סוג מדיה | שם השיעור | מאת | אורך | להורדה |
---|
יש לך שאלה בתנ"ך? רשום אותה כאן, וקבל בקרוב תשובה מצוות הרבנים
[שימו לב: הרבנים אינם עונים על שאלות של תלמידים המועתקות ממבחנים].
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם כלשהו.
רבני האתר ישמחו להשקיע וללמד אצלכם תנ"ך במגוון נושאים וספרים.
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם כלשהו.
הירשם כאן לקבלת המייל השבועי בתנ"ך - חידה שבועית , פרשת שבוע, איך לומדים תנ"ך ועוד
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם .
מלא פרטיך ויחזרו אליך לקביעת חברותא בתנ"ך באזור מגוריך.
קביעת החברותות על ידי ארגון 'קרוב אלי'. לפרטים נוספים: 0585503344
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יועברו לגורם כלשהו, מלבד ארגון 'קרוב אלי'.
פרשתנו עוסקת בתרומתם של כל הנשיאים, אך לאחר קריאת תרומותיהם עולה שאלה גדולה: ידוע שכל מילה הכתובה בתורה נשקלת בשקל הקודש, ואם כן, מדוע התורה רואה צורך לחזור על תרומתם של כל הנשיאים מילה במילה בצורה מדוייקת, שתים עשרה פעמים?
מבאר זאת הרמב"ן (במדבר ז ב-ה): "רצה להזכירם בשמם ובפרט קרבניהם ולהזכיר יומו של כל אחד, לא שיזכיר ויכבד את הראשון 'זה קרבן נחשון בן עמינדב' ויאמר וכן הקריבו הנשיאים איש איש יומו, כי יהיה זה קצור בכבוד האחרים. ואחרי כן חזר וכללם, להגיד שהיו שקולים (שווים) לפניו יתברך. וכן אמרו שם בספרי: מגיד הכתוב שכשם ששוו כולם בעצה אחת כך שוו כולם בזכות". הכתוב לא רצה למעט בכבודם של שאר הנשיאים ולצרפם לנשיא הראשון בצורה צדדית שהרי כל הנשיאים חשובים, וכל הנשיאים שקולים זה לזה. משום כך יש צורך לכתוב את תרומתו כל נשיא בצורה מדוייקת, מילה במילה, על מנת שלא יתמעט כבודם.
בנוסף לכך, לכל נשיא ונשיא יש ערך בפני עצמו. כל כלל ישראל מורכב מכל עם ישראל יחד, מכל השבטים השונים, "איש על מחנהו ואיש על דגלו" (במדבר א נב). כולם חשובים, כל אחד בדרכו, ואין אפשרות לצרף בצורה כלשהי נשיא אחד למשנהו, מפני הייחודיות הקיימת בכל שבט. לכן, יש צורך להזכיר בצורה אישית את כל הנשיאים בשמם ובשבטם ולפרט את קרבנותיהם.
על גבי הבנה ראשונית זו, מבאר הרמב"ן קומה נוספת: "ועוד בזה טעם אחר במדרשם, כי לכל אחד מהנשיאים עלה במחשבה להביא חנוכה למזבח ושתהיה בזה השיעור". זה דבר מופלא, כל נשיא התנדב בדיוק את אותם הדברים שהתנדבו שאר הנשיאים ללא שום תיאום.
מוסיף הרמב"ן לבאר: "אבל נחשון חשב בשיעור הזה טעם אחד וזולתו כל אחד מהנשיאים חשב טעם בפני עצמו". לכל אחד מהנשיאים היה נימוק רוחני פנימי אחר שהניע אותו לתרום את התרומה שתרם. כולם הגיעו לאותה מסקנה לתרום את התרומה הזאת, אך כל אחד הגיע למסקנתו על ידי נימוק שונה. דבר זה מבאר שבעצם התרומות כלל לא היו דומות אולי בפועל המסקנה הייתה דומה, אך הדרך להגיעה אליה הייתה שונה לגמרי, ולכן תרומת כל אחד מהם הייתה תרומה ייחודית לעצמה.
כך גם מבאר רש"י (ז י): "נשאם לבם להתנדב קרבנות המזבח", לכל אחד הייתה סיבה מיוחדת שנשאה אותו לנדב את תרומתו. כל אחד מנימוקו הפרטי הגיע בדיוק לאותה המסקנה של כל שאר הנשיאים. השבטים שונים זה מזה, כל שבט והייחודיות שלו, כל שבט והטעם הפנימי שלו, אך כולם מגיעים בדרך שלהם לאמת אחת. השבטים אומנם חלוקים בדעותיהם ובדרכם, אך בסוף כולם מגיעים לאותה התוצאה, כולם שווים.
אך למרות שכולם מסכימים על התוצאה, יש שוני בדרך, לכל שבט יש את הדרך שלו, כפי שרואים שיעקב אבינו מנציח את החלוקה השבטית בחלוקת ברכותיו וכן משה רבינו בברכותיו ממשיך בדרך זו של הנצחת השבטיות. הרב קוק מתייחס לכך בספר אורות (ישראל ותחייתו כז): "שכחת השבטים ליחוסם היא הכנה לאחדות האומה", אך באחרית הימים יחזור עם ישראל להחלק לשבטים, כפי שרואים בספר יחזקאל.
כל שבט הוא שונה, לכל שבט יש את הייחודיות שלו ועם זאת כולם מגיעים לאותה מסקנה. כך גם כל יהודי הוא שונה, לכל יהודי יש את הצורה שמתאימה לו לעבודת ד', אך צריך בסוף להגיע לאותה המסקנה. כאשר יש טעות במסקנה מתברר שצורת ההתחברות שלו, עבודת ד' שלו, שגויה. זה כבר לא גוון נוסף באומה הישראלית, אלא עיוות שנוצר בו.
רבי צדוק מלובלין מבאר שהבנה זו שלכל אחד מישראל יש גוון מיוחד שאין ברעהו, כבר מוזכרת בפרשת שקלים בפסוק "כי תשא את ראש בני ישראל" (פרי צדיק פרשת שקלים): "הלשון נשיאת ראש הוא לשון התנשאות על השאר כמו ראשי המטות ראשי בני ישראל... כי המנושא הוא הראש וראשון דוגמת ראש האדם לשאר האיברים והשם יתברך ציוה לנשא ראש כל ישראל כולם. כי בישראל כל אחד הוא דגול ומנושא באיזה דבר מה שאין בכל ישראל כמותו בדבר זה. כידוע דשורש נפשות ישראל הוא מהתורה ס' רבוא דדור המדבר הם מהתורה שבכתב ועל כן איתא במדרש דאלו היה חסר אות אחת [או חלק מאות הפוסל] והספר תורה פסולה בחסרון אות ואפילו קוצו של יו"ד מעכב ועל זה נמנו".
כל אחד מישראל הוא ראש לדבר מסוים, כל אחד הוא ראש הדור במשהו מיוחד וכולם יחד מרכיבים את עם ישראל. משום כך חייב היה להיות שבמתן תורה יהיו כל שישים ריבוא הנשמות, כנגד שישים ריבוא אותיות שבתורה, ועל כן אילו חסר אחד מהם לא הייתה ניתנת התורה. חיסרון של יהודי אחד זה כמו אות שחסרה בספר תורה, ואם חסרה אות אחת, התורה כולה פסולה. שהרי בכל אחד יש דבר חכמה מיוחד שנמצא רק בו, וכאשר הוא חסר, משהו מכלל ישראל חסר. כמו כן, כל אחד מצווה לתת חצי שקל, ובצורה חיצונית נראה שכל אחד מביא בדיוק את אותו חצי השקל, אך באמת, מבפנים, כל חצי שקל שונה. כך גם אצלנו, כל נשיא הביא בדיוק את אותה התרומה, אותה קערת כסף ואותו מזרק כסף, אך באמת כל תרומה הייתה ייחודית לשיבטה, כל תרומה הגיעה ממקום אחר. הפנימיות, הסיבה, החיבור היו שונים.
דבר דומה רואים במפרשים השונים. כאשר ראשון מסוים מביא תירוץ לקושיא מסוימת, לא תמיד ברור כיצד הוא הגיע למסקנה זו. כאשר האחרונים באים לברר כיצד אותו ראשון הגיע לתירוצו, ייתכנו מחלוקות מהי הדרך בה הוא הגיע למסקנה זו. האחרונים מגלים מה היה המהלך הפנימי של תירוץ זה או אחר וייתכנו מהלכים שונים, אך לא משנה מה היה המהלך הראשוני, לבסוף כל יביאו לאותה התוצאה. כך זה גם אצל השבטים וכן באנשים היחידים.
לאחר ההבנה שכל השבטים היו שווים אלו לאלו בעצה ושווים בזכות, היה ראוי שהתורה לא תעדיף שבט זה או אחר ותרומת השבטים תכתב לפי סדר השבטים ולא בסדר אחר. אם כן, מדוע התורה כתבה בראשונה את תרומתו של נחשון בן עמינדב? אלא, כיוון שהוא מסר את נפשו למען עם ישראל בקריעת ים סוף הוא התעלה מעל כולם. מסירות נפש הינה המעלה הגבוהה ביותר אליה אדם מסוגל להתעלות. זה מעל הכל, הקרבה עצמית למען שמו יתברך ולמען עם ישראל, ומשום מעלה עליונה זו נכתב נחשון בן עמינדב ראשון מבין השבטים.
אחריו הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר, על שבט יששכר כתוב (דברי הימים-א יב לג): "ומבני יששכר יודעי בינה לעיתים". שבט יששכר הוא שבט של לומדי תורה. לימוד תורה זו מדרגה אחת לאחר מסירות הנפש, כפי שמוסבר בגמרא (פסחים נ א): "ושמעתי שהיו אומרים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו ושמעתי שהיו אומרים הרוגי מלכות אין אדם יכול לעמוד במחיצתן". הרוגי מלכות, אלו שמוסרים את נפשם, אין אדם יכול לעמוד במחיצתם, מדרגה אחת אחריהם אלו לומדי התורה שמוסרים עליה את נפשם.
גם לומדי התורה מוסרים את נפשם, וכמו שכותב הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה ג יב): "אמרו חכמים דרך רמז 'זאת התורה אדם כי ימות באהל', אין התורה מתקימת אלא במי שממית עצמו באהלי החכמים". מדוע נכתב שלימוד התורה זה מיתה הרי התורה הינה תורת חיים? אלא, כשהאדם לומד תורה הוא ממית את עצמו ומוסר את נפשו עליה, הוא משקיע בה את כל זמנו ומרצו על מנת שכל שאר עם ישראל יוכל להשקיע בצדדים האחרים של החיים. בזכות אותם יחידים שמשקיעים בלימוד התורה ומתגדלים בה, בזכות שומרי משמרת הקודש באומה, השאר יכולים לחיות את חייהם בצורה רגילה.
השלישי שמביא את קרבנו הוא זבולון, שעליו נאמר (בראשית מט יג): "לחוף ימים ישכון". יששכר וזבולון עשו הסכם משותף: שבט זבולון עובדים ושבט יששכר לומדים וחוצים את הכסף ואת הפרנסה ביניהם. כאשר איש משבט זבולון מגיע לעולם הבא הוא יודע את כל התורה שלמד חברו משבט יששכר, אותו שפרנס בממונו. הסכם כזה הוא הסכם חמור, שהרי שבט זבולון ממש פרנס את שבט יששכר ובזכותם הם למדו תורה ולכן לזבולון יש חלק ממשי בתורתו של יששכר, ודבר זה בא לידי ביטוי גם בעולם הבא.
דבר זה גם מופיע בגמרא (זבחים ב א): "שמעון אחי עזריה", מפרש רש"י מדוע נכתב שם אחיו? "על שם שעזריה עסק בפרקמטיא וסיפק צורכי שמעון אחיו בשעה שהיה עוסק בתורה והתנו ביניהן שיהא חלק לעזריה בשכר תלמודו של שמעון... לפיכך נקרא על שמו שלמד על ידו".
אמנם אין להבין מכאן ששבט זבולון לא למדו כלל תורה, כמובן שהם גם למדו תורה, אלא שלא למדו כל היום אלא קבעו עיתים. כותב הרב קוק (אורות התשובה ו ג) שהדרך הנכונה לרפא את עם ישראל ולהחזירו לטבעו האלוקי של יראת שמים, היא על ידי שני סוגי לימודי תורה: "אין טבע זה חוזר לישראל כ"א ע"י תלמוד תורה בהמון: תלמוד תורה לגדל תלמידי חכמים, ותלמוד תורה של קביעות עתים לתורה להמון הרחב". זבולון היה קובע עיתים לתורה להמון הרחב, ויששכר היה מגדל תלמידי חכמים.
את החשיבות שבהחזקת תלמיד חכם אפשר ללמוד במסכת כתובות (קיא ב): "אמר ר' אלעזר עמי הארצות אינן חיים (אינם בני העולם הבא), שנאמר: 'מתים בל יחיו' וגו', תניא נמי הכי (הוכחה נוספת): 'מתים בל יחיו'. יכול לכל? תלמוד לומר: רפאים בל יקומו, במרפה עצמו מדברי תורה הכתוב מדבר. (מי שרפוי ואינו לומד תורה במסירות עליו הכתוב מדבר). א''ל רבי יוחנן: לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי (לא נח לו לקב"ה שאתה אומר כך), ההוא במרפה עצמו לעבודת כוכבים הוא דכתיב (הפסוק הזה מדבר במי שעובד עבודה זרה בריפיון, אך גם יהודי שאינו לומד במסירות יהיה בעולם הבא). א''ל מקרא אחר אני דורש דכתיב: 'כי טל אורות טליך וארץ רפאים תפיל', כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו וכל שאין משתמש באור תורה אין אור תורה מחייהו. כיון דחזייה דקמצטער אמר ליה: רבי, מצאתי להן תקנה מן התורה: 'ואתם הדבקים בד' אלהיכם חיים כולכם היום' וכי אפשר לדבוקי בשכינה והכתיב: 'כי ד' אלהיך אש אוכלה'? אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה". לכן, בזכות שזבולון דבק ביששכר, בלומדי התורה, הוא דבק גם בד' יתברך, ומשום כך קדם גם הוא בתרומתו לשאר השבטים.
שוכתב ונערך ע"י: ח.ס.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
פרשת נשא | מברכת הכוהנים נלמד עד כמה מידת אהבת ישראל הינה יסודית בקיומו של עם ישראל ובאמונתו
מתוך סדרת השיעורים:
הרב אבינר - שיחות על פרשיות במדבר
פרשת מסעי | בשיעור זה יתבארו גדרי מצוות הורשת הגויים מן הארץ
מתוך סדרת השיעורים:
הרב אבינר - שיחות על פרשיות במדבר
פרשת שלח | קושיותיו של ה"מגיד מישרים" על חטא המרגלים נותנות הארה גדולה ביחס לאהבת הארץ ואופי הגאולה העתידה
מתוך סדרת השיעורים:
הרב אבינר - שיחות על פרשיות במדבר
פרשת קרח | מהו הריקבון המוסרי שעומד מאחורי דברי קרח "כל העדה כולם קדושים"
מתוך סדרת השיעורים:
הרב אבינר - שיחות על פרשיות במדבר