7. תקופת אחאב ואליהו: מלחמת המלכות בנבואה
פרק כא פסוק כ': "המצאתני אויבי!" (אחאב לאליהו)
בתקופה זו אנו מוצאים ירידה נוספת ביחסי מלוכה – נבואה: המלכות מתחילה לצרור את הנבואה באופן שיטתי. רואים זאת כבר בכך שבתחילת סיפור אחאב מסופר שבזמנו שבו ובנו את יריחו. זהו אקט חריף מאד של חוסר אימון בקללת יהושע. זהו המקום הראשון בהיסטוריה של ישראל שבו אנו פוגשים באופן מערכתי זלזול וחוסר אמון בדברי הנביאים. עד לשלב זה גם כאשר ישראל חטאו ועברו על דבר ה', האמון בנביאים וההיכפפות לדבריהם היו ברורים מאליהם. (ואף ירבעם שביקש להרע לנביא על נבואתו לא הלך באופן ישיר וברור נגד נבואתו, ואף לא באקט כ"כ גדול ומפורסם). אכן רואים שחז"ל מאד הדגישו את העניין הזה ואף הרחיבוהו. חז"ל מספרים שכל הרקע להופעת אליהו כנביא הוא בואם של אליהו ואחאב לנחם את חיאל בית האלי אשר בנה את יריחו. מגמת בואו של אחאב הייתה לנחם את חיאל על מות בניו. זו שותפות מלכותית לחטאו של חיאל. בניחום זה רואים בפירוש שהמלך היה שותף לכיוון הזה של חיאל ולא היה זה רק מקרה שקרה בימיו. רואים זאת גם בירושלמי (סנהדרין פ"י ה"ב) האומר שחיאל היה גברא רבה והיה ממונה על כל האוצרות בית אחאב. מתוך מעמדו בבית אחאב הוא עשה זאת. אליהו הלך לחיאל מתוך מטרה הפוכה – הוא הוכיח אותו ואמר לו שבניו מתו משום שעבר על קללת יהושע. אחאב חלק על דברי אליהו שמיתת הבנים היא עונש, וכהוכחה אמר שלמרות שישראל עובדים ע"ז ה' מוריד להם גשם. מתגלה פה שיטה שלימה של אחאב. הוא חולק ובז לכל עולם הנבואה עד כדי כך שהוא חולק גם על נבואת משה בתורה! כתגובה לכך אמר לו אליהו שלא יהיה טל ומטר כי אם על פי דבר ה'. זוהי נבואתו הראשונה של אליהו.
משם ואילך זהו דבר מאד מרכזי בסיפור נבואת אליהו שהוא נביא הפועל נגד המלכות, וכפי שבולט כבר באופן שבו זכה אליהו לנבואתו. הרד"ק מבאר על פי פשט הפסוק שאליהו בתחילה לא היה נביא אלא גזר בקנאתו שלא יהיה טל ומטר, ורק כתוצאה מכך קיבל נבואה שבה נאמר לו לברוח. נבואת ה' הראשונה אל אליהו היא לברוח מן המלך. זוהי נבואת הפתיחה שלו, והיא הסימן לכל עמדתו כנביא בהמשך. מכאן ואילך אליהו נביא ה' מסתתר ובורח כל הזמן מהמלכות. רלב"ג מ"ב ב טז': "וישליכהו באחד ההרים או באחת הגאיות - ר"ל להתחבא שם כי היה רגיל אליהו בכך כמו שאמר עובדיה ורוח ה' ישאך אל אשר לא אדע". כמובן שמגמתו של אליהו עצמו אינה לצרור את עם ישראל ואת המלך, אלא שמחמת ירידת העם עליו לנקוט בדרך של מחאה ושלילת הרוע, וכך להעלות את העם. מ"מ, אנו מתבוננים במבט סקירתי הבוחן מלמעלה את התנודות במצב הנבואה ויחסו למלכות, ובמבט זה המאפיין של התקופה הוא היות הנבואה שוללת מכל וכל את המלכות ומעשיה עד כדי התנתקות ממנה.
אחאב ומלכותו מכריזים מלחמה כללית נגד הנבואה, ואיזבל הורגת את כל נביאי ה'. יש לשים לב לכך שאחאב יצר תקדים נורא - הוא הביא למצב שבו אין נביאי ה' שמסתובבים חופשי ומנחים את עם ישראל. כה אייבה המלכות את הנבואה! נשארו רק מספר נביאים המתחבאים במערה. גם לאחר ניסי אליהו בהר הכרמל לא פסקה הרדיפה הטוטאלית של הנבואה, אלא איזבל שבה וביקשה להרוג את אליהו, והוא שב וברח. בשלב זה המצב הוא שהמלכות מנסה להעלים כליל את הנבואה מישראל. עד כמה שאחאב יודע, הוא הצליח להשמיד את כל הנביאים. אם לא היו 100 הנביאים המוחבאים, ואם אליהו היה מת ברעב, כפי שהיה קורה לולא הצילו ה' בנס מיוחד, פסקה הנבואה מישראל! המלכות נלחמה בנבואה עד חורמה.
כאמור לעייל, החל מתקופת בעשא אנו מוצאים מגמה של חוסר התערבות של הנבואה בענייני המלכות. גם אצל אליהו המצב הזה נמשך. בכל מעשי אליהו עם אחאב הנושא של פעולות אליהו איננו הדרכת או תוכחת המלכות, אלא חיזוק יראת ה' אצל ההמונים והדרכת העם (דרגה 2). זאת בניגוד לנביאים הקודמים כשמואל, נתן, גד, אחיה אשר עסקו בהדרכת המלך (דרגה 1). גם בכל פרשיית עצירת הגשמים והר הכרמל, אליהו בעצם אינו מוכיח וגם אינו מדריך את אחאב, אלא הוא פועל להחזרת העם בתשובה (ואף שאחאב ואיזבל פועלים בדיוק בכיוון ההפוך, אין הוא מנסה לשנותם, אלא לשנות את העם). בולט מאד איך למרות שכל העם נפלו על פניהם, תפסו והרגו את נביאי הבעל, המלכות לא השתנתה כלל, ומיד לאחר מכן אליהו ברח שנית מן המלכות.
אליהו מגיב בקנאות למצב הקשה. הוא עובר מרצון מסע ארוך של התנתקות ממלכות ישראל כפי שהיא בירידתה. הוא מבין שישנם מצבים שבהם אם המלכות רודפת את הנבואה, גם הנבואה צריכה "לרדוף" את המלכות, ולתבוע תיקון מוחלט. הוא מקנא לקב"ה ועל דעתו מפסיק את מקור הברכה והחיות לעם ישראל כשעוצר לא רק את המטר אלא גם את הטל. ה' מבאר לו בתהליך ארוך שרצונו לחיות את העם גם במצבו השפל כפי שמבואר בפרשני הפשט על פרקים יח – כ' במלכים. ה' נותן לאליהו את מאכלו ע"י עורבים אכזריים, מייבש לו את הנחל, הורג את בנה של האלמנה בגללו, וכל זאת ועוד במטרה שאליהו יסכים להחזיר את הגשם לעם ישראל. לבסוף לאחר שנאלץ לברוח שנית לאחר פרשת הכרמל, ה' מלמד אותו ש"לא ברעש ה' וכו'" כלומר שאין ה' חפץ בנביאים שיפנו בצורה של סערה לעם ישראל, ושם (במיוחד ע"פ המלבי"ם) אליהו בוחר לסיים את תפקידו כנביא ובלבד שלא יצטרך לתת מקום חיובי כלשהו למלכות במצבה הירוד. משם ואילך אליהו מתערב רק פעם אחת נוספת ולאחר זמן רב בענייני המלוכה. בסוף ימי אחאב הוא מוכיח את אחאב על חטא שדה נבות, ומנבא לו שמלכותו וזרעו יכרתו. זו בעצם האחרית של הדרך שמוביל אליהו: אין שום קיום למלכות ההולכת נגד הקב"ה.
אליהו לקח על עצמו את תפקיד הקנאות – קנאות לאמת ולקב"ה – דרישת כבוד האב, אפי' במחיר של הליכה נגד המלכות. הוא שומר על האידיאל, מזכיר תמיד את המצב העליון ותובע אותו בקנאות.
בינתיים, לאחר שאליהו כבר התבשר על כך שיפסיק לשמש כנביא, ישנם כמה פרקים שבהם הוא אינו מופיע כלל , ולא רק זאת אלא שבפרק כב' מצינו שאחאב אומר ליהושפט שנשאר רק עוד נביא אחד של הקב"ה, והוא מיכייהו בן ימלה. מבחינת אחאב אליהו אינו נמצא כלל או לפחות אינו נמצא עוד בתור כנביא. יש להעיר שבמלחמת ישראל עם ארם בסוף מלכים א' כן מצינו שמיכיהו בן ימלה הדריך את אחאב בכל מהלך המלחמה, מ"מ בולט הוא שלא אליהו הנביא המרכזי של התקופה הוא המדריך את המלך. כמו כן חוזרת כאן באופן נרחב התופעה שמיכיהו לא מופיע בשמו אלא כנביא אנונימי, למעט בפעם האחרונה כשמבשר לאחאב על נפילתו. א"כ, נשמר קשר מינימאלי בין המלכות והנבואה, ואלו כעין דמדומים של הקשר ביניהן.
היבדלות הנבואה מן המלוכה
נוסף לריחוק של הנבואה מענייני כלל ישראל אנו מוצאים אצל אליהו תופעה חדשה אשר תמשיך ואף תתרחב אצל אלישע: התמקדות במעשים פרטיים. הנביא מספר לנו על פעולות של הנביא שאינן כלל ישראליות אלא נוגעות לאדם פרטי. (זו כבר דרגה 3 בסולם שבתחילת הסדרת המאמרים). כך הוא בכל סיפור האישה הצרפתית. מלבד אליהו ואלישע איננו מוצאים שהתנ"ך מספר על פעולות פרטיות של הנביאים. (הכוונה לפעולות פרטיות ממש שגם כל משמעותן פרטית, להוציא מנבואות כעין זו של שמואל על האתונות של שאול שהיא חלק מתהליך הפיכת שאול למלך). ישנה תופעה של התכנסות הנבואה בעולם מבודד, במעיין שמורת טבע אשר תחומה וסגורה בסביבתו של הנביא המשמעותי היחידי אשר פועל בישראל. מתקבל מבט כאילו הנבואה הינה רק תופעה רוחנית מקומית, של התעלות אדם מסוים, אשר עסוק בעולמו ובסביבתו הקרובה. בכך נמצא כבר ריחוק וניתוק מערכתי. זהו כבר לא ניתוק של יריבות אשר עדיין שומר על מגע, אלא הנבואה כבר בונה לה עולם בפני עצמו. בכך מתחיל התהליך אשר סופו יגיע בנביאים האחרונים – שם כבר נפגוש פירוד מוחלט בין שני העולמות.
ובמבט כללי יותר: החל מאליהו ועד תקופת הנביאים האחרונים נראה שקצת מתחלף הנושא המרכזי של ספר מלכים. אם עד אליהו נושא הספר הוא קורות המלכות, ממנו ואילך זה נראה שהנושא הוא קורותיו של הנביא, וזה כולל הרבה סיפורים המתרחשים עם נביא אשר אינם קשורים למלכות. מגמה זו ממשיכה גם בזמן אלישע[1]. אמנם אין פה עדיין אוסף נבואות המנותקות מן הסיפור ההיסטורי כדוגמת הנביאים האחרונים (שזו כבר דרגה 4), אך כן קיים פה עיסוק ממוקד בנבואה כאילו היא כוח העומד לבדו בנפרד ממכלול מלכות ישראל.
גם במעבר בין אליהו לאלישע המצב של הנבואה ממשיך. ה' מצווה את אליהו ללכת ולמשוח את אלישע לנביא תחתיו. רואים בציווי זה עד כמה המצב חמור – הנבואה כמעט ונעלמת מישראל עד כדי כך שצריך למשוח נביא מסוים תחת אליהו. בד"כ לא מצינו אקט כזה של משיחת נביא, אך כעת איש נביא הוא תופעה מיוחדת ובודדת ומינויו דומה למינוי מלך – כאילו הנבואה היא תופעה יחידנית העוברת בשושלת מאחד לשני. במצב בריא ישנם פשוט אלפי נביאים, כאשר המרכזיים שבהם הם הגדולים והמשפיעים ביותר. ממילא אין שום צורך למשוח נביא. במינוי אליהו את אלישע להיות ממשיכו אנו פוגשים בחריפות את תופעת "שמורת הטבע" של הנבואה. ישנו תחום מבודד, בעיקר מבודד מן המלכות, אשר רק בו הנבואה חיה ופועלת ובו היא עוברת במסורת מרב לתלמיד.
כשברח אליהו להר סיני לאחר מעמד הר הכרמל, הוא סיפר לקב"ה על המצב הקשה שבו המלכות הרגה את כל הנביאים עד שהוא נשאר לבדו, והוא עצמו גם כן בסיכון כי גם את נפשו ביקשו לקחת. ה' בתשובתו לאליהו בעצם הסכים עם דרכו – הוא אמר לו למשוח את אלישע, יהוא וחזאל אשר ימחו שלושתם את מלכות אחאב. ה' הסכים עם קנאותו של אליהו, ודאג להכות את מלכות ישראל. אמנם במקביל להסכמת ה' לדרכו של אליהו הוא גם בישר לאליהו על סוף נבואתו, וביארו חז"ל שזה משום שאליהו מחה על כבוד האב ולא על כבוד עם ישראל הבן. זהו ביטוי למצב עמוק של פירוד אשר אינו מאפשר נבואה. אנו שבים ופוגשים פה את היסוד שלא תיתכן נבואה, גם לאדם נשגב וקדוש עליון, ברגע שהוא מנותק מלאומיות ישראל.
ע"פ פשט הפסוקים, התשובה של ה' על טענת אליהו שנשאר הוא לבדו היא למשוח את אלישע. אך יש לשאול במה תועיל משיחת אלישע, הרי אלישע יהיה במקומו ולא בנוסף לו וגם הוא עצמו יהיה נביא בודד? אלא שאלישע עתיד להפוך את כח הנבואה לכח מתפשט בעל מימדים גדולים. (ומ"מ כוח הנבואה גם בזמן אלישע עתיד להיות נפרד מאד מן המלכות והלאומיות כדלקמן) ונרחיב בכך בהמשך בעניין אלישע.
[1] בספר מסילת ישרים פרק טו מציין הרמח"ל את תכונת ההתבודדות של אליהו ואלישע: "ויקר מן הכל הוא ההתבודדות, כי כמו שמסיר מעיניו עניני העולם כן מעביר חמדתם מלבו... והנביאים, אליהו ואלישע, מצאנו היותם מיחדים מקומם אל ההרים מפני התבודדותם".
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
