הפסוק הנפוץ ביותר בתורה, כידוע, הוא "וידבר ד' אל משה לאמר". פתיחה זו לדברי ד' אל משה, יחד עם הדומות לה –"ויאמר ד' אל משה לאמר" או "וידבר ד' אל משה ואל אהרן לאמר" - מצויות בתורה מאה פעמים בקירוב. מה פירושה של המילה 'לאמר'? ומה היה חסר בפסוקים אילו לא הייתה נאמרת?
לפחות ברובם המוחלט של הפסוקים בהם כתובה המילה 'לאמר', ניתן להבין שיש לה תפקיד פשוט: לציין שמה שיֵאמר אחריה הוא מאמר מצוטט. במילים אחרות – במקום "לאמר" נהוג כיום לסמן נקודתיים לפני ציטוט.
נמחיש את הדברים. כאשר רוצים לספר לדוגמה על אֵם שקוראת לבנה לשוב הביתה, ניתן לנסח זאת בשני אופנים: בדיבור עקיף - 'האם אמרה לבנה לבוא הביתה'. או בדיבור ישיר - 'האם אמרה לבנה: "בֹּוא הביתה"'. בניסוח בדיבור ישיר, הנקודתיים והציטוט מבארים שהמילים המצוטטות לא רק מספרות את תוכן דבריה של האם, אלא שהן ציטוט של מה שהיא אמרה לו. בלשון הקודש אין סימונים כאלה, ונראה שהמילה 'לאמר' היא המציינת שהדברים צוטטו כאמירתם.
לפי הגדרה זו, אין כל קושי, לכאורה, בפסוק מפרשתנו, שבו פונה משה אל ד' בבקשה (כז, טו-יז): "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר: יִפְקֹד ה' אֱלֹקֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה: אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה". בפסוקים אלה המילה 'לאמר' מציינת שאחריה יתחיל ציטוט של תפילת משה לד'. אך חז"ל עומדים על כך שכאשר מדובר בפניית משה אל ד' (כאן וכן בשני מקומות נוספים שבהם לאמר נזכרת בפניית משה לד'), מלמדת המילה 'לאמר' שמשה אמר לד': 'השיבני אם אתה ממנה להם פרנס אם לאו', כפי שמביא רש"י על הפסוק כאן. ועוד, הגמרא במסכת יומא (ד ע"ב) לומדת מהמילה "לאמר" בדברי ד' למשה, שהאומר דבר לחבירו, אסור לחברו לומר אותו לאחרים עד שיאמר לו חברו 'לך אמור'. משני מקורות אלה נראה לכאורה שלמילה 'לאמר' ישנה משמעות אחרת, והיא שהמדבר אומר לשומע לומר משהו: או לומר את הדברים לאחרים, או לענות לו תשובה.
אבל במקומות רבים מאוד, קשה לפרש כך את המילה לאמר. בפרשיות רבות שפותחות ב"וידבר ד' אל משה לאמר", ד' מצוה אח"כ במפורש את משה לומר דברים מסוימים לבני ישראל, ואם כן המילה 'לאמר' לכאורה מיותרת. וכן ישנם מקומות רבים, שהמילה 'לאמר' נאמרת בהם לא בתוך דיבור למישהו, ולא שייך ממילא להסביר שמשמעותה לומר זאת לאחרים. וגם בדיבורים רבים שפונים לאדם מסוים, לא נראה שפשט הפסוקים בכולם שעליו לומר את הדברים לאחרים. לא נאריך בדוגמאות הפעם מחמת קוצר היריעה וריבוי הדוגמאות, מוזמנים לבדוק ולהיווכח.
אם כן, כיצד נבין דברי חז"ל הנ"ל?
נציע כאן בקצרה כיוון מסוים להבנת הדברים:
ישנם אופנים שונים שבהם מתוארות בתורה אמירות מסוימות, 'מצוטטות':
- האפשרות הפשוטה ביותר – שימוש בפועל משורש א'מ'ר', בלי המילה 'לאמר' לאחריה. פשוט 'ויאמר', 'ויאמרו' וכיו"ב.
- אפשרות שניה – שימוש בשני פעלים, דיבור ואמירה, כאשר הראשון מבטא את מעשה הדיבור, והשני מקדים לתוכנו.
- אפשרות שלישית – שימוש בשני פעלים של אמירה, בד"כ הראשון פועל רגיל והשני המילה 'לאמר'.
ייתכן שדברי חז"ל בביאורי המילה 'לאמר' במקומות השונים, באים לענות על קושי שמתבקש לאור דברינו: מדוע משתמשת התורה במילה לאמר, במקום 'לחסוך מילים' ולהשתמש בפועל משורש א'מ'ר' בלבד? אולי זה הרמז לכך שיש כאן משמעות נוספת שרמוזה במילה "לאמר". ייתכן שלכן מפרשים שונים (ניתן לציין בהקשר זה במיוחד את 'אור החיים' הקדוש), מתקשים במשמעות המילה 'לאמר' בהקשרים שונים, ולא מסתפקים בפירוש הפשטני שהצענו, ובתשובותיהם השונות מסבירים משמעויות נוספות למילה לאמר.
.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
