אחת מן הפרשיות שבפרשת 'נשא' היא פרשיית הנזיר, הפותחת בפסוק הבא (במדבר ו, ב):
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַד'"
בפסוק זה מפורש, שהנזירות הינה סוג של נדר. גם הקרבה הלשונית שבין שני השורשים, נ'ד'ר' ונ'ז'ר' בולטת: שתי המילים נפתחות באות נ, ומסתיימות באות ר'. האותיות האמצעיות הן צמד אותיות מתחלפות, ד' וז', [שורש נוסף לדוגמה, שהתחלפות ד' וז' יוצרת מילים בעלות משמעות דומה: י'ד'ה' (להשליך, לזרוק אבנים) ו-י'ז'ה' (להשליך, להתיז נוזלים).
על אף הקרבה הלשונית, יש משמעות מיוחדת לשורש נ'ז'ר'. מהי?
מפרשים מבארים, ש'נזירות' משמעה 'פרישות'. משמעות זו, דומה למשמעות המילים משורש נ'ד'ר', שכן הנודר מפריש דבר מה לעניין מסוים, והנזיר מפריש, מדיר את עצמו מדבר מסוים. בנדר, האדם מפריש דבר-מה, ומייעד ומייחד אותו לעניין מסוים, כגון בעל חיים לקרבן או כיכר לחם לאסור אותה עליו. לעומת זאת בנזירות, נראה שהאדם מפריש את עצמו מדברים מסוימים, כפי שמביאים המפרשים דוגמה לכך מהפסוק "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב, ב). יש לחזק משמעות זו, מכך ששורש זו כולל בתוכו את האותיות ז'ר', שמציינות ריחוק. לדרך זו הנזיר נקרא נזיר, מכיוון שהוא מפריש את עצמו מהיין ומהיוצא ממנו.
אמנם, בהמשך הפסוקים, נראה שהתורה רומזת לכאורה למשמעות אחרת של המילה נזיר. אחד הדברים האסורים על נזיר הוא להיטמא למתים, כפי שמפורט בפסוקים ו-ז: "כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַד' עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא. לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם", והפסוק מסתיים בטעם הדבר: "כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ". לאחר שבתחילת דבריו הסביר ראב"ע שנזירות היא לשון התרחקות, הוא אמר על פסוק ז': "יש אומרים, כי מלת נזיר - מגזרת נזר, והעד (כלומר הראיה לכך מהמילים הבאות) "כי נזר אלקיו על ראשו".' נזר הוא סוג של תכשיט, מעין כתר, ששמים על הראש, כפי שרואים במספר מקומות בתנ"ך. ה'ציץ' של הכהן הגדול, נקרא 'נזר הקדש' בשלושה מקומות בספר שמות, וכן היה איזשהו כתר למלך שנקרא נזר, כפי שנאמר לגבי שאול (בשמואל (ב א, י)) ובהמלכת יואש (במלכים (ב יא, יב)). גם משמעות זו קשורה לאותיות ז'ר' שכלולות בה, שכן זר הזהב שהיה לחלק מכלי המשכן, היה מעין כתר שהקיף אותם. לפי פירוש זה, אין השם 'נזיר' מורה על תוכן מעשיו, אלא על המעלה שהוא זוכה לה על ידיהם.
באמת, שתי המשמעויות שיש בשם נזיר – היותו פרוש מן היין והיותו בעל נזר – קשורות זו לזו. נראה שהשם 'נזר'[1], מבטא את המעלה הנבדלת, הייחודית, שיש לנושאו על פני אנשים אחרים - בין אם הוא כהן גדול ובין אם הוא מלך (ובדומה לכך גם כלי המקדש שהיה להם זר זהב). משמעות זו קרובה למשמעות שורש נ'ז'ר', שמציין את פרישות הנזיר משאר אנשים. ואף שכל אחד יכול להיות נזיר – המציאות היא שרוב האנשים אינם פורשים מתאוות העולם, ועל כן הנזיר מיוחד במעלתו משאר אנשים. דבר זה אף נרמז בפסוק הראשון, שבו נאמר "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר", כפי שביאר הראב"ע שם: 'יעשה דבר פלא, כי רוב העולם הולכים אחר תאותם.'
נחתום בדברי הראב"ע בסוף פירושו על פסוק ז' בשבח הנזיר:
"דע כי כל בני אדם עבדי תאות העולם, והמלך האמתי, שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו, כל מי שהוא חפשי מן התאות".
[1] זאת בניגוד לשמות 'כתר' ו'עטרה', שמדגישים כל אחד בחינה אחרת שיש בכתר. נראה ש'כתר' מציין את צורתו, שהוא מקיף את הראש, כמשמעות הפעול 'לכתר'; ואילו 'עטרה' מציינת את הקישוט והיופי שיש בו, כמשמעות הפועל 'לעטר'.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
