיר וקטן משתהיה עם אלפי יהודה הנלוים אליך במדרגה זו שיצא ממך איש המיוחד לי להיות מושל בישראל, אתה עדיין קטן וחלוש שתגבר עם אלפי יהודה אשר עמך על אופן זה עד שאתה תמשול ממשל רב ומלך המשיח היוצא ממך שהוא משיח בן דוד יגבר חיל להיות מושל בישראל ושיהיה מוצאותיו מקדם מימי עולם, והיינו שיתגבר במלכות חזקה כפי מוצאותיו מקדם בימי דוד ושלמה שמלכו מלכות רב ועצום, הנך צעיר לזה חלוש וחסר כח אתה עם אלפי יהודה אשר עמך:

(ב) לכן. שיעור הכתוב לכן עד עת יולדה ילדה (ועד עת אשר) יתר אחיו ישובון יתנם על בית ישראל, לכן כל משך הזמן טרם יגמר קיבוץ הגליות שזה נמשל ללידת היולדה, כמ"ש (ישעיה סי' סח) כי חלה גם ילדה ציון את בניה, ועד עת שיתר אחיו של יהודה ישובון לארצם, עד העת ההיא יתנם (לאלפי יהודה) על בית ישראל, ר"ל לכן כל עת שלא יגמר קיבוץ הכללי ולא היה עדיין כל גלות יהודה מאוספים בא"י, כל העת ההיא יהיו בית ישראל (שהם עשרת השבטים ומשיח בן יוסף שהוא מהם) העקר, הם יהיו הלוחמים והמושלים ובית יהודה יהיו טפלים להם (כמ"ש ביחזקאל שם, הנני לוקח את עץ יוסף וכו' ונתתי אותם עליו את עץ יהודה כמש"פ שם):

(ג) ועמד. אבל אח"כ יעמוד המשיח מבית לחם אפרתה, היינו שיעמוד ויתגבר על האומות, ורעה את ישראל, ומפרש, ועמד בעז ה' שיעמוד נגד האומות בכח ה', ורעה בגאון שם ה' אלהיו בקדושת שם ה' ירעה את ישראל (כמ"ש (ישעיה סי' יא) והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט) וישבו, ר"ל מאז לא לחמו עוד, רק ישבו במנוחות שאננות, וכמ"ש והיתה מנוחתו כבוד, כי עתה וכו':

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.