שמות ארבע רוחות השמים השגורים בפינו כיום, הם: 'מזרח', 'מערב', 'צפון' ו'דרום'. שמות אלה נזכרים כולם בתנ"ך, אם כי חלקם אינם שכיחים כפי שיתבאר בהמשך.
משמעות שמות אלה, קשורה למראה השמש בחלקי היממה השונים:
ה'מזרח' נגזר מזריחת השמש, הזורחת בצד זה מדי בוקר בבוקר.
'מערב' בא מלשון ערב שכן היום והלילה מעורבים זה בזה במעבר בין היום ללילה.
השם 'צפון' ניתן לצד היחיד שהשמש צפונה בו, דהיינו שהיא חבויה ונסתרת מעינינו.
והשם 'דרום' הוא מעין שילוב של שתי מילים, דר-רום, כיון שברוח זו השמש נמצאת באמצע היום, ושם היא בשיא גובהה, כאילו דרה ברום השמיים.
אמנם, ישנם בלשון הקדש שמות נוספים לרוחות השמים, ובעניינם יש להתבונן, ולברר מתי משתמשים בהם.
ה'מזרח' נקרא גם 'קדם'.
ה'מערב' – בדרך כלל נקרא 'ים', ולפעמים הוא נקרא בשם 'אחור'. (השם 'מערב' לא נזכר כלל בתורה, אך בנ"ך הוא נזכר פעמים אחדות.)
ה'צפון' נקרא בכמה פסוקים 'שמאל',
וה'דרום' – נקרא פעמים רבות בשמות 'ימין', 'תימן' ו'נגב'.
הכיוון הפשוט להסברת רוב השמות האלה, הוא הכיוון הסובייקטיבי שלהם ביחס לבני האדם: כאשר אדם עומד ופניו למזרח, המזרח קודם לו, בקדמתו, לפניו; המערב – מאחוריו, הדרום – מימינו (השם 'תימן' לדרום, מגיע מהשם 'ימין', כפי שאומר ראב"ע בפרשתנו (ב, י)), והצפון – משמאלו.
נותרו שני שמות שטרם הסברנו: השמות 'ים' למערב ו'נגב' לדרום. בפשטות נראה ששמות אלה אינם נובעים מן המציאות האובייקטיבית של השמש, וגם לא ממציאות סובייקטיבית כפי שהיא נראית לאדם. הם נובעים לכאורה, מתחום נוסף, והוא - המבנה הגיאוגרפי של ארץ ישראל. ממערב לארץ נמצא הים, ובדרומה נמצא הנגב, שנקרא בשם זה משום שהוא אזור יבש יחסית, נגוב ממים.
בפרשתנו נזכרות ארבע הרוחות פעמיים: בסדר דגלי מחנות השבטים במחנה ישראל במדבר, ובסדר הפנימי של חניית הלוויים מסביב למשכן.
שמות הרוחות בפרשתנו, הם: 'קדמה', 'מזרחה', 'תימנה', 'ימה' ו'צפונה'.
שמות אלה מעוררים שתי שאלות:
- מדוע נוקטת התורה בצמד השמות המציינים את המזרח? מה משמעות ייתור זה? ויש לציין, שהכפילות , 'קדמה מזרחה', מופיעה בשני מקומות נוספים בתורה ובמקום שלישי, בספר יהושע. והלא דבר הוא. (אותה תופעה מצויה גם בצמד 'נגבה תימנה'.)
- בפרשתנו הכינוי 'ימה' למערב מעורר שאלה, שהרי לא מדובר אצלנו ברוחות של ארץ ישראל דווקא, ומדוע נקרא כך המערב? בעצם השאלה היא כללית: מדוע נקבע לרוח מרוחות השמיים – שבהגדרה איננה מתייחסת לחלק מסוים ביקום – שם שנקבע על פי מציאות נקודתית בארץ ישראל? (שאלה זו נשאלת גם על השם 'נגבה', לפי הסברנו אותו לעיל.)
על השאלה הראשונה נראה שעונה רש"י בפרשתנו (ב, ג), ואלה דבריו על המילה 'קדמה': 'לפנים (דהיינו לצד, לרוח,) הקרויה 'קדם', ואיזו זו, רוח מזרחית.' מסביר הרא"ם, שכוונת רש"י בדבריו להסביר את הכפילות, כלומר שהמילה השנייה, 'מזרחה', היא ביאור של הראשונה, 'קדמה'. שכיוון שמצד עצמה אין קדמה מורה על כיוון מסוים – צריך לבאר שכיוון הרוח הוא מזרחה. .
המהר"ל ב"גור אריה" מסביר גם הוא את דברי רש"י כרא"ם, אך הוא שואל על כך, מדוע לא די היה במילה 'מזרחה' לבדה? על כך הוא עונה, שמטרת הכפילות לרמוז שיש כאן חשיבות לרוח זו, שקרויה על שם ההתחלה – הן של זריחת השמש, והן מצד שהיא נראית בקדמת האדם. מחנה יהודה, הוא שחנה 'קדמה מזרחה', מכיוון שהוא היה מלך, לכן ניתנה לו הרוח החשובה. אילו היה נאמר רק שם אחד, לא היינו מבינים דגש זה.
על השאלה הכללית אפשר לענות בשני אופנים:
הרמב"ן בפרשת תרומה, מבאר את שמות ארבע הרוחות, ואומר על השם 'ים' – "'כי יתפוש אותו באנשי ארץ ישראל שהים הגדול להם מערבי'". נראה להרחיב על פי דבריו, שאמנם כן הוא בלשון הקדש, השמות של רוחות השמיים בכל העולם נקבעים לפי מיקומם הגיאוגרפי בארץ ישראל!
אמנם, יש לציין שביחס לשם 'נגבה', מבארים הרמב"ן ורבנו בחיי, שהרוח הדרומית נקראת נגבה באופן מהותי, מכיוון ששם השמש מאירה במלוא עוצמתה, והיא מייבשת ומנגבת על ידי חומהּ.
שמא בדרך זו ניתן לפרש, שגם הים מתאים במהותו למערב: הים הוא המקום שאליו מתנקזים כל המים – גם בבריאת העולם, כמו שנאמר בפרשת בראשית (א, י): "וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים"; וגם בטבע המציאות מאז, כמו שנאמר בקהלת (א, ז): "כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת". לשם הכול שב, זה מקום ההתאספות של הכול, ועל כן מתאים הוא למערב, שבו נראית השמש שוקעת בסוף היום.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
