במסכת בבא בתרא (יד:) נאמר שמשה כתב את ספרו, פרשת בלעם וספר איוב, ויש לשאול מדוע ראתה הגמרא צורך לכתוב את פרשת בלעם בצורה עצמית, הרי היא כתובה בתוך התורה ואינה פרשה נפרדת.

בנוסף לכך, מדוע הגמרא מציינת שמשה כתב את פרשת בלעם? לכאורה הדברים צריכים להיות מצויינים על פי מי שאמרם ולא במי שכתבם, שהרי הכותב הוא שולי ואינו מקור הדברים.

כמו כן יש לברר את כוונת המדרש (מדרש רבה נשא כ): "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, בישראל לא קם אבל באמות העולם קם, כדי שלא יהא פתחון פה לאמות העולם לומר אלו היה לנו נביא כמשה היינו עובדים להקדוש ברוך הוא. ואיזה נביא היה להם כמשה? זה בלעם בן בעור". כיצד אפשר לומר על בלעם שהוא גדול במעלתו כמו משה רבינו שעליו נאמר שהיה אב לכל הנביאים (י"ג עיקרי אמונה)?

על מנת שנוכל להשיב לשאלות הללו עלינו להקדים הקדמה ולהבין מהי נבואה.

נבואת משה רבינו

כאשר התורה מעוניינת לתאר מצב בו ד' מדבר אל נביא היא משתמשת במושג נבואה, אך באמת אין כל הנבואות שוות, כל נבואה שונה מחברתה ונבואת משה רבינו שונה מנבואת שאר הנביאים. הרמב"ם במורה נבוכים מרחיב בהבדלי הנבואה, ומבאר שמדרגת משה רבינו הייתה הרבה למעלה ממדרגת הנבואה ואלמלי הייתה מילה אחרת לבטא את מדרגתו של משה, הוא כלל לא היה נקרא נביא. דבר זה גם מבואר בתורה (במדבר יב ו-ח): "אם יהיה נביאכם ד' במראה אליו אתודע, בחלום אדבר בו. לא כן עבדי משה, בכל ביתי נאמן הוא. פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידֹת ותמֹנת ד' יביט".

מבארת הגמרא ביבמות (מט ב): "כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה". אספקלריא זו מילה בלטינית, מין זכוכית שמביטים דרכה. משה היה מסתכל בנבואה דרך זכוכית נקיה ושקופה לחלוטין, נבואה נקיה וברורה. לעומתו, שאר הנביאים היו מביטים באספקלריא שאינה מאירה, זכוכית שאינה נקיה לחלוטין, זכוכית בגוונים שונים, כל אחד לפי שורש נשמתו, כפי שאמרו חז"ל (סנהדרין פט א): "אין שני נביאין מתנבאין בסגנון אחד". כל הנביאים מקבלים את אותה נבואה, אך כולם רואים את הנבואה דרך הזכוכית שלהם, דרך הגוון שלהם לפי שורש נשמתם.

אך "לא כן עבדי משה" (במדבר יב ז), משה רואה את הנבואה בצורתה השלמה, האישיות שלו לא שינתה את הנבואה שקיבל כלל מכיון שהיה מבטל את אישיותו כלפי רבש"ע (במדבר יב ג): "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". משה בענוותנותו הצליח לבטל את כל מחשבותיו ואישיותו בקבלתו נבואה, וכך הצליח למסור את נבואתו בשלמותה המלאה ללא כל שינוי. ההבדל מתבטא גם בנצחיות הנבואה וחשיבותה בכל שאר הדורות, שהרי נבואת שאר הנביאים נקראים דברי קבלה, הנביאים קיבלו נבואה בהתאם לצורך דורם, פעם על מנת להילחם באויב ופעם לעשות עימו שלום, לפי צורך השעה, משום כך נבואות אלו אינן נצחיות ואינם מתאימות לכל הדורות. אך דברי משה נקראים תורה, הוראה שלמה מוחלטת ונצחית המתאימה לכל הדורות כולם.

לעומת משה והנביאים, נבואתו של בלעם הייתה באספקלריא מלוכלכת. בלעם קיבל נבואה, אך משום שנפשו הייתה מושחתת הוא ראה אותה בצורה מעוותת, כמו אדם המביט בבבואתו דרך מראה מעוותת. על כן, הנבואות שמסר לא היו נאמנות לנבואה שקיבל, נבואותיו היו שקריות, הוא היה נביא שקר. ד' מוסר את אותה נבואה לכל הנביאים, אך נביא שאישיותו לא מזוככת, רואה את הנבואה בצורה מסולפת, הוא מבין אותה לא נכון, וכתוצאה מכך מוסר נבואה שיקרית.

קללות הופכות לברכות

כאמור, בלעם היה נביא שקר, ד' מסר לו ברכות לברך את ישראל ובלעם היה משקר ומקלל. אם כן, מה פשר הדבר ששקריו וקללותיו אינם כתובים בתורה ובמקומם כתובות דווקא ברכות הדומות לדברי התורה עצמה ולא לדבריו של בלעם הרשע?

אלא באמת, בלעם לא אמר את אותם הפסוקים הכתובים בתורה, דבריו עברו עריכה של משה רבינו. הדבר פשוט מאליו, שהרי בלעם כלל לא דיבר עברית, וכן גם פרעה, שדבריו מופיעים בתורה, לא ידע עברית, כפי שמוכח מהפסוק (בראשית מב כג): "כי המליץ בינותם", אלא פשוט הוא שכל דבריהם עברו עריכה על ידי משה רבינו ורק לאחר מכן נכנסו לתורה.

כך גם כאן, ד' בוודאי היה מברך את ישראל, ומשה שמע את אותן הברכות, אך בלעם, בנפשו המעוותת, היה שומע קללות. וכך מסביר רש"י (במדבר כד ו): "אמרו רבותינו, מברכותיו של אותו רשע אנו למדים מה היה בלבו לקללם... וכשהפך המקום את פיו, ברכם מעין אותם קללות שבקש לומר" וכו'. אם כן, המשלים שנכתבו בתורה בשמו של בלעם כלל לא נאמרו על ידו, הוא אפילו לא שמע אותם, הוא קילל וד' הפך את הקללה לברכה והברכות הללו נכתבו על ידי משה רבינו ששמע אותם בצורתם המקורית. לכן אומרים חז"ל שמשה הוא שכתב את פרשת בלעם, שהרי פרשת בלעם יצאה ממנו.

תלמידי אברהם אבינו ותלמידי בלעם

כעת מובנת ההשוואה של המדרש רבא בין משה לבלעם – "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, בישראל לא קם אבל באמות העולם קם... זה בלעם בן בעור",. שהרי גם בלעם היה בעל שיעור קומה וכח רוחני עצום, כפי שמעיד הפסוק: "כי ידעתי את אשר תברך מברך ואשר תאור יואר" (במדבר כב ו). אך בלעם ההבדל ביניהם הופיע מצד דרך השימוש בכישרון, בלעם השתמש בכשרונו לרעה ומשה לטובה.

ההשוואה בין משה לבלעם הינה רק לגבי הכח הרוחני העליון המשותף לשניהם, אך בשאר תכונותיהם הם שונים בתכלית – משה היה גדול לברכה ובלעם לקללה. אומרת המשנה במסכת אבות (ה יט): "כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו, מתלמידיו של אברהם אבינו. ושלשה דברים אחרים, מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טוב, ורוח נמוכה, ונפש שפלה, מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה, ורוח גבוהה ונפש רחבה, מתלמידיו של בלעם הרשע".

כלומר, אברהם אבינו מלא חסד ואהבת הבריות ללא הבדלים, כפי שמצינו שהתפלל על סדום שלא תחרב ושהיה רץ אחרי שלשה ערבים על מנת לתת להם אוכל. אך בלעם מלא בתאווה, הוא מעוניין בעושר וכבוד, וכפי מסביר רש"י (כב יח) "אם יתן לי מלא ביתו כסף וזהב" – "למדנו שנפשו רחבה ומחמד ממון אחרים", וכן רצה שיבואו שרים גדולים ונכבדים לקרוא לו (רש"י כב יג): "לתתי להלך עמכם" – "אלא עם שרים גדולים מכם". בנוסף לתאוות הממון והכבוד גם היה אדם מושחת ושפל שהיה בא על אתונו כפי שמפרשת הגמרא את דברי האתון (עבודה זרה ד:): "ותאמר האתון: הלא אנכי אתונך, אמר לה: לטעינא בעלמא. אמרה ליה: אשר רכבת עלי, אמר לה: אקראי בעלמא. אמרה ליה: מעודך ועד היום הזה. ולא עוד אלא שאני עושה לך רכיבות ביום ואישות בלילה". רואים השוואה נוספת בין בלעם לאברהם בחבישת האתון, שאמנם שניהם השכימו קום וחבשו את החמור בעצמם, אך אברהם מיהר למצוות קונו מתוך צימאון לד' ודבקות אלוקית ולעומתו, בלעם מיהר על מנת לעשות רע ולהרוג עם שלם.

נבל ברשות התורה

לכאורה, נראה שבלעם פעל בדיוק כדבר ד', בתחילה כאשר ד' אמר לו לא ללכת הוא לא הלך, ורק כאשר ד' התרצה ואמר לו: "אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם"(כב כ), הוא ניאות ללכת עימהם. אם כן, בלעם מתנהג בסדר גמור, הוא קיבל אישור אלוקי ללכת אל בלק, ומדוע יש כלפיו טענות?

אלא, שהיה עליו להבין מה רצונו של ד' יתברך. הרי בפעם הראשונה שבאו לקרוא לו ד' אמר לו דברים ברורים (כב יב): "ויאמר אלהים אל בלעם לא תלך עמהם לא תאר את העם כי ברוך הוא". בלעם הבין מה רצון ד' והיה עליו לשלח את שליחי בלק השניים כפי ששילח את הראשונים, הרי דעתו יתברך אינה משתנה בגלל שליחים שונים, ובלעם יודע זאת. אלא, כפי שאמרנו, בלעם היה רודף כבוד וכסף, וכאשר בלק שולח אליו שרים גדולם ונכבדים ומציע לו כסף וזהב על שכר שליחותו, הוא מנסה את מזלו שוב ומבקש ללכת שוב לקלל את ישראל, למרות ידיעתו שהבורא אינו מעוניין בכך, והפעם עונה לו ד' (כב כ): "אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם", ומבאר רש"י – "אם הקריאה שלך, וסבור אתה ליטול עליה שכר, קום לך אתם". אך ד' מזהיר אותו: "ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה", מבאר רש"י: "על כרחך, את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה. ואף על פי כן וילך בלעם, אמר, שמא אפתנו ויתרצה".

בלעם ידע מה רצון קונו, אך מכיון שקיבל את האישור האלוקי הזדרז לקיים את דברי בלק, ועל כך נאמר 'נבל ברשות התורה'. בלעם היה גדול בדעת, כשרון וחכמה, בעל כוחות אדירים, אך הוא השתמש בחוכמתו לרעה. כל מחשבתו ומעייניו היו נתונים לכסף, תאווה וכבוד, בצדדים הכי נמוכים ושפלים, הוא זרק את נפשו האלוקית והתמלא בצד השפל שבעולם, בחומריות, בנפש בהמית.

האדם הגדול כביטוי לאומתו

המדרש המובא לעיל (מדרש רבה נשא כ) מפרש מהי הסיבה למציאות אדם גדול כגון בלעם באומות העולם: "כדי שלא יהא פתחון פה לאמות העולם לומר אלו היה לנו נביא כמשה היינו עובדים להקדוש ברוך הוא". אך לכאורה תשובה זו כלל אינה מספקת, הרי בלעם היה רשע מרושע, מלא בתאוות, כיצד אפשר להשוות אותו עם משה רבינו?

אלא כאמור, משה ובלעם אינם שווים בקדושתם ועליוניותם, אך בכוחותיהם, הרוחניים היו שווים. כל אחד מהם הינו בעצם מין הופעה של העם אותו הוא מייצג. משה ביטא את כשרונותיו בקדושה, בעליונות ובטהרה משום שעם ישראל, שהוא היה שליחם, בסגולתם הפנימית קדושים עליונים וטהורים. משה הינו בעצם התמצית הפנימית של עם ישראל, כפי שמבואר בנפש החיים (ליקוטי מאמרים טו): "משה היה כלול מס' ריבא נשמות ישראל והוא היה שרשן... כי נשמת כל א' היה חלק ממשה". והוא הצליח לכלול בתוכו את כל הצדדים בעם ישראל, הוא כלל את כולם בתוכו כפי "שקול משה כישראל וישראל כמשה" (מכילתא שמות יח א), וכן בגמרא כאשר חכם אומר סברא ולא מסכימים איתו אומרים לו (שבת קא ב): "משה שפיר קאמרת?!", למרות שהם אינם מבינים את הסברא, הם מודיעים שגם בתוך אותה הסברא מסתתר ניצוץ ממשה רבינו. 

לעומתו, בלעם מופיע את הקיים בתוך הגויים, וכפי שמשה הוא סגולת ישראל, בלעם הוא סגולת הגויים, זוהי מהותו. כעת ישנה תשובה נצחת לטענת הגויים 'אילו היה לנו נביא כמשה היינו עובדים להקב"ה', שהרי קבלו נביא המשתווה בכוחו למשה, אך כפי שמשה היה רק ההופעה של ישראל, כך גם הוא היה רק הכלי שביטא את המעשים, הרצונות, המחשבות והשחיתות של הגויים. אם הגויים היו מיטיבים את דרכיהם זה היה מתבטא גם במעשיו של בלעם, אך מכיון שקלקלו, בלעם הופיע את צדדיו המקולקלים. 

אסכולת אברהם אבינו

לעיל הבאנו משנה המתארת מיהם תלמידי אברהם אבינו ומיהם תלמידי בלעם הרשע (אבות ה יט): "כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו, מתלמידיו של אברהם אבינו. ושלשה דברים אחרים, מתלמידיו של בלעם הרשע".

משנה זו אינה נוקטת סתם במושג תלמידי אברהם אבינו או תלמידי בלעם הרשע ולא אומרת שהם בעצמם אברהם אבינו או בלעם הרשע, זאת משום שהמשנה באה ללמדנו שמעשים אלו אינם מעשים של אדם טוב או רע, אלא שיטה שלמה, שיטת אברהם אבינו ושיטת בלעם הרשע. לאברהם אבינו ישנה שיטה שלמה של הוספת טוב בעולם, אמונה בד', עשיית חסד עם הבריות, הקרבה עצמית למען האחר וכדו'. לעומת זאת ישנה שיטה שלמה, ההפוכה לשיטת אברהם, העולם נועד להנאה עצמית, כבוד ועושר – זו שיטתו של בלעם הרשע.

לכל אחת מהשיטות הללו יש תלמידים ותלמידי תלמידים רבים, וצריך זהירות רבה לא ללכת בשיטה הלא נכונה. ייתכן שישנו צאצא של אברהם אבינו שישנה את שיטתו וידבק בשיטת בלעם הרשע, שהרי זו אסכולה, שיטה. אמנם יש בו סגולה פנימית של אברהם אבינו, אך ייתכן שאדם יבגוד בטבע שלו, בסגולה הפנימית שלו. כמו כן, יתכן צאצא של בלעם הרשע שיעשה תשובה ויפנה לאסכולה של אברהם אבינו, כפי שעשתה רות המואביה. היכולת לבחור בדרך הנכונה והישרה ניתנת לכולם, על כן באה המשנה במסכת אבות להורות לנו את דרכנו, לפנות לדרך הישר.

שוכתב ונערך ע"י: ח.ס.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.