הנושא של פרשת שלח הוא 'חטא המרגלים' והשלכותיו, והמפרשים מסבירים כיצד גם פרשיות המצוות שלאחריו קשורות לתוצאותיו.

קצת מפתיע לגלות, שבניגוד לכינוי המפורסם של החטא, 'חטא המרגלים', שנובע מכינוים בלשון חז"ל כך במקומות רבים – בכל פרשת שלח הם לא נקראים כך אפילו פעם אחת! השורש שחוזר פעמים רבות בפרשתנו, אינו ר'ג'ל' אלא ת'ו'ר':

1. "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן" (יג, ב);
2. "אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ" (יג, טז);
3. "וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן" (שם, יז);
4. "וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ" (שם, כא);
5. "וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ" (שם, כה);
6. "וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר
7. הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא" (שם, לב);
8. "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ" (יד, ו);
9. "הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ" (שם, ז);
10. "בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם" (שם, לד);
11. "וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ" (שם, לו);
12. "חָיוּ מִן הָאֲנָשִׁים הָהֵם הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת הָאָרֶץ" (שם, לח).

וזאת למרות שהכינוי 'מרגלים' נזכר פעמים רבות בתנ"ך – בעיקר בחשד בבני יעקב בירידתם למצרים שהם מרגלים, אך גם המרגלים של יהושע נקראים מרגלים, וכן משה שולח "לְרַגֵּל אֶת יַעְזֵר" (לקמן כא, לב), וכן במקומות נוספים בתנ"ך.

אמנם, במקום אחד כן נזכר פועל הריגול ביחס למרגלים. בפרשת דברים, מספר משה רבנו לישראל על חטא המרגלים, ובלשון התורה שם ישנם שלושה חידושים:

• לא נזכר שם כלל שורש ת'ו'ר'.
• בקשת ישראל שם היא: "נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ" (דברים א, כב).
• תיאור מעשה המרגלים שם הוא: "וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ הָהָרָה וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיְרַגְּלוּ אֹתָהּ" (שם שם, כד).

ננסה לברר –

• מה ההבדל בין שלושת השורשים – ת'ו'ר', ח'פ'ר', ור'ג'ל'?
• מדוע התורה משתמשת בכל מקום בלשונו ולא בלשון אחרת?
• מדוע הכינוי שנבחר למרגלים הוא דווקא מהשורש ר'ג'ל?

כדי להבין את ההבדל בין השורשים השונים, נעיין במשמעויות נוספות שיש להם, בהקשרים אחרים.

  השורש ת'ו'ר', נזכר בתורה גם לפני המרגלים וגם אחריהם. בפרשה שעברה, פרשת בהעלותך,  נאמר שבנסיעת בני ישראל ממקום למקום "אֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה" (י, לג). בסוף פרשתנו, בפרשת ציצית, נאמר "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" (טו, לט). בשני ה'תיורים', ה'תיור' הוא חיפוש שבא למצוא דבר טוב ידוע מראש: הארון תר להם מנוחה, ונצטוינו לא לתור אחרי מה שהלב והעיניים רוצים להנאתם. מכאן גם התואר 'תייר', שמגיע לראות דברים יפים ומעניינים במקומות שונים.

  השורש ח'פ'ר', ביסודו משמש לחפירה באדמה. בתורה נזכרות חפירות בעיקר ביחס לבארות. היה מקום להבין שגם חפירה משמעותה חיפוש אחר דבר טוב, שהרי כשחופרים באר מחפשים למצוא מים. אך חפירה נזכרת גם בהקשרים אחרים, כמו לדוגמה בפרשת כי תצא (כג, יד) נאמרה לשון חפירה ביתד, כדי להוציא אדמה לכסות בה צואה. ועוד, ישנה משמעות נוספת לחפירה, שנזכרת פעמים רבות בנביאים ובכתובים, והיא משמעות ביוש וכלימה. "כִּי יֵבֹשׁוּ מֵאֵילִים אֲשֶׁר חֲמַדְתֶּם וְתַחְפְּרוּ מֵהַגַּנּוֹת אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם:" (ישעיהו א, כט); "וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה" (שם כד, כג); "הֶחְפִּיר לְבָנוֹן" (שם לג, ט); "אַל תִּירְאִי כִּי לֹא תֵבוֹשִׁי וְאַל תִּכָּלְמִי כִּי לֹא תַחְפִּירִי כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי עוֹד" (שם נד, ד). בפסוק זה אף ניכר הקשר שבין שורש ח'פ'ר' לשורש ח'ר'פ', שבו מתחלף סדר האותיות ר' ו פ', שמשמעותו ודאי בושה, כמו שנאמר כבר בתורה "כי חרפה היא לנו". ויש להוסיף שהגמ' בסוטה (לד ע"א) מקשרת את החפירה שכתובה לגבי המרגלים בפרשת דברים דווקא לחפירה זו: 'ויחפרו לנו את הארץ - אמר ר' חייא בר אבא: מרגלים לא נתכוונו אלא לבושתה של ארץ ישראל, כתיב הכא: ויחפרו לנו את הארץ, וכתיב התם: וחפרה הלבנה ובושה החמה וגו'.' מה הקשר בין החפירה באדמה לבין החפירה במשמעות הביוש?

נראה שהחופר באדמה מתאמץ לגלות דבר חבוי ונסתר, שלא מתגלה בצורה טבעית. הבושה הנקראת חפירה (או חרפה) היא בושה שנובעת מהתגלות דבר פנימי שראוי להיות מוסתר.

  השורש ר'ג'ל', קשור כמובן לאיבר ששמו רגל. קשה לומר שהריגול נקרא כך משום שהולכים בו; ההליכה היא רק אמצעי, ולא מבטאת את התוכן המיוחד של הריגול.

יש משמעות נוספת לפועל ריגול. כאשר מפיבשת אומר לדוד שציבא עבדו דיבר עליו דברים לא נכונים, הוא אומר לו: "וַיְרַגֵּל בְּעַבְדְּךָ אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ" (שמואל ב יט, כח), דהיינו שהוא ריכל עלי. וכן נאמר בתהלים "לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ" (טו, ג), והיינו שלא דיבר רכילות. וכן מסביר רש"י באיסור "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ" (ויקרא יט, טז): 'אני אומר על שם שכל משלחי מדנים ומספרי לשון הרע הולכים בבתי רעיהם לרגל מה יראו רע או מה ישמעו רע לספר בשוק, נקראים הולכי רכיל, הולכי רגילה אשפיימנ"ט בלע"ז [ריגול]. וראיה לדברי, שלא מצינו רכילות שאין כתוב בלשון הליכה לא תלך רכיל, הולכי רכיל נחשת וברזל (ירמיה ו כח), ושאר לשון הרע אין כתוב בו הליכה מלשני בסתר רעהו (תהלים קא ה), לשון רמיה (שם קכ ב), לשון מדברת גדולות (שם יב ד), לכך אני אומר שלשון רכיל לשון הולך ומרגל, שהכ"ף נחלפת בגימ"ל, שכל האותיות שמוצאיהם ממקום אחד מתחלפות זו בזו, בי"ת בפ"א ובוי"ו, גימ"ל בכ"ף וקו"ף, נו"ן בלמ"ד ורי"ש, וזי"ן בצד"י וכן (ש"ב יט כח) וירגל בעבדך, רגל במרמה לומר עלי רעה, וכן (תהלים טו ג) לא רגל על לשונו, וכן רוכל הסוחר ומרגל אחר כל סחורה, וכל המוכר בשמים להתקשט בהם הנשים, על שם שמחזר תמיד בעיירות נקרא רוכל, לשון רוגל.' מתבאר, אם כן, שהריגול הוא הליכה שמטרתה להעביר דבר רע מאחד לשני. ונראה שהיא נקראת כך משום שזה תוכן הדיבור הרע, הרכילות – העברת המידע הרע ממקום למקום, מאיש לאיש.

לפי מה שהתבאר, נפתרות כל השאלות:

בפרשת שלח, שליחת המרגלים היא עצה אלוקית, ציווי אלוקי של ד' למשה, ומטרתה להראות לישראל את טוב הארץ. לכן מתאים השורש ת'ו'ר' לפרשה זו.

לעומת זאת בפרשת דברים, משה רבנו מוכיח את ישראל על חטאיהם, ולכן הוא מציג את מטרתם של העם בשליחת המרגלים, שלא היתה אידיאלית כל כך, לתור את הארץ, אלא לחפור אותה – לגלות סתריה, דברים שלא אמורים להתגלות. ואילו המרגלים עצמם, הם הלכו במטרה מסומנת מראש – לרגל את הארץ, להוציא את דיבתה באוזני העם ששלחו אותם.

מובן ממילא גם מדוע דבק בהם דווקא הכינוי מרגלים – כיוון שזה היה חטאם, שהוציאו דיבה על הארץ.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.