אפר, הוא השם של מה שנשאר מחומר בעירה שנשרף. כך ידוע ומפורסם בלשוננו, והמקום (היחיד, כמדומני) שבו מבוארת משמעות זו בתנ"ך במפורש, הוא בפרשת חקת, בפרשיית פרה אדומה, שם נאמר שלוקחים את "אֵפֶר הַפָּרָה" לאחר ששורפים אותה (יט, ט ו י).

  עפר, לעומת זאת, הוא גרגרי אדמה, כפי שמבואר במקומות רבים בתנ"ך, לדוגמה כבר בפרשת בראשית, שם נאמר שד' יצר את האדם "עָפָר מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ב, ז), וכן בהמשך, לאחר שחטא, נאמר לו "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (שם ג, יט).

  האפר והעפר דומים במראם החיצוני: שניהם מורכבים מחלקיקים קטנים מאד ורבים מאד, שבאים תמיד בצירוף יחד[1].

  דמיון האפר והעפר מתבטא גם בדמיון הלשוני של שמותם. שתי האותיות האחרונות בשמותם זהות, פ'ר', וגם האותיות השלישיות שלהן – א' וע' – דומות בהגייתן. בעבר (פרשת שמיני תשפב) עסקנו בהרחבה במשמעות היסודית של צירוף האותיות פ'ר', שמתייחסת לחלקים רבים של דבר אחד גדול, כמו שניכר במיוחד בשורש פ'ר'ר', ושם ראינו כיצד משמעות זו מתבטאת בשורשים רבים נוספים שמורכבים מהן. כמובן שמשמעות זו מתאימה מאד גם למילים אפר ועפר.

  בפרשה שלנו מתחדש חידוש גדול בקשר שבין האפר לעפר. כפי שהזכרנו, אפר הפרה נקרא כך שתי פעמים בפרשיית פרה אדומה. אך מפתיע מאד לראות, שפעם אחת הוא לא נקרא 'אפר' אלא 'עפר': "וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת" (במדבר יט, יז)! מה פשר הדבר? אמנם הם דומים, אך האם כבר אין הבחנה ביניהם? אפשר לומר כך או כך, אין משמעות להבדל בין המילים?

  לדברי ר' שמעון, שימוש התורה כאן במילה 'עפר' במקום במילה 'אפר', נועד ללמדנו הלכה מסוגיה אחרת שעוסקת בעפר. זו לשון הגמ' במסכת תמורה (יב ע"ב): 'רבי שמעון אומר: וכי עפר הוא? והלא אפר הוא! שינה הכתוב ממשמעו לדון הימנו גזירה שוה; נאמר כאן עפר, ונאמר להלן [בפרשיית סוטה] עפר, ["וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן" (במדבר ה, יז)], מה להלן - עפר ע"ג המים, אף כאן - עפר על גבי המים. ומה כאן, הקדים עפר למים - כשר, אף כאן - הקדים עפר למים כשר.' כמובן שלדרכו, אפר הוא לא עפר, אלא ש'שינוי הכתוב ממשמעו' נועד ללמד אותנו הלכה מסוגיה אחרת.

  אך מדברי בית הלל במסכת חולין (פח ע"ב), נראה לכאורה אחרת. שם לומדים בית הלל מלשון זו, שאפר קרוי עפר! ואין זו הבחנה לשונית בלבד, אלא בית הלל גוזרים ממנה חידוש הלכתי בנושא אחר: לשון התורה במצות כיסוי הדם, היא "וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר" (ויקרא יג, יז), ומחדשים בית הלל ע"פ הדיוק בפרשתנו, שניתן לקיים את מצות כיסוי הדם גם באפר, ולא רק בעפר, שכן גם אפר נקרא עפר!

  כמובן, גם לדעת בית הלל, יש הבדל בין אפר לעפר. ברור מאד מהו אפר ומהו עפר, אלא שהתורה חידשה לנו במקום זה, שגם אפר נקרא עפר, ולכן היכן שיש מצוה שצריך לקיימה בעפר – ניתן לקיימה גם באפר.

  ניתן להבין חידוש זה באופן חיצוני, בדומה למה שמבואר בדעת ר' שמעון, דהיינו שלשונית אפר לא נקרא עפר, אך התורה רומזת על ידי שינוי הלשון, שמצוות שקיומן מצריך עפר, יכולות להתקיים גם על ידי אפר. וכן נראה מדברי הרש"פ ב'עמודי שלמה', שמבאר ששמות אלו מושאלים מהמשמעות המקורית שלהם.

  אך יותר משמע מדברי בית הלל שיש כאן גם חידוש לשוני. ניתן להבין, שהמילה 'עפר' היא מילה כללית, שכוללת כל מיני פירורים קטנטנים שמקובצים יחד. יש להביא קצת ראיה לכך, ממקומות רבים שבהם לא נאמר סתם 'עפר', אלא 'עפר הארץ', שכן אם עפר הוא דווקא מן האדמה, היה מספיק לומר 'עפר'. כמו כן, יש להעיר שמצינו מקומות נוספים שבהם אפר נקרא עפר: "וְאֶת חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם אֶת הָעֵגֶל לָקַחְתִּי וָאֶשְׂרֹף אֹתוֹ בָּאֵשׁ וָאֶכֹּת אֹתוֹ טָחוֹן הֵיטֵב עַד אֲשֶׁר דַּק לְעָפָר וָאַשְׁלִךְ אֶת עֲפָרוֹ אֶל הַנַּחַל הַיֹּרֵד מִן הָהָר" (דברים ט, כא)[2]. וכן נאמר על יאשיהו המלך "וַיֹּצֵא אֶת הָאֲשֵׁרָה מִבֵּית ה' מִחוּץ לִירוּשָׁלִַם אֶל נַחַל קִדְרוֹן וַיִּשְׂרֹף אֹתָהּ בְּנַחַל קִדְרוֹן וַיָּדֶק לְעָפָר וַיַּשְׁלֵךְ אֶת עֲפָרָהּ עַל קֶבֶר בְּנֵי הָעָם" (מלכים ב כג, ו)[3].

  לפי זה, נראה לבאר שהסיבה שפעמים רבות מכנים (דווקא) את עפר האדמה 'עפר' סתם, היא כיוון שזו הצורה הטבעית שקיימת במציאות לעפר, שכן האפר נוצר רק בעקבות שריפת חומר אחר.

  אם נכון הסברנו, יוצא שאמנם אפר קרוי עפר, אך עפר האדמה לא יקרא בשום מקום אפר. ובתנ"ך אכן לא מצינו מקום שחייבים לפרש 'אפר' כ'עפר'.

אך בכמה מקומות משמע שגם עפר יכול להקרא אפר:

• בגמ' במסכת שבת (יח ע"א) דנים לגבי אפר, ואומרת הגמ' שאולי הכוונה לעפר;
• רש"י במסכת תענית (טז ע"א) מבאר להדיא, שכמו שאפר נקרא עפר, כך גם ייתכן שעפר ייקרא אפר, ולכן כשרצו להדגיש שצריך דווקא אפר משריפה, אמרו 'אפר מקלה'.
• אולי הדבר תלוי במחלוקת ראשונים, שכן נחלקו בדיני טהרת כלים, שנזכר לגביהם אפר (ע"ז עה ע"א), האם צריך דווקא אפר או שאפשר גם במים.
• מדברי כמה מפרשים פירשו את דברי אברהם אבינו "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית יח, כז), שכוונתו שהוא נוצר מן העפר וסופו לשוב לעפר: " וטעם אנכי עפר ואפר. כי עפר הייתי ואפר אשוב" (ראב"ע); "ע"ד הפשט: ואנכי עפר הייתי, ואפר אשוב, וזהו ודוי הצדיקים. וכן דוד ע"ה אמר: (תהלים קג, יד) "כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו". וכן אמר איוב: (איוב מב, ו) "על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר"" (רבנו בחיי);

יש לעיין האם זה מורה שההבנה הראשונית שהצענו היא הנכונה, שכל אחד מהם בעל המשמעות הפשוטה הנ"ל, ולפעמים מילה מושאלת למשמעות אחרת; או שמא יש לשתיהן משמעויות אחרות, כוללות, שלא מצומצמות למשמעויות שאנחנו מכירים לכל אחת מהן. בכל אופן צריך להבין, מדוע בחרה התורה דווקא במקום זה לכנות את האפר בשם 'עפר'. (לדעת ר' שמעון מובן הדבר, שכן הלימוד ההלכתי מעפר הסוטה נלמד לעניין ההלכה המובאת בפסוק זה, ביחס בין האפר והמים).

לרש"ר הירש (בסוף הפרשיה) יש מהלך רעיוני ארוך, ובתוך דבריו הוא מבאר גם נקודה זו, מוזמנים לעיין שם.

עסקנו בעבר בסוגיה דומה, ביחס להבדל בין 'זעקה' ו'צעקה'. לענ"ד מסתבר, כמו שביארנו שם, שאף שישנה זהות עקרונית בין שתי המילים, דהיינו שהן יכולות להתחלף זו בזו – ודאי שישנו איזשהו חילוק ביניהן, שמבטא פנים שונים או מדרגות שונות שיש באותו דבר.

נציע שני אופנים לביאור כזה ביחס לעפר ואפר:

1. אולי אפר מבטא פירורים דקים וקטנים יותר מאשר עפר. האש מכלה את החומר הנשרף 'עד תום', ולכן הפירורים שנותרים ממנו, הם הזערוריים ביותר, ומתאים לכנותם 'אפר'. לעומת זאת העפר מורכב מחלקיקים עבים יותר, ולכן נקרא עפר. ניתן היה להבין ע"פ זה את הביטוי 'עפר ואפר', שה'אפר' מבטא קוטן מחודש יותר מאשר העפר. אך קשה לומר כך בפרשתנו, בה אותו אפר נקרא אחר כך עפר.
2. כמה מפרשים עומדים על כך שהעפר, הוא יסוד ההתחלה, הוא בעל יכולת הצמחה, ואילו אפר מבטא כליון. (ר' 'בית הלוי' ו'העמק דבר' על דברי אברהם אבינו הנ"ל). אולי ניתן לבאר שזה תוכן שמם, שאפר מורה על סיומו של הדבר, והעפר מורה על ההתחלה שבו.

לדרך זו מובן היטב מדוע דווקא בפסוק יז נקרא האפר 'עפר' – כיוון שכעת מדובר על מה שעושים איתו, שהוא התחלה של יצירת מי החטאת שאיתם מטהרים את הטמא מטומאתו![4] ואכן דומה הוא בזה לעפר שלוקחים מקרקע המשכן ליצירת המים המרים שאיתם בודקים אשה לבעלה. וכאמור לפי זה מובן גם מדוע בשריפת העגל נאמר שהוא נעשה לעפר, שכן משה רבנו בדק על ידו את בני ישראל כסוטות. (אך עדיין יש לעיין ביחס לשריפת יאשיהו, שם גם נאמר עפר, ולא נאמר שבדק על ידו אנשים כלשהם. אמנם, כמבואר בפסוקים שם, כן עשה שימוש מסוים בעפרם, ואולי לכן נקרא עפר.)

[1] מבנה זה הוא הסיבה לצורה הלשונית המיוחדת של מילים אלו, ששונה מרוב שמות העצמים. בדרך כלל, הצורה היסודית היא בגוף יחיד, וצורת הרבים נוצרת ע"י הוספת 'ים' לצורת היחיד. אך באפר ועפר - כמו גם בשיער, עשב, מים, חול, וכיו"ב – צורת היחיד כבר כוללת את ריבוי החלקיקים, ואם רוצים לדבר על חלקיק בודד, אומרים 'גרגר חול', 'טיפת מים' וכיו"ב.

[2] יש להעיר, שבפסוק זה לא מפורש מדוע עשה כך משה רבנו. אך בפרשת כי תשא, מפורש שהשקה עם המים הללו את בני ישראל, ואמרו חז"ל שבדקן כסוטות. לפי זה, ייתכן שהתורה רמזה במילה 'עפר' לעפר הסוטה, כמו שאומר ר' שמעון רמז זה בפרשתנו.

[3] ויש לעיין כיצד בית שמאי יסבירו פסוקים אלה. שכן בחולין (שם) חולקים ב"ש על ב"ה ואומרים שאפר פסול לכיסוי הדם, ומבארים שהפסוק שהביאו ב"ה ראיה לדבריהם אינו ראיה, שכן נאמר שם דווקא 'עפר שרפת הפרה', אך לא מצינו שסתם 'עפר' הוא אפר. אך בפסוקים הנ"ל לכא' מוכח שאפר נקרא גם סתם 'עפר'.

[4] בכיוון זה הולך גם הרש"ר הירש בביאורו לפרשיית פרה אדומה (בסוף הפרשייה).

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.