בפרשת מטות אנו פוגשים חלוצים לראשונה בתורה – בשתי פעמים שונות.
בפעם הראשונה, במלחמת מדין, אומר משה לבני ישראל (לא, ג): "הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא", ואכן נאספים אליו "שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא" (לא, ה).
בפעם השנייה, כאשר הציגו בני גד ובני ראובן למשה רבנו את תוכניתם, הם אומרים: "וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (לב, יז). וכן משה משיב להם: "אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה. וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה'..." (לב, כ-כא).
מן השורש ח'ל'צ' נגזרים שמות ופעלים שונים. בפסוקים הנ"ל ישנם כמה פעלים: "הֵחָלְצוּ", "נֵחָלֵץ" ו"תֵּחָלְצוּ", ושם עצם "חלוץ". מה פירוש הפועל 'להחלץ', ומהו 'חלוץ'?
נתבונן במקומות נוספים בתורה שנאמר בהם פועל משורש ח'ל'צ':
- בדיני צרעת הבתים, נאמר: "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע" (ויקרא יד, מ).
- במצוות ייבום נאמר: "וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ" (דברים כה, ט-י).
בשני מקומות אלה, נראה שחילוץ משמעו הוצאה ושחרור של דבר מתוך (או מעל גבי) דבר שהוא מחובר ומהודק אליו.
לפי זה, נראה להסביר גם את השם 'חלוץ' ואת הפעלים הקשורים אליו כך: חלוצי הצבא, הם היוצאים מתוך העם והמחנה כולו, להיות ראשונים 'בחוד החנית'. החלוץ נחלץ מתוך כלל הצבא.
הרד"ק בפירושו לפסוק : "וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד, וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ, וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ..." (ישעיהו נח, יא) מביא את המדרש מויקרא רבה (לד, טו). בפסוק זה ברכת "ועצמותיך יחליץ" מובטחת למי שעוזר לרעב ולעני, ועל כך נאמר במדרש:
'ועצמותיך יחליץ': ישלוף, ישזיב, יזין, יניח:
כלומר, למילה 'יחליץ' ישנם ארבעה פירושים אפשריים: ישלוף, יציל, יזיין (כנראה מלשון כלי זין, דהיינו יציאה לקרב) ויניח. והמדרש מביא פסוקים שונים שמתפרשים במשמעויות הללו:
ישלוף - כמו "וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ" (דברים כה, ט).
ישזיב (יציל) - כמו "חַלְּצֵנִי ה' מֵאָדָם רָע" (תהלים קמ, ב).
יזין - כמו "חֲלוּצִים תַּעַבְרוּ" (דברים ג, יח).
ויניח – כמו "וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ" (ישעיהו נח, יא).
האם כוונת המדרש לומר שאלו ממש מילים נרדפות לפועל 'יחליץ'?
נראה יותר, שהפירוש היסודי הוא אחד, כמו שרואים בחילוץ האבנים ובחליצת הנעל. אלא שחז"ל באים ללמד אותנו שהחילוץ מקבל משמעויות ספציפיות שונות, לפי ההקשרים השונים בהם הוא נאמר:
במובן הגשמי ביותר - חפץ, משהו מוחש, נחלץ מן החיבור הממשי שיש לו לדברים אחרים: נעל מרגל, אבנים מקיר, פקק מבקבוק וכדו'.
במובן כללי יותר, נחלץ אדם או נחלצת קבוצת אנשים מתוך קבוצה גדולה שהם שייכים אליה וממילא 'מחוברים' אליה, ומזדרזת לצאת לפניהם. כאלה היו חלוצי הצבא הנזכרים בפרשתנו, ולסוג זה שייכים גם החלוצים שנחלצו משאר העם שנותר בגולה, ועלו לפניהם ליישב את ארץ ישראל.
יש גם 'חילוץ' במובן מופשט, שמשמעו שחרור, חילוץ אדם ממצוקה ש'עוטפת' אותו עד שהוא כביכול, כבול ומחובר אליה, והיחלצותו ממנה היא השתחררות מאותה צרה ש'סגרה' עליו.
במובן מופשט ממש, 'חילוץ עצמות' משמעו מנוחה. כיוון שהאדם משוחרר במנוחתו מהקושי ומהעבודה שהוא נתון בהם בזמן שאינו נח, נחשבת גם המנוחה החלצות ושחרור.
המדרש מסתיים במילים: 'מכאן קבעו חכמים לומר רצה והחליצנו בשבת'.
באופן פשוט התכוונו חז"ל לבאר את בקשת 'רצה והחליצנו' על פי המובן האחרון, מנוחה, כמו משמעות הפסוק בישעיהו "ועצמותיך יחליץ".
אך האבודרהם מבאר שבבקשת 'רצה והחליצנו' כלולות כמה משמעויות של החלצות, ואלה דבריו:
'שעל ידי זכות השבת, שישמרוהו ישראל כראוי - יהיו נגאלין ונשמטין מן הגלות ויעלו לארץ מזויינים ומזורזים בחלוץ עצמות.'
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
