אבל בית מעכה – בקצה הארץ

אחד האתגרים העצומים כשנכנסים ישראל לארץ הוא לשבטים המצויים הרחק מן הלב הפועם של האומה – סביב המשכן או המקדש הנמצא במרכז הארץ. שבטים אלו צריכים להתמודד עם אתגר כפול: הם שרויים בספר בסכנה תמידית של מלחמה מצד הגויים. במקביל – עליהם להתמודד עם התרבות הגויית בסביבתם, יחד עם המרחק מאווירת האחדות והקדושה השוררות סביב בית ה' ומוסדות ההנהגה הסמוכים אליו.

בצפון ארץ ישראל מצוי היה כינוס של שבטים אשר היוו יחדיו את המחנה הרחוק ביותר – נפתלי, אשר ודן. אלו הם בני השפחות אשר באופן מסורתי מהווים 'מעגל שני' ביחס לבני רחל ולאה, והדבר בא לידי ביטוי גם מבחינה פיזית – נחלתם היא בצפון הרחוק.

ומתוך מחנה זה, אחת מן הערים הצפוניות ביותר היא אבל בית מעכה. על כן בפעם הראשונה שממלכת ישראל מוכה באופן מערכתי וחזק מאז האימפריה של שלמה, המכה ניחתת (על ידי ארם) באזור של אבל בית מעכה (מלכים א טו, כ): "וַיִּשְׁמַע בֶּן הֲדַד אֶל הַמֶּלֶךְ אָסָא וַיִּשְׁלַח אֶת שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר לוֹ עַל עָרֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּךְ אֶת עִיּוֹן וְאֶת דָּן וְאֵת אָבֵל בֵּית מַעֲכָה וְאֵת כָּל כִּנְרוֹת עַל כָּל אֶרֶץ נַפְתָּלִי". בהקשר של גלות זו מבאר האברבנאל כי אזור זה של הארץ היה כמעט הרחוק ביותר מלב האומה אשר בבית המקדש: "וגלו ראשונה ממלכות ישראל אותם השבטים אשר היו מעבר לירדן ראובן וגד וחצי שבט מנשה, שהיו בערך האברים היותר רחוקים מן הלב שהוא בית המקדש, ואחריהם עיון ואבל בית מעכה ושאר הערים וכל ארץ נפתלי שהיו יותר קרובים אליו".

עמוק יותר בתוך ימי הבית הראשון, מוכה אזור זה בשנית ושם מתרחשת אחת הגלות הראשונה על ידי אשור (מלכים ב טו, כט): "בָּא תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּקַּח אֶת עִיּוֹן וְאֶת אָבֵל בֵּית מַעֲכָה וְאֶת יָנוֹחַ וְאֶת קֶדֶשׁ וְאֶת חָצוֹר וְאֶת הַגִּלְעָד וְאֶת הַגָּלִילָה כֹּל אֶרֶץ נַפְתָּלִי וַיַּגְלֵם אַשּׁוּרָה"[1].

כלומר אבל בית מעכה הוא באזור הגבול הצפוני של מלכות ישראל. מתוך כך יש מקום לברר:

מהם התהליכים אשר קבעו את קו הגבול באזור זה דוקא, ומדוע קוראים למקום בשם זה.

לשם כך עלינו לשוב לתקופות מוקדמות יותר בתולדות ישראל.

בימי משה ויהושע – אי הורשת המעכתי

למרות הכיבושים הכבירים של משה ויהושע, בחומש דברים ובספר יהושע מבואר כי הם לא זכו לכבוש עד הגבול הצפוני של ארץ ישראל האמור בפרשת מסעי (במדבר לד). הכיבושים עצרו על סיפו של עם שנקרא 'מעכה', אשר יחד עם 'גשור' הצליח לחסום את הכיבוש הישראלי. בספר דברים (ג, ד-ו) נאמר שלמרות שהכיבוש בראשות משה היה מהיר וסוחף, הוא הגיע עד 'מעכה' ולא יותר: "וַנִּלְכֹּד אֶת כָּל עָרָיו בָּעֵת הַהִוא לֹא הָיְתָה קִרְיָה אֲשֶׁר לֹא לָקַחְנוּ מֵאִתָּם שִׁשִּׁים עִיר כָּל חֶבֶל אַרְגֹּב מַמְלֶכֶת עוֹג בַּבָּשָׁן:  כָּל אֵלֶּה עָרִים בְּצֻרֹת חוֹמָה גְבֹהָה דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ לְבַד מֵעָרֵי הַפְּרָזִי הַרְבֵּה מְאֹד... יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לָקַח אֶת כָּל חֶבֶל אַרְגֹּב עַד גְּבוּל הַגְּשׁוּרִי וְהַמַּעֲכָתִי".

בספר יהושע (יג, יג) מבואר כי קו גבול זה שנועד להיות בתחילה זמני, הפך לקבוע: "וְלֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַגְּשׁוּרִי וְאֶת הַמַּעֲכָתִי וַיֵּשֶׁב גְּשׁוּר וּמַעֲכָת בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה". כלומר  בסופו של דבר מצאו עצמם ישראל אשר התעצלו בתחילה להרחיב את הגבול ליעודו המקורי במצב קשה בו אויביהם יושבים בשכנותם. חז"ל מציינים שמצב זה בגבול הצפון הוא שורש הרע שהוביל עד לגלות שהתרחשה מאות שנים מאוחר יותר. כך נאמר בפסיקתא זוטרתא (דברים נג ב): "שלא גרם להם לישראל גלות וטלטול אלא הכנענים שהניחו בקרבם. וכן הוא אומר (יהושע יג): 'וישב גשור ומעכה בקרב ישראל עד היום הזה'".

לא די בכך, אלא שמאוחר יותר התפשטו גשור מעכה על חשבון ישראל וכבשו מהם בחזרה את חוות יאיר, כפי המסופר בדברי הימים א (ב, כב-כג): "וּשְׂגוּב הוֹלִיד אֶת יָאִיר וַיְהִי לוֹ עֶשְׂרִים וְשָׁלוֹשׁ עָרִים בְּאֶרֶץ הַגִּלְעָד: וַיִּקַּח גְּשׁוּר וַאֲרָם אֶת חַוֹּת יָאִיר מֵאִתָּם...". רש"י על המקום מפרש שגם בני מעכה נכללים בכלל גשור וארם, ובימי השופטים הם כבשו בחזרה טריטוריות של ישראל.

העמקה: הכח הרוחני של מעכה

בני מעכה אינם אויב רגיל. יש בהם כח רוחני שורשי, 'זכות ראשונים' העומדת להם לנגוס בגבולות ארץ ישראל. העם ששמו מעכה נוצר מנחור, אחיו של אברהם. מעכה הוא האחרון משנים עשר הילדים של נחור (בראשית כב, כ-כד): "וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם הִוא בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ: אֶת עוּץ בְּכֹרוֹ וְאֶת בּוּז אָחִיו וְאֶת קְמוּאֵל אֲבִי אֲרָם: וְאֶת כֶּשֶׂד וְאֶת חֲזוֹ וְאֶת פִּלְדָּשׁ וְאֶת יִדְלָף וְאֵת בְּתוּאֵל: וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת רִבְקָה שְׁמֹנָה אֵלֶּה יָלְדָה מִלְכָּה לְנָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם: וּפִילַגְשׁוֹ וּשְׁמָהּ רְאוּמָה וַתֵּלֶד גַּם הִוא אֶת טֶבַח וְאֶת גַּחַם וְאֶת תַּחַשׁ וְאֶת מַעֲכָה".

ניתן היה לצפות כי נחור אחיו של אברהם יהיה קרוב למהפכת המוסר והצדק אשר הוביל אברהם בעולם. אולם ההיפך הוא הנכון – נחור היווה אופוזיציה מבית לאברהם, וניסה להעמיד חלופה רוחנית לאברהם – דבקות בעבודה זרה תחת הקריאה בשם ה' של אברהם.

כבר כאשר תרח אבי אברהם התחיל את מסעו אל ארץ כנען, נחור נשאר מאחור: "וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן...". נחור נשאר מאחור, באור כשדים. בהמשך החומש (לא, נג בהקשר של הסכם יעקב ולבן) מתגלה כי נחור עבד עבודה זרה, והיה מרכזי בעבודתה - "אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר[2] יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ". וכן בנאום יהושע בן נון (יהושע כד, ב) מתברר שנחור היה שותף לעבודת האלוהים האחרים: "וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים".

ובכן, כאשר בני אברהם החלו להתבסס בארץ ישראל, החלה משפחת נחור להתבסס בסמוך להם מצפון – באזור ממלכות ארם. חז"ל מלמדים שאל מול מחנה בית יעקב שהורכב משמונה בני אמהות וארבע בני שפחות, העמיד נחור אחי אברהם מחנה מקביל. כן נאמר ברש"י (בראשית כב, כ): "גם היא - אף היא השוותה משפחותיה למשפחות אברהם שתים עשרה, מה אברהם שנים עשר שבטים שיצאו מיעקב, שמונה בני הגבירות וארבעה בני שפחות, אף אלו שמונה בני גבירות וארבעה בני פלגש".

אור החיים הקדוש (בראשית כב, כ) מבאר שמדובר בנפשות גדולות שיצאו מנחור והיו בעלי כח רוחני חזק מכח רבקה שגדלה ביניהם: "וטעם שהוצרך הכתוב לכתוב כל סדר הנולדים מנחור גם מפלגשו ראומה ללא דבר. דע כי כשתתנוצץ נפש צדיק מופלאת בעולם הזה או צדקת כרבקה אם כל זרע הקדושה, לצד מה שקדם מהתערובת מבחינות הרע מסיבת חטא אדם הראשון אשר דבק בו רע וטוב בעונות, ימצאון בשכונתה נפשות גדולות מחלק הקליפה ובעמדה יעמודו עמה ובצאתה לעולם יצאו כולם בשכונתה וכל אחד הכיר בחינתו, רבקה האיר אורה בקדושה וזולתה כמוץ יסוער, ולזה הודיע הכתוב כל האומות שיצאו מנחור שבתוכם היתה מרגליות טובה רבקה אמנו ע"ה".

ואכן מנחור קמו אומות גדולות:

ממלכת ארם הגדולה קמה מנחור כמו שנאמר במפורש בפסוקים שציטטנו מבראשית: "ואת קמואל אבי ארם".

גם עוץ ובוז האמורים כאן מופיעים מאוחר יותר בתור שמות ארצות (ירמיהו כה, כ): "וְאֵת כָּל מַלְכֵי אֶרֶץ הָעוּץ... וְאֶת בּוּז".

וגם 'חרן' שבה היה אברהם לא נקראה על שם נחור שהשתקע בה בסופו של דבר. כך יש להבין את הפסוק: (בראשית כד, י): "וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל אֲרַם נַהֲרַיִם אֶל עִיר נָחוֹר" – שזוהי העיר של נחור שהיה המושל והשר. וכן מבאר מצודת דוד (איוב א): " עוץ - יתכן שהיא ארם נהרים כי נחור היה אדון הארץ כמו שכתוב: אל ארם נהרים אל עיר נחור (בראשית כד) ועוץ היה בכור נחור כמ"ש את עוץ בכורו (שם /בראשית/ כב) וע"כ קראו שם הארץ ע"ש בנו הבכור כי לו משפט הממשלה"[3].

ומעל הכל, מנחור החל מהפך באור כשדים – מקום המושב של משפחת אברהם והמקור של מגדל בבל שמשם החל כל העולם. השם של אור כשדים אינו מגיע אלא מ'כשד' בנו של נחור. על שמו נקראה גם אומת כשדים הלא היא בבל שכבשה את העולם כולו. כך מבאר הרד"ק (בראשית י): "גם בני חם גורשו משם והיתה לבני כשד שנקראו כשדים והם מבני שם"[4].

מתוך האומות הגדולות שקמו מנחור, מתברר שארם ומעכה הם חוד החנית מול ישראל. הם האויב צפוני קרוב לעם ישראל. ישעיהו הנביא מזהה את ארם כאויבים הדומים לפלשתים (ישעיהו ט, יא): "אֲרָם מִקֶּדֶם וּפְלִשְׁתִּים מֵאָחוֹר..." כשם שפלשתים היוו אויב מסורתי מדרום, והצרו לישראל בכל עת שיכלו, כן ארם מצפון.

שמה של 'אבל בית מעכה'

אנו רואים אם כן, כי המעכתי (ואיתו גשור וארם) הוא אויב קרוב אשר יצר אתגר רב שנים כלפי ישראל בגבול הצפון. מתוך כך מסתבר לומר ש'בית מעכה' היושבת בגבול קרויה כך על שם ה'שכנים' אשר שכנו בקרבתה.

ומדוע נקרא שמה 'אבל בית מעכה'? ישנם מקומות ספורים בתנ"ך הקרויים בשם 'אבל', ובכולם זה על שם אבלות. תופעה זו מתפרשת בבראשית (נ, יא): "  וַיַּרְא יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִי אֶת הָאֵבֶל בְּגֹרֶן הָאָטָד וַיֹּאמְרוּ אֵבֶל כָּבֵד זֶה לְמִצְרָיִם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ אָבֵל מִצְרַיִם אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן". ואכן הרמב"ן (בראשית לג, מט) מבאר שכך היא הדרך של שמות המקומות – שמוסיפים להם את המילה 'אבל' כאשר התרחש בהם חורבן כלשהו, על שם אבלות וצער: "'ואבל השטים' (במדבר לג, מט) וכן 'אבל מחולה'... הוא המקום הנחרב אין בו נטע ולא בנין, כי הלשון אצלם לשון חרבה ושממה, כמו ויאבל חיל וחומה (איכה ב ח), אבל תירוש אומללה גפן (ישעיה כד ז): [5]. וכך פירש גם רש"י בהקשר של 'אבל הגדולה' הסמוכה בית שמש (שמואל א ו, יח): "ומפני שאירע להם אבלות בדבר קרא' אבל".

כעת ניתן להבין מדוע גם ל'בית מעכה' נוסף השם 'אבל' – דומה כי שם זה מציין את הצער והבכיה לדורות על כך שבאזור זה הסתיים תחום הכיבוש של ישראל בימי משה ויהושע, ולא זכו להמשיך ולכבוש את את האומה ששמה 'מעכה'. כאמור לעיל, היה זה שורש פורענות שהוביל מאוחר יותר לצרות נוספות.

אבל בית מעכה בפרשת שבע בן בכרי

בסוף ימיו של דוד המלך התחוללה מרידה קשה בדוד בהובלת שבע בן בכרי. היה זה מיד לאחר המשבר העצום של מרד אבשלום. מרידת שבע בן בכרי כמעט והביאה להשמדת אבל בית מעכה, אך לבסוף חל מפנה מפתיע אשר הוביל את ההיפך הגמור –אבל בית מעכה היושבת בקצה הארץ הוכרה כאחת מן הערים המרכזיות והחשובות של ישראל.

שבע בן בכרי נסמך במרידתו על חלוקת האומה ליהודה ולישראל - שמואל ב כ, א-ב: "וְשָׁם נִקְרָא אִישׁ בְּלִיַּעַל וּשְׁמוֹ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי אִישׁ יְמִינִי וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר וַיֹּאמֶר אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל: וַיַּעַל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי דָוִד אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי וְאִישׁ יְהוּדָה דָּבְקוּ בְמַלְכָּם".

וכאן נוקט שבע בן בכרי בצעד מפתיע – תחת שיביא את שבטי ישראל אחריו לאחת מן הערים המרכזיות כדוגמת היאחזות ירבעם בבית אל מאוחר יותר, שבע בן בכרי מביא איתו את כל ישראל אל קצה הגבול – אל אבל בית מעכה: "וַיַּעֲבֹר בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָבֵלָה וּבֵית מַעֲכָה... וַיִּקָּהֲלוּ וַיָּבֹאוּ אַף אַחֲרָיו". מדוע דוקא לשם? נראה ששבע בן בכרי מוביל את שבטי ישראל במכוון הרחק ככל האפשר ממלכות דוד ביהודה ובירושלים. גם ירבעם (שקידש את בית אל) נקט מאוחר יותר בדרך דומה כאשר הוביל את כל ישראל אל העגל אשר עשה בדן בקצה צפון הארץ (מלכים א יב, ל): "וַיֵּלְכוּ הָעָם לִפְנֵי הָאֶחָד עַד דָּן...".

כלומר שבע בן בכרי הסתמך על תכונת הריחוק והבידוד של אבל מעכה. במצב זה הגיע יואב שר צבא דוד ואיים למחוק מן המפה את העיר שבידלה את עצמה משאר הארץ - שמואל ב כ, טו: "וַיָּבֹאוּ וַיָּצֻרוּ עָלָיו בְּאָבֵלָה בֵּית הַמַּעֲכָה וַיִּשְׁפְּכוּ סֹלְלָה אֶל הָעִיר וַתַּעֲמֹד בַּחֵל וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אֶת יוֹאָב מַשְׁחִיתִם לְהַפִּיל הַחוֹמָה".

ואז מגיעה נקודת המפנה - אישה חכמה קמה מתוך אבל בית מעכה, ומסבירה ליואב שהוא אינו עומד להשחית את עיר הקצה הבלתי נחשבת, אלא יש לראותה כעיר מרכזית בישראל: "אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל[6] אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל לָמָּה תְבַלַּע נַחֲלַת ה'". ההודעה שאבל מעכה היא 'עיר ואם בישראל' מורה כי מעמדה של העיר היא הסוגיה שעמדה על הפרק.

האישה החכמה הובילה תהליך של הטיית לב יושבי העיר בחזרה אל דוד המלך. בזכותה הם המיתו את שבע בן בכרי ובכך הכריזו על חזרתם תחת כנפי מלכות בית דוד: "וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל כָּל הָעָם בְּחָכְמָתָהּ וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי וַיַּשְׁלִכוּ אֶל יוֹאָב וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר וַיָּפֻצוּ מֵעַל הָעִיר אִישׁ לְאֹהָלָיו וְיוֹאָב שָׁב יְרוּשָׁלִַם אֶל הַמֶּלֶךְ".

זהות האישה החכמה

חז"ל מזהים את האישה החכמה בתור סרח בת אשר (מדרש תנחומא פרשת וירא): "אמר אברהם רבונו של עולם צופה אני ברוח הקדש כי עתידה אשה אחת לפלט עיר שלימה... ואיזו היא האשה? זו סרח בת אשר, בשעה שמרד שבע בן בכרי בדוד ובא באבל... וכיון שהרגישה סרח בדבר התחילה לצעוק. קראו לה ליואב... אמרה לו אנכי שלומי אמוני ישראל (שם שם יט), אני ששלמתי [=שהשלמתי] מנין לישראל, שנאמר ושם בת אשר סרח (במדבר כו מו), אלא עמוד במקומך ואני אעשה שלום".

מה ההקשר של פירוש חז"ל שמדובר בסרח בת אשר? אלא שמתוך דברי המדרש הדברים מובנים. כאמור הסוגיה שעמדה בבירור בפרשת שבע בן בכרי היא שאלת מרכזיותה של אבל בית מעכה בין ערי ישראל. ובכן על פי חז"ל סרח קמה ואומרת שכשם שהיא שהיתה תינוקת בלבד השלימה את מנין שבעים בני יעקב בירידתם למצרים, כן עיר אחת בקצה הגבול מהווה חלק בלתי נפרד בהיותה משלימה את רצף ערי ישראל בכללן.

ובמבט רוחני עמוק: כאמור נחור העמיד שמונה בנים וארבע בני אימהות כנגד שנים עשר השבטים. מעכה הוא הבן הרביעי והאחרון של בני השפחות של נחור. בכך מקביל מעכה ל'אשר' – אחרון בני השפחות של יעקב. על כן מנהיגותה של סרח בת אשר היא שהופיעה באבל בית מעכה, והיא שגילתה את חשיבותה בהשלמת ערי ישראל.

[1] מישעיהו ח, כג משמע כי זו הגלות הראשונה של על ידי אשור. וכן מבואר בסדר עולם כג. אולם באיכה רבה (פתיחתות) נחלקו אם זו הגלות הראשונה או השניה.

[2] ומפרש רש"י שם: "אלהי אברהם – קדש. אלהי נחור – חול". ומוסיף הרד"ק: "'אלהי נחור' – חול, והוא אלהים אחרים שהיא עבודת הכוכבים שהיו עובדים הדורות ההם ולבן היה מאמין בהם".

[3] וכן בספר חסידים (אלף טו): "עיר נחור שהעיר שלו היתה ועל שמו נקראת". וכן מבאר בעל פענח רזא בראשית פרשת ויצא, וכן מבאר רד"צ הופמן בראשית כד.

[4] כך מבאר גם המהר"ל בגור אריה דברים (לב, כא).

[5] וכן מפרש הכלי יקר שם ש'אבל שיטים' הוא על שם אבלות: "ואבל השיטים הוא לשון ארז ורמז אל הזמן שנתאבלו בו על הצדיק שנמשל לשיטה וארז".

[6] האישה החכמה מדברת כאן בסגנון יחודי – כאילו שהעיר 'אבל מעכה' דוברת מפיה  - מלבי"ם שם: "ואנכי (כן דברה בשם עיר אבל) שלומי ישראל, שלמים למלכם: ואמוני ישראל. מאמינים באלהיהם: ואתה מבקש להמית עיר ואם בישראל. שלא חטאו למלכם: ולמה תבלע נחלת ה'. המאמינים באלהיהם".

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.