השבר ההיסטורי של הנבואה, המצב הנפרד של הנבואה
ראינו שלאחר מות אלישע המצב הכללי של עם ישראל נפל. כשבודקים את מצב הנבואה ואת יחסה למלכות מכאן ואילך מוצאים שבר מוחלט בהתאמה למצב הכללי של העם. בילקוט שמעוני מ"ב רכד': "עד שלא נגנז אליהו היתה רוח הקדש מרובה בישראל", ורש"י מ"ב, ב, טז: "מיום שנגנז אליהו הלכה ונסתלקה רוה"ק מן הנביאים, ושוב לא הייתה רוה"ק מרובה בישראל". מנקודת הזמן הזאת מתחיל הפירוד הבולט כל כך בתנ"ך בין המלוכה והנבואה, אשר ביטויו הבולט הוא תחילת הופעת ספרי הנביאים האחרונים. הראשונים מבין הנביאים האחרונים הם עובדיה ויונה, והם מתחילים להנבא עוד בזמן אליהו ואלישע. אך הנביאים שאחריהם ניבאו כבר לאחר מכן, החל מתקופת ירבעם בן יואש ועוזיה.
עד עתה הייתה זו ייחודיות נפלאה של התנ"ך שספר ההיסטוריה וספר התורה והנבואה הינם אותו ספר, ואין שום הבדלה. סיפורי ההיטוריה של מלכות ישראל הם קודש והם מהווים את עיקר ספרי הנביאים, כאשר דברי הנביאים עצמם הכתובים בספר משובצים כחלק מן הסיפור ההיסטורי של העם ומלכותו. אך ממות אלישע ואילך ספר מלכים הופך לספר היסטורי נטו. לא מופיעים בו נביאים, וכל ההתרחשויות המתוארות בו נראות כלקוחות מספרי ההיסטוריה של אומות העולם – מלכים קמים, נופלים ופועלים, ולא מוזכר הקשר אל הקודש[1]. הנתק הוא מוחלט כפי שמפורש במשנת ר' אליעזר: "ומניין שעד שלום בן יבש היו שקולין (מלכי ישראל כמלכי יהודה)? שהיה הדבור בא אליהן... (ומובאות דוגמאות מנביאים שניבאו למלכים)... מכאן ואילך לא בא להן הדיבור".
[ישנם רק שני מקרים שבהם מוזכר נביא מכאן ועד סוף ספר מלכים – ישעיהו בזמן חזקיהו, וחולדה בזמן יאשיהו, אך אלו נביאים שכבר אינם פועלים כחלק מן המכלול השלם של ישראל שהרי ישראל גלו, והם במגע רק עם מלכי יהודה. ממילא אין פה תופעה של קשר הנבואה לכלל ישראל].
מכאן ואילך אנו פוגשים את הנביאים במנותק לחלוטין – בספרים נפרדים אשר רק בהם נכתבות נבואותיהם. (התופעה בולטת במיוחד בירמיהו שכתב גם את ספרו וגם את ספר מלכים ולא כללם באותו הספר, אלא בחר להפריד ביניהם). לא די בכך שספרי הנביאים האחרונים נפרדים מסיפור דברי מלכי ישראל, אלא אנו רואים שגם תוכן הספרים שונה מאד מתוכן ספרי הנביאים הראשונים והוא מנותק כולו מחיי הדור שבזמנו נאמרו הנבואות. מסה מרכזית מאד מתוכן הספרים מתנתקת מן ההווה וממצבו ונושאת עיניה אל מחוזות אחרים. כך אנו פוגשים את כל נבואות העתיד העוסקים בגאולה העתידה ומנותקים לחלוטין מן המצב ההווי. כמו כן אנו פוגשים פרקים שלמים המכוונים אל אומות העולם ולא אל עם ישראל, תופעה שלא פגשנו כמוה עד עתה. במצב הבריא של מלכות ישראל אין שום נבואה בתנ"ך שאינה קשורה למצב הפוליטי ישראלי. בשלב זה מגיעה הנבואה לדרגה 4 דלעייל – הדרגה הנמוכה ביותר.[2]
חלק גדול מנבואות הנביאים האחרונים כן עוסקות בתוכחות לאותו הדור, אך קיים הבדל עצום בינן ובין נבואות הנביאים הראשונים: אצל הנביאים האחרונים נבואות התוכחה כתובות באופן תלוש מן האירועים. אין בנביאים האחרונים כמעט שום סיפור התרחשות באופן של סיפור רגיל – סיפור לשם מפגש עם הסיפור עצמו. האירועים שבתוכם נאמרו הנבואות אינם מסופרים או אפי' מוזכרים, אלא רק יכולים להילמד מתוך הנבואות. הנושא המובהק של כל הנבואות הללו הוא דברי הנביא, כאשר ההתרחשות שקדמה להם מעורפלת ויכולה רק להילמד טיפין טיפין מתוך הנבואות. ישנן רק נבואות בודדות שבהן מסופר גם סיפור המתאר התרחשות, וגם הסיפורים הללו מסופרים רק על פי הנצרך להבנת מעשי הנביא ודבריו, וממילא גם בהם הנושא הוא הנביא ולא מה שקורה בעם. הנבואה עומדת לבדה, מנותקת.
[1] יש להוסיף שבזמן עוזיה ישנו שבר מקביל ביחסי המלוכה והכהונה. המלך רוצה ליטול לעצמו את הכהונה, ונכנס לעשות בעצמו את התפקיד הכי פנימי שלה – להקטיר קטורת. עם התרחשות הפירוד הגמור בין המלוכה לנבואה יוצר עוזיה ניתוק עם הכהונה. נוצרת מכך רעידת אדמה של כל המלכות, מזדעזעות אמות הסיפים של עם ישראל, עד כדי כך שבספרי הנביאים אנו מוצאים שמאורע זה מכונה: "הרעש הגדול".
[2] נכון הוא שדווקא המצב הקשה של ניתוק הנבואה מביא גם נקודה של יתרון – הנבואה מתנשאת מעל לזמן ההווה, ורק זוהי הסיבה שיש לנו את כל נבואות העתיד הנשגבות, וכן נבואות עולמיות אשר עוסקות בכל העולם ולא רק בישראל. אך עדיין המסגרת העיקרית של הנבואה קשה ונוראה – היא אינה במקומה ככח המתפקד כחלק מהגוף החי של מלכות ישראל.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
