לפני עידן האימפריות

התופעה ההיסטורית של האימפריות החלה מימי סנחריב מלך אשור והיא מבוססת על פועלו. עד ימי סנחריב היו האומות שרויות כל אחת בנחלה שניתנה לה מאז התפלגות שבעים האומות במגדל בבל, לאחר המבול. חבל הארץ השייך לכל עם היה מסור בידיו בתור דבר המובן מאליו, וללא פוצה פה ומערער. כל האומות כיבדו את המסורת הקדומה של הנחלת העולם על פי שבעים משפחות האדמה. במדרש במדבר רבה (כ) מדובר על הסכם קדום וארוך שנים ובו קבעו כל האומות כי הגבולות אינם ניתנים לערעור: "הגבולין הללו שנקבעו מימי נח שלא תכנס אומה בגבול חברתה...".

חלוקת העולם לשבעים היא על פי חכמתו של הבורא. כשם שיצר ה' את האדם שבו רמ"ח איברים ושס"ה גידים, כן גם לאנושות כולה יש סדר שעליו היא עומדת, והוא מורכב משבעים אומות.

החזקוני (דברים ו, ד) מבאר כי מספר השבעים הוא שורש הסדרים הכלליים שברא ה' בעולם: "'שמע ישראל' – מצינו באגדה עי"ן של שמע תלויה לפי שהקב"ה ברא מעשיו בעי"ן עי"ן [=שבעים, שבעים], כיצד ישראל אחד מע' שבאומות, האומות אחד בע' שבבהמות, בהמות אחד מע' שבעופות, עופות אחד מע' שבדגים, דגים אחד מע' שבשדים, שדים אחד משבעים שבמלאכים. והקב"ה מלך על כולם ועל זה יסד הפייט באזהרת ראשית ושמו מעולה למעלה משבעים". ומכיוון נוסף: במדרש פרקי דרבי אליעזר (פרק כד) מתואר כיצד הקצה הקב"ה שבעים אומות כנגד שבעים מלאכים שבשמים: "רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשִׁבְעִים מַלְאָכִים הַסּוֹבְבִים כִּסֵּא כְבוֹדוֹ וְאָמַר לָהֶם, בֹּאוּ וּנְבַלְבֵּל אֶת לְשׁוֹנָם. וּמִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָרַד אֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר [בראשית יא, ז] הָבָה נֵרְדָה, אֵרְדָה אֵין כְּתִיב אֶלָּא נֵרְדָה. וּמִנַּיִן שֶׁהִפִּיל גּוֹרָלוֹת בֵּינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר [דברים לב, ח] בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם. וְנָפַל גּוֹרָלוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אַבְרָהָם וְעַל זַרְעוֹ [נ"א בֵּיתוֹ], שֶׁנֶּאֱמַר [שם ט] כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֶבֶל וְגוֹרָל זֶה שֶׁנָּפַל עָלַי רָצְתָה נַפְשִׁי, שֶׁנֶּאֱמַר [תהלים טז, ו] חֲבָלִים נָפְלוּ לִי בַּנְּעִמִים. וְיָרַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשִׁבְעִים הַמַּלְאָכִים הַסּוֹבְבִים כִּסֵּא כְבוֹדוֹ, וּבִלְבֵּל אֶת לְשׁוֹנָם לְשִׁבְעִים גּוֹיִם וּלְשִׁבְעִים לָשׁוֹן, כָּל אֶחָד וְאֶחָד גּוֹי וּכְתָבוֹ וּלְשׁוֹנוֹ. וּמִנָּה מַלְאָךְ עַל כָּל אֻמָּה וְאֻמָּה [נ"א לשון ולשון], וְיִשְׂרָאֵל נָפַל בְּחֶלְקוֹ וְחֶבְלוֹ, וְעַל זֶה נֶאֱמַר [דברים לב, ט] כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ"

וכן באוצר מדרשים (היכלות המתחיל בעמוד 108) מבואר כיצד שבעים האומות בארץ מכוונות על פי סדרים עליונים של שבעים ברקיע: "שבעים כסאות של מלכות יש לו לקב"ה מעין כסאי מלכיות שבעולם כנגד שבעים אומות שבעולם, ושבעים כתרי כבוד יש לו מעין כתרי כבוד [שיש בעולם] כנגד שבעים לשונות שבעולם, ושבעים שרביטין של ממשלות יש לו מעין שרביטין שיש בעולם וכנגד שבעים כתרים של כבוד שיש לו בעולם...".

הסדר הקדמוני של שבעים האומות הוא הסיבה לכך, שמאז בריאת העולם, לאורך אלפי שנים לא הופיעו אימפריות. לא עלתה על הדעת מחשבה שבני האדם יפגעו בגבולות בראשית. המלחמות שהתהוו היו בעיקר סביב סכסוכי גבולות וניסיונות מקומיים של התגברות על השכנים. היו אפילו שיעבודים והפיכת הארצות הסמוכות למעלות מס, אך לא היתה מחשבה לכבוש מרחב שלם של ארצות ולהפוך אותו לארץ אחת[1].

החריגה היחידה ממצב זה היתה ארץ ישראל – זוהי ארץ שבעצם לא יושבה על ידי מי שיועד לה מראש. הכנענים התישבו בה רק באופן זמני עד שבני שם ינחלו את הארץ תחתיהם (רש"י בראשית ט, כו). על כן אנו מוצאים שהיו בה מלכים רבים ולא אומה אחת. בגבולות הרחבים של ארץ ישראל גם התרחשו מסעות כיבוש גדולים של ארבעת המלכים אשר כבשו את העמים הקדומים אשר ישבו בארץ, עוד לפני המבול. בהקשר זה נביא כי ישראל הואשמו שבכיבושיהם את ארץ ישראל הם פועלים כנגד הנחלות שהנחיל נח לבניו (במדבר רבה כ): "וישמע בלק כי בא בלעם, מלמד ששלח שלוחים לבלק לבשרו, ויצא לקראתו אל עיר מואב למטרפולין שלהן מה ראה לקדמו לגבולין אמר הגבולין הללו שנקבעו מימי נח שלא תכנס אומה בגבול חברתה אלו באין לקלקל והיה מראה לו היאך פרצו ועברו גבול סיחון ועוג כאלו קובל עליהם".

סנחריב מחריב סדרי עולם

מאזן הכוחות הקדמוני השתנה באחת על ידי סנחריב. סנחריב בלבל את כל האומות. ההרמוניה האנושית המופלאה הופרה על ידו. מאז ימיו אבדו לאנושות העוגנים היסודיים ביותר של סדרי הישוב המתאימים לה.

במספר מקומות בתנ"ך ניכר המפעל הכביר של הריסת גבולות בראשית. דומה כי המקום החריף והבולט ביותר הוא בישעיהו, כאשר הנביא מביא את דברי ההתפארות של סנחריב (י, יג): "כִּי אָמַר בְּכֹחַ יָדִי עָשִׂיתִי וּבְחָכְמָתִי כִּי נְבֻנוֹתִי וְאָסִיר גְּבוּלֹת עַמִּים". ניסוח זה מצביע על לחימה ישירה כנגד המגמה שעליה הצביע משה בשירת האזינו (דברים לב, ח): "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". כלומר הקב"ה הוא שהפריד את בני האדם בדור הפלגה והציב את הגבולות הראויים לקיום האנושות, ובא סנחריב והסיר גבולות אלה ביד רמה בניגוד ישיר למעשה ה'.

באותם הפסוקים בישעיהו (י, יז) נאמר כי סנחריב הכרית את העמים: "כִּי לְהַשְׁמִיד בִּלְבָבוֹ וּלְהַכְרִית גּוֹיִם לֹא מְעָט... וַתִּמְצָא כַקֵּן יָדִי לְחֵיל הָעַמִּים וְכֶאֱסֹף בֵּיצִים עֲזֻבוֹת כָּל הָאָרֶץ אֲנִי אָסָפְתִּי וְלֹא הָיָה נֹדֵד כָּנָף וּפֹצֶה פֶה וּמְצַפְצֵף". ובפרק לז (ו) נאמר: "הִנֵּה אַתָּה שָׁמַעְתָּ אֲשֶׁר עָשׂוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר לְכָל הָאֲרָצוֹת לְהַחֲרִימָם... הַהִצִּילוּ אוֹתָם אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִשְׁחִיתוּ אֲבוֹתַי". הרס האומות הוא גדול עד כדי כך, שמאז מפלת סנחריב בטלים בפועל איסורי התורה על חיתון עם עמון, מואב ואדום, משום שצאצאיהם התערבו באומות אחרות לחלוטין. כך נאמר במסכת ברכות (כח, א): "בו ביום בא יהודה גר עמוני לפניהם בבית המדרש, אמר להם: מה אני לבוא בקהל? וכו' אמר לו רבי יהושע: מותר אתה לבוא בקהל, כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות, שנאמר (ישעיהו י) "ואסיר גבלות עמים ועתידותיהם שוסתי ואוריד כאביר יושבים".

בתוספתא במסכת קדושין: "אמר לו ר' עקיבא: טעית! הלכה משעלה סנחריב ובלבל את כל האומות לא עמונים ומואבים במקומן ולא מצרים ואדומים במקומן אלא עמוני נושא מצרית ומצרי נושא עמונית ואחד מכל אלו נושא מכל משפחות האדמה ואחד מכל משפחות האדמה נושא אחת מכל אלו, כלומר וכולן מותרין לבא בקהל".

וכך פוסק הרמב"ם (איסורי ביאה יב, כה): "כשעלה סנחריב מלך אשור בלבל כל האומות ועירבם זה בזה והגלה אותם ממקומם, ואלו המצרים שבארץ מצרים עתה אנשים אחרים הם, וכן האדומים שבשדה אדום, והואיל ונתערבו ד' אומות האסורים בכל אומות העולם שהן מותרים הותר הכל, שכל הפורש מהן להתגייר חזקתו שפירש מן הרוב לפיכך כשיתגייר הגר בזמן הזה בכל מקום בין אדומי בין מצרי בין עמוני בין מואבי בין כושי בין שאר האומות אחד הזכרים ואחד הנקבות מותרין לבא בקהל מיד".

גודל ההרס של הגויים והלשונות בידי סנחריב ניכר גם מגורלם של עשרת השבטים – למרות עוצמת האמונה היהודית ומסורת טהרת היחוס, סנחריב הביא לאיבודם מקהל ישראל.

בעקבות המהפכה העולמית של סנחריב, מופיע מושג חדש בתנ"ך – 'מדינה'. כינוי חבל ארץ בשם 'מדינה' מתחיל להופיע באופן עקבי ממגילת אסתר ואילך – בדניאל, עזרא ונחמיה[2]. הכינוי מדינה הוא משורש 'דין' כלומר מדובר ביישות משפטית מלאכותית, ולא עוד ב'משפחה' 'עם' או 'לאום' המבטאים היווצרות טבעית של ציבור מבני אדם המקורבים זה לזה. כלומר הגבולות בין ארצות, החוקים והמנהגים אינם בנוים עוד על שורשים טבעיים המתאימים לנפשות בני העם, אלא הם נקבעים בעיקר על פי שרירות הלב של שליטי העולם[3].

השקפת העולם של סנחריב עולה מתכונתו של האלוה שבו הוא האמין ושמו 'נסרוך ("וַיְהִי הוּא מִשְׁתַּחֲוֶה בֵּית נִסְרֹךְ אֱלֹהָיו" - מלכים ב יט, לז). בדברי חז"ל מתבאר כי 'נסרוך' קרוי כך משום שהוא אינו אלא נסר שנותר מתיבת נח (סנהדרין צו, א): "אזל, אשכח דפא מתיבותא דנח. אמר: היינו אלהא רבא דשיזביה לנח מטופנא...". מה מוביל את סנחריב לבחור לו לאלוקים דוקא מתיבת נח? אלא שסנחריב חפץ להיאחז במצב ששרר לפני דור הפלגה – הוא חיפש אחיזה בעולם של נח אשר קדם להיררכיות ולחלוקות השונות. וכהמשך לכך – בניו של סנחריב שהיכוהו בהיותו בבית נסרוך ברחו דוקא אל ארץ אררט (מלכים ב יט, לז): "וְהֵמָּה נִמְלְטוּ אֶרֶץ אֲרָרָט". אררט הוא מקום משכן התיבה (בראשית ח, ד: "וַתָּנַח הַתֵּבָה... עַל הָרֵי אֲרָרָט) ולשם בורחים צאצאי סנחריב.

אם כן, החל מסנחריב והלאה מתחילה היסטוריה חדשה – היסטוריה משוללת הנחות יסוד לאומיות. זוהי ההיסטוריה האימפריאלית. מאז ועד ימינו, האימפריות כבשו זו את זו ונכנסו אחת לנעלי חברתה, ולא הוצרכו לכבוש את הלאומים אחד אחד, משום שהלאומים המקוריים אינם עוד. שושלת האימפריות המערביות היא: אשור, בבל, פרס, יון, רומא, [רומא המזרחית], העותמנים, ובריטניה.

היות ואשור הם המייסדים המהותיים של כל האימפריות, על כן בתנ"ך נקראת גם מלכות בבל וגם מלכות פרס על שם אשור - "הֵן אֶרֶץ כַּשְׂדִּים זֶה הָעָם לֹא הָיָה אַשּׁוּר יְסָדָהּ לְצִיִּים (ישעיהו כג, יג); "וְהֵסֵב לֵב מֶלֶךְ אַשּׁוּר עֲלֵיהֶם לְחַזֵּק יְדֵיהֶם בִּמְלֶאכֶת בֵּית הָאֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (עזרא ו, כב).

מדוע דוקא אשור?

כעת יש להבין: מה היה המניע הפנימי שהוביל את מלך אשור להרוס את סדרי העולם? איזו מגמה הוא שירת במסעות הכיבוש וההגלויות שבהן נקט?

לא לחינם אשור היא האומה אשר הקימה את האימפריה הראשונה ובלבלה לשם כך את האומות כולן. יסוד הדבר הוא בימי דור הפלגה שבו סידר את הקב"ה את סדר שבעים האומות. אשור לא נטלו חלק בדור הפלגה, אלא הוציאו עצמם מתהליך הקמת האומות (בראשית י, יא): "מִן הָאָרֶץ הַהִוא יָצָא אַשּׁוּר". המהר"ל (גור אריה דברים לב) כותב שמאז והלאה, אשור (ולשיטתו הינו כשדים) אינו נמנה בכלל שבעים העמים ולכן אינו נחשב כלל לעם: "אבל עיקר הפירוש מה שכשדים אינו עם, שאינו בכלל שבעים אומות. שנאמר (פסוק ח) "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל", וזה לא היה משבעים אומות. וראיה לזה שלא היה משבעים אומות, כי שבעים אומות היה שפילג לשונם בדור הפלגה, ונאמר (בראשית י, יא) "מן הארץ ההיא יצא אשור", ופירשו רז"ל (ב"ר לז, ד) שלא היה רוצה להיות בדור הפלגה, ויצא מעצתם, שלא רצה לבנות המגדל. וכתיב (בראשית שם) "ויבן את נינוה וגו'", נמצא כי אלו המקומות לא היו בעצת דור הפלגה, ואלו הם כשדים. שכן כתיב (ר' ישעיה כג, יג) "הן כשדים עם לא היה אשור יסדה וגו'", נתן טעם למה אינם ראוים לעם, כי אשור - אשר יצא מעצת דור הפלגה - הוא יסדה, ואין זה עם..."[5].

לאור זאת מובן כי רק מאשור יכול להופיע רצון למחוק את סדרי האנושות. לא פלא הוא שסנחריב מלך אשור הוא הראשון שחירף את הקב"ה. זוהי מגמה אחת – סנחריב הכחיש את מעשה ה' בעולם בפועל, וכהמשך לכך חירף את ה'. ובאמת, אופי החירוף שלו נמשך באופן ישיר מבלבול העמים – סנחריב משווה את ישראל לכל האומות ואת אלוקי ישראל לאלוהי כל האומות (ישעיהו לו, יט-כ): "אַיֵּה אֱלֹהֵי חֲמָת וְאַרְפָּד אַיֵּה אֱלֹהֵי סְפַרְוָיִם וְכִי הִצִּילוּ אֶת שֹׁמְרוֹן מִיָּדִי. מִי בְּכָל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר הִצִּילוּ אֶת אַרְצָם מִיָּדִי כִּי יַצִּיל ה' אֶת יְרוּשָׁלִַם מִיָּדִי". מהות חירוף זה היא כמהות הבלבול – אין יחוד וזהות, כל הלאומים אינם נחשבים מאומה בעיני סנחריב.

תכונת בלבול הסדרים של אשור

ר' צדוק הכהן מלובלין (ליקוטי מאמרים עמוד עט) מבאר מבחינה נוספת איזו תכונה יש באשור אשר הובילה אותם לבלבל את העולם: "והם שני מיני השקעות של שכחה מה' יתברך אם על ידי כח המעשה בהזדרזות בקום ועשה והשתדלות יתירה בעניני עולם הזה העשיר בממונו וסחורתו והמשתרר בשררתו וכדומה עד שאין לו מנוחה אף רגע אחד לקחת פנאי לזכור מה' יתברך כי טרוד ומבולבל בעניניה, וזה נקרא אשור כי זה כוחו של אשור כדרך שאמרו (ברכות כ"ח א) בסנחרב דבלבל כל העולם כולו, דאשור לשון חזוק ותוקף וגם לשון דרך והליכה".

וכעין זה ברסיסי לילה (אות לה): "ועל זה נאמר (ישעיה כז, יג) ביום ההוא וגו' האובדים בארץ אשור והנדחים וגו' שהם שני מיני השתקעות בדמיון האחד שמשקיע עצמו בהשתדלות תדירה בעסקי עולם הזה כגון לקבוץ ממון וכיוצא שאר תאוות או רדיפת שררה וכבוד או ניצוח וקנאה עד שלבו מוטרד שאי אפשר לו לזכור את השם יתברך כלל וזה נקרא אובד חס ושלום כאשר הוא בתכלית השיקוע. וזה ענין אשור שהראש שלהם סנחריב שבלבל כל העולם כולו בהשתדלות עצומה כל ימיו ולא לישב בטל כישן דמי. והגם דזה גרע יותר עד שהוא כאובד לגמרי מאחר שהוא שקוע בהשתדלות וטרדות ולא בדמיונות של בטלה ותכלית השיקוע הזה הם עשרת השבטים שאמרו ז"ל (יבמות טז סוף ע"ב) שנטמעו בעמים בגלות אשור עד שלא ידעו בעצמם אם הם ישראל כלל".

מתי התרחשה מפלת סנחריב ומדוע?

סנחריב עולה ומבלבל את האומות לאחר שעמוס הנביא הודיע שלראשונה בהיסטוריה עתיד יהיה עם שיגלה מעל אדמתו ויאבד. יהיה זה דווקא עם ישראל, העם שהשתלט על כל שטחי כנען (עמוס ז, יא): "וְיִשְׂרָאֵל גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ". על גבי נבואה זו של עמוס, הציב ישעיהו קץ מדויק – מזמן נבואה זו ועד לחורבן שהגיע בפועל על ידי סנחריב (ישעיהו ז, ח): " וּבְעוֹד שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה יֵחַת אֶפְרַיִם מֵעָם". זוהי המשבצת שאליה נכנס סנחריב, וכהקדמה לבלבול ישראל והגלייתם, הוא עשה כן לכל העולם. ואכן כך נאמר בחז"ל שמחמת כבוד ישראל, הקב"ה לא נתן לסנחריב להגלות רק אותם, אלא את העולם כולו. כשם שכל הצבת גבולות העמים היא 'למספר בני ישראל', כן כשעם ישראל צריך לגלות, גולה כל העולם יחד איתו (מדרש תנחומא מצורע): "וכן אתה מוצא כשחטאו ישראל ובקש הקדוש ברוך הוא להגלותן, אמר הקדוש ברוך הוא: אם אני מגלה אותן תחלה, עכשיו נעשין חרפה וקלון לכל האומות, מה עשה הביא סנחריב הרשע על כל האומות והגלה אותן, שנאמר: 'ותמצא כקן ידי לחיל העמים' (ישעיה י), וכתיב (שם): 'ואסיר גבולות עמים וגו''. אמר הקדוש ברוך הוא: יהיו ישראל רואים שהגליתי אומות העולם ויעשו תשובה ויראו במשפטי... כיון שלא עשו תשובה מיד גלו".

ההיסטוריה מגלה בפועל את דברי משה 'יצב גבולות עמים למספר בני ישראל'. כאשר בני ישראל גולים, גולה כל העולם עימהם.

מתוך הבנה זו נוכל להתבונן מהי הדרך הראויה לאיחוד כל העולם תחת שלטון אחד. אפשרות זו מוצבת בידי ישראל.

מנגד: השלטון העולמי של ישראל

הדרך הנוראה של הריסת סדרי העולם בידי סנחריב אינה מחויבת בשביל לאחד את כל העולם סביב שלטון אחד מרכזי ועוצמתי. יש דרך אחרת, הפוכה בתכלית – הדרך של עם ישראל. עוד לפני שחולק העולם לאזורים ולנחלות לשבעים האומות, נח הודיע כי יהיה מהלך מיוחד שיהווה חריגה מן החלוקה שתתהווה – כנען יהיה לעבד לבני שם. כלומר צפוי שנחלותיהם של משפחת עמים מבין השבעים, תעבורנה בעתיד למשפחה אחרת – משפחת שם (ראה רש"י בראשית ט, כו). מאוחר יותר, בימי אברהם מצוה הקב"ה עצמו על יצירת עם חדש – העם השבעים ואחד מתוך יעוד ברור שהוא זה שיחליף את הכנעניים, וכי כל השבעים יהיו תחתיו ויתברכו ממנו – "ונברכו בך כל משפחות האדמה".

ואכן, בימי השיא של ישראל, בתקופת שלמה, הופיע השלטון העולמי הראוי. בפרקי דר' אליעזר שהובא לעיל, מתברר כי החל מתקופת שלמה, קם שלטון עולמי של עם ישראל[6]. כיצד מקים שלמה אימפריה כלל עולמית בלא לטשטש את גבולות בראשית שברא ה'? התשובה לכך עולה מן הפסוק שאמר משה, ושנגדו פעל סנחריב (דברים לב, ח): "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – סידור האנושות לשבעים אומות אינו מכוון אלא כנגד שבעים בני ישראל. כלומר מספר השבעים נוצר בעיקרו על פי התאמתו לכך שישראל יהיו בראש, ושבעים האומות סביבם.

במדרש שהובא לעיל מאוצר המדרשים, מפורט הסדר בשמים של שבעים שרי האומות בעולם, כשהם סובבים סביב שלטון ישראל: "שבעים כסאות של מלכות יש לו לקב"ה מעין כסאי מלכיות שבעולם כנגד שבעים אומות שבעולם, ושבעים כתרי כבוד יש לו מעין כתרי כבוד [שיש בעולם] כנגד שבעים לשונות שבעולם, ושבעים שרביטין של ממשלות יש לו מעין שרביטין שיש בעולם וכנגד שבעים כתרים של כבוד שיש לו בעולם... וכלם אינן אלא משלו, וכל מלכי ארץ וכל רוזני תבל אינן אוכלים (נהנים) גדולה ומלכות בעולם אלא משלו, והוא אינו חסר כלום ממלכותו וממשלתו, אבל כסא הכבוד עצמו אינו מנחיל אותו אלא ליראיו בלבד שנאמר וכסא כבוד ינחילם".

כלומר הסדר העולמי הטבעי הוא שישראל עומדים במרכז, וסביבם מסודרות שבעים האומות מתוך התבטלות למעלת ישראל וגדולתם.

בימי שלמה קמה אימפריה שכזו. האימפריה הישראלית שלטה על כל האומות מבלי צורך להגלות ולבלבל אותן. האומות נשארו על מתכונתן, ועם כל אחת מהן שלמה סחר והן העלו לו מס. הוא לא היה צריך להחריבן.

במסכת מגילה (יא, א) מבדילה הגמרא בין השלטון העולמי של שלמה לבין שלטונם של המושלים האחרים על העולם כולו: "תנו רבנן: שלשה מלכו בכיפה, ואלו הן: אחאב, ואחשורוש, ונבוכדנצר... ותו ליכא? והא איכא שלמה!... שלמה מילתא אחריתי הוה ביה, שמלך על העליונים ועל התחתונים שנאמר: 'וישב שלמה על כסא ה'".

את פשר ההבדל שעליו מצביעה הגמרא מבאר החתם סופר באופן נפלא בספרו תורת משה (מגילת אסתר) – מדובר בהבדל תהומי בין שלטון הכופה את האומות ומשעבד אותן, לבין שלטון הנשען על רצונן של האומות ובחירתן: "המולך מהודו ועד כוש. אמרו חכמינו ז"ל (מגילה יא, א): 'שלשה מלכו בכיפה ואלו הן אחאב נבוכדנצר ואחשורוש'. ומקשה: 'הא איכא שלמה'? ומשני: 'שלמה מילתא אחריתא הוה ביה שמלך על העליונים ועל התחתונים'. יש לפרש דהנה המולך מעצמו ביד חזקה על גופות בני אדם ואינו נח ומרוצה לעם, אדרבה בשכלם ובדעתם בזוי בעיניהם כאחד הריקים, זה אינו מולך בשכלם עליהם. מה שאין כן אם הם עצמם מבינים שהוא החכם על כולם ולו עשר מעלות ולו ראוי המלוכה והוא יקר בעיניהם מאוד, זה הוא המולך על העליונים היינו שכל אנושי שהוא חלק [אלוה] ממעל, ועל התחתונים שהם המה הגופים שהמה מארץ מתחת, וזה הוה בשלמה שהכירו כולם כי החכמה והמדע נתון לו מן השמים למלוך על כל העולם כולו, וקבלו מלכותו ברצון ובשמחה עליהם כי ישב על כסא ה' אשר יכונן במהרה בימינו בהכרתת זכר עמלק".

אופי השלטון העולמי של שלמה משתקף במזמור עב בתהלים: "לִשְׁלֹמֹה אֱלֹהִים מִשְׁפָּטֶיךָ לְמֶלֶךְ תֵּן וְצִדְקָתְךָ לְבֶן מֶלֶךְ: יָדִין עַמְּךָ בְצֶדֶק וַעֲנִיֶּיךָ בְמִשְׁפָּט: יִשְׂאוּ הָרִים שָׁלוֹם לָעָם וּגְבָעוֹת בִּצְדָקָה: יִשְׁפֹּט עֲנִיֵּי עָם יוֹשִׁיעַ לִבְנֵי אֶבְיוֹן וִידַכֵּא עוֹשֵׁק: יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ וְלִפְנֵי יָרֵחַ דּוֹר דּוֹרִים: יֵרֵד כְּמָטָר עַל גֵּז כִּרְבִיבִים זַרְזִיף אָרֶץ: יִפְרַח בְּיָמָיו צַדִּיק וְרֹב שָׁלוֹם עַד בְּלִי יָרֵחַ: וְיֵרְדְּ מִיָּם עַד יָם וּמִנָּהָר עַד אַפְסֵי אָרֶץ: לְפָנָיו יִכְרְעוּ צִיִּים וְאֹיְבָיו עָפָר יְלַחֵכוּ: מַלְכֵי תַרְשִׁישׁ וְאִיִּים מִנְחָה יָשִׁיבוּ מַלְכֵי שְׁבָא וּסְבָא אֶשְׁכָּר יַקְרִיבוּ: וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָל מְלָכִים כָּל גּוֹיִם יַעַבְדוּהוּ: כִּי יַצִּיל אֶבְיוֹן מְשַׁוֵּעַ וְעָנִי וְאֵין עֹזֵר לוֹ: יָחֹס עַל דַּל וְאֶבְיוֹן וְנַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים יוֹשִׁיעַ: מִתּוֹךְ וּמֵחָמָס יִגְאַל נַפְשָׁם וְיֵיקַר דָּמָם בְּעֵינָיו: וִיחִי וְיִתֶּן לוֹ מִזְּהַב שְׁבָא וְיִתְפַּלֵּל בַּעֲדוֹ תָמִיד כָּל הַיּוֹם יְבָרֲכֶנְהוּ: יְהִי פִסַּת בַּר בָּאָרֶץ בְּרֹאשׁ הָרִים יִרְעַשׁ כַּלְּבָנוֹן פִּרְיוֹ וְיָצִיצוּ מֵעִיר כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ: יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ וְיִתְבָּרְכוּ בוֹ כָּל גּוֹיִם יְאַשְּׁרוּהוּ". העמים משעבדים עצמם לשלמה מתוך הערצה ויראה, ושלמה מעמיד את המשפט והצדק בעולם כולו.

מפלת סנחריב בירושלים

בחזרה לימי סנחריב. מכל האומות אשר בולבלו והוגלו על ידי סנחריב, יש חריגה אחת – בני ישראל אשר בירושלים. סנחריב יודע מראש כי כאשר הוא עומד מול ירושלים שם הוא מבחנו האמיתי. לאחר שהפיל את 'יצב גבולות עמים' הוא עומד מול 'למספר בני ישראל', כלומר מול עם ישראל שהוא מקור החלוקה העולמית לשבעים. החרבת האומות לא תחזיק מעמד אם מקור החלוקה – ישראל, לא יחרב אף הוא. זהו הרקע לחירופי סנחריב – כשהוא טוען שירושלים תהיה כשאר הארצות וה' כשאר האלילים ח"ו, הוא חולק על דברי משה – על עצם המספר שבעים ועל המקור האלוקי שלו.

המילים שהובאו לעיל מפרק לז בישעיהו נאמרו על ידי שליחי סנחריב לירושלים בטענה שגם לה יקרה כשאר האומות. אך הוא טעה והוא עצמו נפל מול ירושלים. ירושלים וישראל הם החריג היחיד שנותרו בעל זהות לאומית ברורה בארצם. בהתאם לכך אומרת הגמרא במסכת מגילה (יא, א-ב) כי סנחריב אינו נחשב בין המלכים שמשלו בכל העולם כולו רק משום שירושלים היתה חסרה לשלטונו: "תנו רבנן: שלשה מלכו בכיפה, ואלו הן: אחאב, ואחשורוש, ונבוכדנצר... ותו ליכא?... והא הוה סנחריב, דכתיב מי בכל אלהי הארצות האלה אשר הצילו את ארצם מידי! - הא איכא ירושלים דלא כבשה".

מפלת סנחריב הראתה באופן מוחש כי ה' הוא האלוקים; הוא האל היחיד שהציל את עמו. על קידוש ה' זה התפלל חזקיהו כשסנחריב עוד איים על ירושלים (מלכים ב יט, יז-יט): "אָמְנָם ה' הֶחֱרִיבוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר אֶת הַגּוֹיִם וְאֶת אַרְצָם: וְנָתְנוּ אֶת אֱלֹהֵיהֶם בָּאֵשׁ כִּי לֹא אֱלֹהִים הֵמָּה כִּי אִם מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן וַיְאַבְּדוּם: וְעַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ הוֹשִׁיעֵנוּ נָא מִיָּדוֹ וְיֵדְעוּ כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ כִּי אַתָּה ה' אֱלֹהִים לְבַדֶּךָ...".

לא די בכך, אלא שמפלת סנחריב מול ירושלים היוותה את השבירה הקריטית של אשור, ממנה לא התאוששה עוד. כך נאמר בסדר עולם (פרק כ): "ומשנפלו מלכי אשור בימי חזקיהו, לא העמידו מלך עד היום". בפרקי ישעיהו עצמם יש לכך רמז גדול – מיד לאחר נפילת סנחריב מבשר ישעיהו לחזקיהו (בפרק לט) על גדולת בבל אשר תצליח להגלות את ישראל (ישעיהו לט, ה-ו): "הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְנִשָּׂא כָּל אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ וַאֲשֶׁר אָצְרוּ אֲבֹתֶיךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה בָּבֶל לֹא יִוָּתֵר דָּבָר אָמַר ה': וּמִבָּנֶיךָ אֲשֶׁר יֵצְאוּ מִמְּךָ אֲשֶׁר תּוֹלִיד יִקָּחוּ וְהָיוּ סָרִיסִים בְּהֵיכַל מֶלֶךְ בָּבֶל".

לעתיד לבוא

ישראל נצחו את מפעלו של סנחריב בשרידותם כעם אחד בעל זהות חזקה. בהקשר זה יש להבין האם זהו ניצחון בלעדי של ישראל, או שמא מכוחם הם יעוררו מחדש את כלל המבנה של שבעים האומות, ואף הוא ישוב ויופיע?

ראשית יש לשים לב שעם ישראל משמר בתורתו (בפרשת נח ובמקומות רבים בתנ"ך) את זכר שבעים האומות. כל יהודי מחיה את מהויות העמים בלימוד התורה, ובכך נשמר הסדר העולמי של השבעים. אפילו לאחר מפלת סנחריב התנבאו נביאי ישראל על אומות שונות, כלומר בעוד בני האומה עצמם כבר שכחו את מולדתם, עם ישראל עוסק באומה זו – בקורותיה, בחטאיה ובעתידה.

במקביל לכך – בכל תחילת שנה בחג הסוכות מקריבים ישראל שבעים פרים כנגד שבעים האומות (סוכה נה, ב), ובכך מעלים ומקרבים אותן שנה אחר שנה אל יעודן המקורי.

בספר ירמיהו מצויות נבואות על בניין הגויים בעתיד. כבר במינויו הראשוני לנביא נאמר: "רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ" (ירמיהו א, י). בפרק יב (יד-יז) ירמיהו חוזה על חזרת בני העמים לארצם בעקבות ישראל, אם ישמעו בקול ה': "כֹּה אָמַר ה' עַל כָּל שְׁכֵנַי הָרָעִים הַנֹּגְעִים בַּנַּחֲלָה אֲשֶׁר הִנְחַלְתִּי אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל הִנְנִי נֹתְשָׁם מֵעַל אַדְמָתָם וְאֶת בֵּית יְהוּדָה אֶתּוֹשׁ מִתּוֹכָם. וְהָיָה אַחֲרֵי נָתְשִׁי אוֹתָם אָשׁוּב וְרִחַמְתִּים וַהֲשִׁבֹתִים אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ וְאִישׁ לְאַרְצוֹ. וְהָיָה אִם לָמֹד יִלְמְדוּ אֶת דַּרְכֵי עַמִּי לְהִשָּׁבֵעַ בִּשְׁמִי חַי ה' כַּאֲשֶׁר לִמְּדוּ אֶת עַמִּי לְהִשָּׁבֵעַ בַּבָּעַל וְנִבְנוּ בְּתוֹךְ עַמִּי. וְאִם לֹא יִשְׁמָעוּ וְנָתַשְׁתִּי אֶת הַגּוֹי הַהוּא נָתוֹשׁ וְאַבֵּד נְאֻם ה'".

בסוף ספר ירמיהו יש נבואות על גלויות העמים, ועל שיבת העמים לאחר גלותם: "וְאַחֲרֵי כֵן תִּשְׁכֹּן כִּימֵי קֶדֶם נְאֻם ה'" (מו, כו); "וְשַׁבְתִּי שְׁבוּת מוֹאָב בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נְאֻם ה' (מח, מז); "וְאַחֲרֵי כֵן אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת בְּנֵי עַמּוֹן נְאֻם ה'" (מט, ו); "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת עֵילָם נְאֻם ה'" (שם, לט).

הרד"ק מסכם על בסיס דברי ירמיהו (מח, מז) את המגמה הכללית של חזרת האומות בעתיד: "כיון שאמר באחרית הימים היא עתידה, וזה יהיה בימות המשיח וכן שבות בני עמון שאומר אחרי זה: 'ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון' – גם כן יהיה לעתיד... באחרית הימים תשוב כל אומה ואומה בארצה וכולן תהיינה תחת ממשלת ישראל כמו שאומר: 'אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם'.

מתי עתידים העמים לשוב על פי הנביאים? במשנה במסכת ידים (ד, ד) מוכיח ר' יהושע שבני עמון טרם שבו לנחלתם, מכך שישראל טרם נגאלו[7]. כלומר כאשר ישובו ישראל לארצם – אז יש לצפות שאף העמים ישובו.

השלכות לימינו – סוף עידן האימפריות

עם ישראל ניצח את הפיזור של סנחריב, והיה היחיד ששמר על יחוסו וזהותו במשך אלפי שנים. אולם באזורים המרכזיים של העולם עידן האימפריות שיסד סנחריב עדין נמשך. עמים רבים ברחבי העולם ישבו תחת המטריה השלטונית של האימפריות. כלל העמים לא התקוממו על כיבושם משום שהבלבול והפיזור המשיכו בעינם.

אך הנה, באופן מפתיע, לפני כמאה שנה החלה תנועה עולמית של לאומיות. עמים רבים קמו ודרשו להיות עצמאיים, וחלקם אף נלחמו באומות השולטות, ובמרכזן – באימפריה הבריטית. כך נוצר מצב חסר תקדים שאימפריה נושלה מעוד ועוד מדינות לא מכח כיבוש אימפריה אחרת, אלא משום שנתבעה לעזוב את בני המקום לנפשם. תהליך זה מעורר ציפיות בדרך אל הסדר הטבעי שאותו יעד ה' לעולמו. והנה, עם התעצמות תהליך זה, קרה נס – עם ישראל חזר אל מולדתו. יחד עם ההתקדמות מחדש לקראת 'יצב גבולות עמים' החל תהליך מחודש של 'למספר בני ישראל'. העם אשר כל סדר שבעים האומות מכוון לעמוד תחת הנהגתו שב אל מחנהו ואל דגלו.

ממש באותה התקופה בה חזרו ישראל לארצם פסק באופן סופי עידן האימפריות. כיום אין תופעה של אימפריה שתחתיה כבושים עמים רבים. בימינו יש אמנם מדינות חזקות במיוחד אשר מחמת כוחן יש להן השפעה עצומה על העולם כולו. אכן, יש עוד למה לצפות.

התהליכים בדורנו מעוררי ציפיה עצומה לזכות להשיב את העמים למקומם, כך שיושפעו כל אחד כפי הראוי לו מעם ישראל הנבנה בארצו.

[1] עובדה זו מודגשת במדרש פרקי דרבי אליעזר (פרק י) שם מונים עשרה מלכים שמלכו על כל העולם. פרקי דרבי אליעזר (פרק י): "עשרה מלכים משלו מסוף העולם ועד סופו:

מלך ראשון זה הב"ה שהוא מושל בשמים ובארץ...

השני זה נמרוד שמשל מסוף העולם ועד סופו, שהיו כל הבריות יושבין במקום אחד יראים ממי המבול ונמרוד היה עליהם מלך

המלך השלישי זה יוסף שמשל מסוף העולם ועד סופו, שנ' וכל הארץ באו מצרימה,

המלך הרביעי זה שלמה שמשל מסוף העולם ועד סופו, שנ' ושלמה היה מושל בכל הממלכות,

המלך החמשי זה אחאב שמלך מסוף העולם ועד סופו, שנ' חי ה' אלהיך אם יש גוי וממלכה וכו', והיו כל שרי אפרכיות כבושים תחתיו והיו משלחין ומביאין המס שלהם ומנחותיהם לאחאב, והיו כל שרי אפרכיות של עולם אינם אלא מאתים ושנים ושלשים שנ' ויפקד את נערי שרי המדינות ויהיו מאתים שנים ושלשים,

המלך הששי זה נבוכדנצר שמשל מסוף העולם ועד סופו, ולא עוד אלא שמשל אפי' על חיות השדה ובעוף השמים

המלך השביעי זה כורש שמשל מסוף העולם ועד סופו, שנ' כה אמר מלך פרס, ואחשורוש מלך בחציו של עולם, והלא אין חציו של עולם אלא מאה וששה עשר אפרכיות, ובזכותה של אסתר נתוספו י"א אפרכיות, שנ' המולך מהודו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה

המלך השמיני הוא אלכסנדר מוקדון שמלך מסוף העולם ועד סופו, שנ' והני הייתי מבין והנה צפיר העזים בא מן המערב על פני כל הארץ, על פני הארץ אין כתיב כאן אלא על פני כל הארץ, ולא עוד אלא שרצה לעלות לשמים ולידע מה בשמים ולירד בתהומות ולידע מה שבתהומות, ולא עוד אלא שבקש לילך לקצות הארץ ולידע מה שבקצות הארץ, וחצה הקב"ה את מלכותו לארבע רוחות העולם,

המלך התשיעי זה מלך המשיח שהוא עתיד למשול מסוף העולם ועד סופו, שנ' וירד מים עד ים, וכתיב אחר אומר ואבנא רומחת לצלמא הוות לטור רב ומלאת כל ארעא,

המלך העשירי חוזרת המלוכה לבעליה, מי שהיה ראשון מלך הוא יהיה אחרון מלך, שנאמר אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים, וכתיב והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.

כלומר בן האדם הראשון שמשל על כל העולם היה נמרוד משום שעדין לא התפלגו בני האדם וכולם היו מרוכזים במקום אחד. יוסף משל על כולם משום שכולם ירדו למצרים וממילא היא היתה מרכז הכל. משם ואילך לא הופיעו אימפריות שכאלה שאינן מעם ישראל עד נבוכדנצר.

[2] מוקדם יותר מופיעים שני חריגים: שרי המדינות אצל אחאב, והביטוי 'מדינה' בספר קהלת של שלמה, ושניהם באמת משלו בכיפה. שלמה ואחאב משלו שניהם על כלל העולם, כפי שהובא לעיל מדברי חז"ל ולא לחינם

[3] ומבחינה מספרית, לאחר ימי סנחריב השתנתה תבנית האומות משבעים 'אומות' או 'גויים', למאה עשרים ושבע 'מדינות'. באלשיך שנביא לקמן נוקט במספר מאתיים וארבעים מדינות כגימטריה של עמלק.

[5] הנצי"ב מתאר כיצד אשור לא התפזר והלך להתישב במחוזות העולם, כשאר העמים, אלא נשאר במקומו ובעריו הקדומות (העמק דבר בראשית י, יא): "יצא אשור. עוד לא נפרדו כל הגוים והיה כולם שפה אחת, ונמרוד מלך, והיו בני שם וחם ויפת מעורבים... ויצא אשור ובנה ערים הללו סמוכים לבבל ותחת רשות המלך נמרוד... ומשום הכי אפילו אחר שנפרדו בעונש, הוא אשור נשאר במקומו בעריו וממשלה בפני עצמו".

[6] במדרש שם מוזכר גם שלטון יוסף, אבל יוסף שלט במלכות מצרית, ובשלטון זמני שפסק עם מות יוסף.

[7] אמנם רבן גמליאל נחלק עליו שם וסבר שהעמים יכולים לשוב לגבולם עוד לפני גאולת ישראל.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.

קרדיט לתמונת הרקע של הכותרת - זלר -זלמנסון, מתוך אתר פיקיויקי