יש הרבה דמיון מהותי בין ממלכת ישראל לבין השמאל והחילונות כיום, ובין ממלכת יהודה לבין הימין והדתיות כיום. גם בממלכת ישראל של אז חיפשו דרך להשתחרר מעול המצוות. היה רצון להתנתק מהמקומות הקדושים. היתה סלחנות ונסיונות לעשות שלום עם האויבים המדיניים של עם ישראל. ובממלכת יהודה סמכו על הקב"ה ולא על הכוח הצבאי, גם במקומות שלא היה צורך.
ממלכת ישראל לא חיפשה רק נוחות ונהנתנות, אלא כאידיאל לא הסכימה לקבל את ההלכה. ובשעת מבחן היא לא הסכימה לקבל על עצמה את רצון ה' במסירות נפש. ולכן גם כשאנשים מתו ברעב, וגם כשאליהו הנביא הוכיח לכל העם שה' הוא האלוקים, הם לא חזרו בתשובה.
בחטא אדם הראשון נפרד הרצון האנושי מהרצון האלוקי, והתהליך של ההסטוריה כולה הוא לחזור ולאחד את הרצונות. כך שהרצון האנושי ירצה מעצמו את הרצון האלוקי, בדרך שלא מובנת לנו כיום.
הקב"ה הוא שפילג את הממלכה ובעצם גרם בזה שישראל יעבדו עבודה זרה ויגלו מהארץ. וזה כיון שאי אפשר לאחד עוד את הרצונות, ולכן צריך לדאוג שלא יהיה איחוד מלאכותי שלהם. כלומר שלא יווצר מצב שבו עם ישראל לא יודע כבר מהו רצון אנושי טהור, ומזהה את הרצון שלו עם הרצון לעשות את דבר ה'. או מצב שבו הוא לא יודע מה הוא רצון אלוקי טהור, ומשנה את ההלכה כך שתתאים לרצון שלו. ולכן נוצר הכרח לפלג את הממלכה, כדי שממלכת ישראל תשמור על הרצון האנושי בטהרתו, וממלכת יהודה על הרצון האלוקי בטהרתו.
בניגוד לשאר העמים, כשעם ישראל עושה מה שהוא רוצה, ושומר על הרצון האנושי, הוא עושה את זה גם כאידיאל, במסירות נפש וקשיות עורף. כי הוא למעשה עושה בזה תפקיד אלוקי. וממילא גם ברור היה שעם ישראל יחטא, ויפול לעבודה זרה, כי לשם מושך אותו חלק מהתפקיד שלו.
נכון שגם ממלכת ישראל בעצם עושה את רצון ה', במה שהיא שומרת על הרצון האנושי בטהרתו, אבל על זה לא מקבלים שכר עולם הבא, כי היא לא מתכוונת לעשות את רצון ה'. אלא שיש צד של עולם הבא בשותפות במהלך האלוקי, ואת הצד הזה יש לכל ישראל, ויש דעה בגמרא שגם לאלו שאין עולם הבא, יש עולם הבא בסופו של התהליך.
החלוקה לעשרת השבטים בממלכת ישראל ושני השבטים בממלכת יהודה אינה גנטית, אלא לכל אדם יש צד כזה וצד כזה. ולכן גם בממלכת ישראל אנחנו מוצאים אנשים צדיקים, וגם בממלכת יהודה אנחנו מוצאים עובדי עבודה זרה, ועבודת ה' בבמות.
כשעם ישראל יוצא לגלות, אין קיום יותר לשיטה של ממלכת ישראל. כי לעשות מה שאתה רוצה, בין הגויים, משמעו התבוללות. והדרך היחידה להשאר ישראלי, היא לשמור על המנהגים הישראליים כלומר על ההלכה. ולכן כולם עברו לשיטה של יהודה והפכו ל"יהודים". ממלכת ישראל חדלה מלהתקיים.
כשהגאולה תתקרב ממלכת ישראל תחזור, ואפילו תהיה הראשונה שבאה לארץ. יחזור הצורך ברצון אנושי בעם ישראל, וממלכת ישראל תחזור לתפקיד ההסטורי שלה.
נבואות מפורשות אומרות לנו שכשעם ישראל יחזור מהגלות לא יהיה יותר פירוד, וצד אפרים וצד יהודה, ממלכות ישראל ויהודה, יתאחדו לגמרי ביניהן. ולכן חשוב מאוד לדאוג לאחדות ישראל, גם אם אנחנו לא יודעים איך לסדר את חילוקי הדעות בינינו.
כל אחד מהציבורים השונים במדינת ישראל חושב שכל העם צריך להיות כמותו, אבל האמת שצריך להיות איחוד. כל הקבוצות נצרכות, והאיחוד אינו שכולם יהפכו להיות דתיים או חרדים, אלא שיווצר יהודי חדש שמשלב את הצדדים השונים, או כמה סוגים של שילובים כאלה, בצורה שעוד קשה לנו להבין כיום.
יהודה ויוסף הם שתי שיטות ההנהגה של עם ישראל. הם אלו שהובילו את פילוג הממלכה וקבעו את השיטה של כל ממלכה, ולעתיד לבוא מהם יבואו שני הצדדים של התיקון. יוסף פועל לפי הרצון האנושי, והצדקות שלו היא ענין בפני עצמו. ויהודה פועל לפי הרצון האלוקי שמתגלה אצלו ברצון פנימי. לעתיד לבוא יהיה קודם כל משיח בן יוסף, שמלמד את הצדקות כשהיא עוד חיצונית לרצון האנושי, הוא לא יתקבל לגמרי על ידי עם ישראל, והגויים כפי הנראה יהרגו אותו. ואחריו יקום משיח בן דוד שיתקן את הרצון האנושי כך שיתאים לרצון האלוקי, ברמה כזו שגם הגויים ילכו איתו.
אם אנחנו מבינים שמה שקורה היום הוא ביטוי של ממלכות יהודה וישראל, ממילא אפשר לחזור להסטוריה וללמוד מה נכון ומה לא נכון לעשות. אבל כבסיס ללימוד הזה צריך לזכור שיש הבדלים גדולים בין מה שהיו ממלכת ישראל וממלכת יהודה אז, לבין החילונות והדתיות כיום. א. בממלכת יהודה הרבה אנשים לא עבדו את ה' מרצון, אלא כחלק מההגדרה הלאומית שלהם, והיום מי שנשאר דתי אחרי שנות הגלות עושה את זה מרצונו. ב. בממלכת יהודה התורה שבעל פה לא היתה נגישה לאדם הפשוט והיום כל אחד יכול ללמוד אותה ויודע הרבה מאוד תורה. ג. בממלכת ישראל עבדו עבודה זרה שלא היתה לה נקודת מבט אחדותית על המציאות, והיום נקודת המבט השולטת היא המדע שנותן נקודת מבט אחת על המציאות. ד. העבודה הזרה היתה לא מוסרית באופן מהותי, אבל נקודת המבט החילונית היום היא נקודת מבט מוסרית.
שני הצדדים של יהודה וישראל באים לידי ביטוי בעם, אבל ההנהגה יכולה לגרום לעם ללכת למקומות לא טובים, לא בגלל הנטיה השונה שלהם, אלא כחלק מתאוות השלטון שלה. וכך עשה ירבעם בן נבט. ולכן גם אם שני הצדדים של עם ישראל כאן כדי להשאר, לא כל צורת הנהגה טוב להשאיר.
היו שני מקרים של כפיה עדינה: בימי אסא העם נשבע בינו לבין עצמו שיכריחו אנשים לעבוד לה', אבל לא ידוע לנו על קיום של השבועה הזו. ובימי איזבל היא הרגה את נביאי ה', אבל לא את עובדי ה' שבממלכה. עידוד לעבוד את ה' היה אצל מעט ממלכי יהודה, ועידוד לעבוד עבודה זרה היה קיים לאורך כל ממלכת ישראל, וגם אצל מלכי יהודה הרשעים. אצל מלכי יהודה הצדיקים הסירו את העבודה הזרה מהרחובות, ואצל מלכי ישראל מנעו מהעם לעלות למקדש. אבל כפיה דתית ממש, או כפיה ממש לעבודה זרה, לא התקיימו בממלכות יהודה וישראל אף פעם. גם ההגיון אומר שגם הצד של ישראל וגם הצד של יהודה לא אמורים לעבוד בכפיה.
בין ממלכות ישראל ויהודה היו לא מעט מלחמות אחים, גם מלחמות קשות מאוד. אבל הן מעולם לא הועילו לאחד מהצדדים, ולא גרמו לאחד מהצדדים להשליט את שיטתו על בני הצד השני. עם ישראל הוא עם קשה עורף, ואי אפשר לשכנע אותו בכוח. בשני מקרים ראינו מה היחס הנכון כתגובה למלחמת אחים: יוסף ואחיו, ודוד ושאול. בשני המקרים הצד הנפגע לא משיב מלחמה, ולא פוגע בחזרה כשיש בידו יכולת. אלא משאיר את המלחמה ואת תוצאותיה לקב"ה, ומתגונן בלבד.
נסיון האיחוד הבולט ביותר בין הממלכות היה על ידי יהושפט מלך יהודה. יהושפט חיזק מאוד את ממלכת יהודה צבאית ומדינית, כדי שממלכת ישראל תרצה להצטרף אליו, וחיזק אותה מאוד מבחינה דתית, כדי שממלכת ישראל לא תשפיע עליהם לרעה. ואז חיתן את בנו יהורם עם עתליה בתו של אחאב, וחיבר את הממלכות. החיבור הזה נכשל בצורה קשה. צאצאי יהושפט נהרגו כמעט כולם בארבעה שלבים שונים, יהורם בנו ואחזיה נכדו הלכו בדרכי ממלכת ישראל והביאו את העבודה הזרה ליהודה. ואחריהם מלכה עתליה בתו של אחאב בעצמה, ולא היה מלך מבית דוד. בשלב ההוא אי אפשר היה עדיין לאחד את הממלכות, רק בזמן הגאולה יוכלו עץ אפרים ועץ יהודה להיות לעץ אחד.
האם חרדים בוחרים או לא? יש לאדם רצון פנימי ורצון חיצוני. הרצון הפנימי חזק הרבה יותר, אבל הרבה פעמים לוקח את האדם לכיוונים לא חשובים או לא טובים. הרצון החיצוני חלש, אבל מדוייק יותר. חילונים מעריכים דוקא את הרצון הפנימי החזק. דתיים מזהים בו את היצר הרע, ומעדיפים את הרצון החיצוני השכלי. חילונים קוראים בחירה ליכולת ללכת עם הרצון הפנימי גם נגד הרצון האלוקי. חרדים קוראים בחירה ליכולת ללכת עם הרצון השכלי גם נגד הרצון הפנימי כלומר להשליט את היצר הטוב על היצר הרע.
האם החילונים מוסריים או לא? יש מוסר פנימי שנובע מרגש, יש מוסר חיצוני שנובע מצו אלוקי. המוסר הפנימי יוצר אדם מוסרי, המוסר החיצוני יוצר חברה מוסרית. החילונים מחפשים את המוסר הפנימי, המוסר שהם מזדהים איתו, ולו הם קוראים מוסר. החרדים מחפשים את המוסר החיצוני המוחלט, ולו הם קוראים מוסר.
יש כמה תהליכים שאנחנו יכולים לראות כבר היום שמקדמים את איחוד הרצונות: א. האנושות לומדת מהנסיון מה טוב לה במצוות מסוימות. ב. האנושות לומדת מהנסיון שלא טוב לה רצון אנושי חופשי לגמרי. ג. העולם מתחיל לחפש משמעות מעבר לצרכי הקיום שלו, ולכן הוא מתחיל לעסוק בנושאים אלוקיים. ד. הרצון האלוקי נהיה מובן יותר, על ידי טעמי מצוות ותורת הסוד למשל. ה. הטכנולוגיה מקילה על ההתאמה בין המצוות לבין הרצון האנושי. ו. הרבה תחומים שסגורים בפני האדם הדתי מסיבות צדדיות, הולכים ונפתחים בפניו, והוא יכול לממש בהם את רצונו. ז. התורה מתאימה לעולם, ולכן עם הזמן מתגלה שיש עקרונות מוסריים שיקדמו עוד יותר טוב את הרצון האנושי עצמו אם ילך לפי הרצון האלוקי.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
