נאמר בפרשתנו: "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעל מעל בד', ואשמה הנפש ההיא. והתודו את חטאתם אשר עשו..." (ה, ו-ז)
1. דעת הרמב"ם
הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"א ה"א) כתב: "כל המצוות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתודות לפני הא-ל ברוך הוא, שנאמר: 'איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעל מעל בד', ואשמה הנפש ההיא. והתודו את חטאתם אשר עשו' (במדבר ה, ו-ז). זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה".
הרמב"ם לא כתב שיש מצוה לחזור בתשובה, אלא כתב שיש מצוה להתודות, והיא נלמדת מהפסוקים בפרשתנו! מקורו של הרמב"ם הוא בספרי זוטא בפרשת נשא, כפי שהביאו הרמב"ם בהרחבה בספר המצוות מצות עשה ע"ג, וכן הביאו בהרחבה ספר החינוך במצוה שס"ד. (הרמב"ם והחינוך קראו למקור זה "מכילתא", ובימינו רגילים לקרוא לו "ספרי זוטא").
נשאלת השאלה: האם לפי הרמב"ם אין מצוה לחזור בתשובה אלא רק להתודות? בשאלה זו עסקו רבים, ונביא כאן רק מקצת מהדברים שנאמרו בנידון.
ה"מנחת חינוך" (מצוה שסד אות א) כתב: "שנצטוינו להתודות - עיין רמב"ם הל' תשובה מפ"א עד סוף ההלכה. ולכאורה נראה לעניות דעתי מדברי הרב המחבר דהמצות עשה דכאן אינו התשובה, רק הוידוי בפה, דגזירת הכתוב היא דאם מתנחם מהחטא צריך להתוודות בפיו, ככל מצות עשה שתלויה בדיבור, כגון קריאת שמע ודומיהם. וכן נראה מלשון המכילתא שמביא הרב המחבר: 'ועדיין וכו' שהוידוי בארץ ישראל וכו' מנלן אף בחוץ לארץ' וכו'".
כך כתב גם מרן הרב זצ"ל בשו"ת "משפט כהן" (סימן קכח) : "מאי דפשיטא ליה להגאון רבנו החיד"א דתשובה קרויה מצות עשה אינו דבר פשוט. שהרי לשון הרמב"ם בריש הלכות תשובה מורה, שהתשובה אינה בכלל מצות עשה, אלא שהמצוה היא שכשיעשה תשובה אז יתודה... והתשובה עצמה אינה בכלל מצות עשה, דסבירא ליה להרמב"ם שלא מצינו בפירוש שאמרה תורה בלשון מצוה על התשובה, ואף על פי שהיא סגולה יקרה לכפר על העונות, מכל מקום מצות עשה אינה.
ובזה ניחא מה שהקשו המפרשים בהא דשלהי יומא: 'גדולה תשובה שדוחה לא תעשה שבתורה', דמאי רבותא? הלא כל עשה דוחה לא תעשה! ולפי דברינו אתי שפיר, משום דתשובה לא הויא מצות עשה, כי אם עצה של חבה מאת אבינו שבשמים שידו פשוטה לקבל שבים, ואפילו הכי דוחה לא תעשה שבתורה. אמנם יש לומר שסמכו עצמם על לשון הציון של הרמב"ם בראש הלכות תשובה, שכתוב בו: 'מצות עשה שישוב החוטא מחטאו ויתודה', משמע שגם התשובה בכלל מצות עשה. אבל מאחר שאנו רואים מפורש בדבריו שבפנים, שכתב שהמצות עשה היא הוידוי, שבאה מצוה זו כשישוב, מוכרחים אנו לומר ששיטפא דלישנא הוא בציון הנ"ל, והעיקר הוא סמיך אוידוי שסיים בו שהיא המצות עשה. וכד הוינא טליא שמעתי מהרב הגאון ר' אברהם חיים שפירא ז"ל, הרב דסמארגאן, בנו של הגאון ר' ליב הרב דקאוונא ז"ל, שצריך להגיה גם בציון: 'שכשישוב החוטא מחטאו יתודה', והדין עמו ז"ל. וכן מבואר בלשון הרמב"ם בספר המצוות הארוך, ובציונים שבתחלת הי"ד החזקה, מצוה ע"ג, שהמצוה היא הוידוי ולא התשובה, שהיא כללית וגדולה מאד, אבל לתוכן של מצות עשה לא יש [אין] לה שייכות".
2. דעת הרמב"ן והספורנו וראשונים נוספים
הרמב"ן בדברים (ל, יא) כתב: "'והשבות אל לבבך' (שם פסוק א), 'ושבת עד ד' אלקיך' (שם פסוק ב) - מצוה, שיצוה אותנו לעשות כן ...וזה טעם: 'בפיך ובלבבך לעשֹתו' (פסוק יד), שיתודו את עוונם ואת עוון אבותם בפיהם, וישובו בלבם אל ד', ויקבלו עליהם היום התורה לעשותה לדורות, כאשר הזכיר (בפסוק ב): 'אתה ובניך בכל לבבך', כמו שפירשתי (שם)".
לפי הרמב"ן, התורה מצוה על התשובה.
גם הספורנו הלך בשיטתו של הרמב"ן ואף הרחיב את דבריו:
"כי המצוה הזאת - והטעם שאמרתי 'והשבות אל לבבך בכל הגוים' שצריך שהתשובה תהיה בעודך בגלות למען תושע, הוא כי אמנם זאת המצוה של תשובה אשר אנכי מצוך היום, כאמרו בכל חטא בפרשת ויקרא: 'ואשם' 'ואשמו', שהענין כולם הוא שיכיר החוטא את חטאו, כמו שפירש אחר כך באמרו: 'והיה כי יאשם לאחת מאלה, והתודה אשר חטא עליה' (ויקרא ה, ה). וכן באמרו: 'איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם ואשמה הנפש ההיא, והתודו את עונם' (במדבר ה, ו-ז).
לא נפלאת היא ממך - שתצטרך לנביאים...".
עיין גם בספר מצוות קטן (מצוה נג) שכתב: "לשוב, דכתיב: 'ושבת עד ד' אלקיך ושמעת בקולו' (דברים ל, ב).
ועיין גם בספר העיקרים (מאמר רביעי פרק כ"ה) שפירש את הפסוקים בפרשת וילך על מצות התשובה, וכן פירש האברבנאל שם.
3. מדוע הרמב"ם לא מנה את התשובה כמצוה, אלא רק את הוידוי?
א. הסבר ה"משך חכמה"
כתב ה"משך חכמה" בפרשת וילך (לא, יז): "נתבונן דשם 'תשובה' כפי מה שמורה שמה, איך נחשבת למצוה שישוב מכסלו ולא יחטא עוד? הלא בלא המצוה מצווה ועומד לבלי לעבור על מצוות ד' יתברך! וכי בשביל שעבר ושנה בה הותרה לו? סלקא דעתך?! הנה האזהרה הראשונה המונעת אותו מחטוא טרם שחטא, היא המונעת אותו מחטוא גם אחרי שחטא!
...אמנם מצות התשובה אשר על זה צריך מצוה פרטית היא שאם חטא ועזב את חטאו, מצוה להתודות ולהגיד לפני ד' יתברך כי יודע בעצמו שחטא ומבקש כפרה.
וכן הוא לשון רבנו בהלכות תשובה: 'כשיעשה תשובה וישוב מחטאו [פירוש: לבלי לחטוא מחמת הציווי שהוא מצווה שלא לעבור בפעם הראשונה קודם שחטא, בין במצות עשה בין במצות לא תעשה] חיב להתודות לפני הא-ל ברוך הוא, שנאמר: איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעל מעל בד', ואשמה הנפש ההיא, והתודו'.
ומה שצריך שבשעה זו יחשוב שלא ישוב לכסלה ולא יעבור עוד מצות פי ד' - הוא נכלל בוידוי. יעויין שם. וכן בא אחריו ספר החינוך (מצוה שסד) וביאר דבריו, אבל על התשובה בעצמה אין לחשבה למצוה חדשה, זולת הציוויים שכבר נצטוו עליהם. וזה ברור".
יש להעיר על דברי ה"משך חכמה" שהרי הרמב"ם כתב שהנביאים צוו על התשובה. כך כתב הרמב"ם בהלכות תשובה פ"ז ה"ה: "כל הנביאים כולן צוו על התשובה, ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, ומיד הן נגאלין. שנאמר: 'והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ד' אלקיך וגו' ושב ד' אלקיך' וגו' (דברים ל, א-ג)". ואם כן כיצד כותב ה"משך חכמה" שלא שייך שתהיה מצווה לחזור בתשובה? אלא יש לומר שאין כוונת הרמב"ם לומר שמצות התשובה היא מצוה מדברי נביאים, אלא שהנביאים זרזו לחזור בתשובה.
ב. שאלות על דברי ה"משך חכמה"
בספר "לתשובת השנה" (לרב ישראל יוסף הכהן רפפורט, בני ברק תשמ"ו) על הלכות תשובה לרמב"ם (פ"א ה"א עמ' ג-ד) הביא את דברי ה"משך חכמה" והעיר עליו: "והנה מה שכתב ה'משך חכמה' דהתשובה עצמה אין לחושבה למצוה חדשה זולת חובת הוידוי, צריך עיון טובא, דהתינח חובת עזיבת החטא, שפיר יש לומר דמחויב ועומד בה מצד המצוה עצמה שעבר עליה, וכמו שנתבאר, אבל שאר חלקי התשובה, כלומר: החרטה והקבלה להבא, אינם מוכרחים מצד האזהרה הראשונה שעבר עליה, אלא כל ענינם מפאת מצות התשובה (מלבד הוידוי), ושפיר הוי לן למנות מצות התשובה כמצוה בפני עצמה. ומאי טעמא כתב ה'משך חכמה' דאיכללו במצות הוידוי".
ג. הסבר דברי ה"משך חכמה"
לעניות דעתי יש ליישב את שאלת "לתשובת השנה" ביחס לקבלה להבא, שה"משך חכמה" כבר ענה עליה, בדבריו: "ומה שצריך שבשעה זו יחשוב שלא ישוב לכסלה ולא יעבור עוד מצות פי ד' - הוא נכלל בוידוי". המלים "שלא ישוב לכסלה ולא יעבור עוד מצות פי ד'" משמעותן קבלה להבא!
כיצד נכללה הקבלה להבא במצות הוידוי?
כתב הרמב"ם בהלכות תשובה פ"ב ה"ג: "כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב - הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו, שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ". למדנו מכאן שהוידוי מחייב את הקבלה להבא!
אבל לגבי החרטה אכן לא הראה ה"משך חכמה" היכן היא כלולה במצוה אחרת ברמב"ם.
ד. הסבר "עבודת המלך"
בספר "עבודת המלך" על הרמב"ם [לרב מנחם קרקובסקי, הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים תשס"ב, (הדפסת צילום ממהדורה ראשונה, וילנה תרצ"א)] בהלכות תשובה (פ"א ה"א) כתב כעין דברי ה"משך חכמה", אלא שהוא התיחס בפירוש גם לענין החרטה: "הנה באמת צריך להבין שחידשה התורה דין התשובה, ואלמלי כתבה התורה דין התשובה הייתי אומר שאין צריכים לעזוב החטא?! וכי אפשר לומר כן שהאיש העובר על איסורים שבתורה לא יעזוב חטאו, כי אם יעבור עוד על האיסורים?!
וכן החרטה, שהיא גם כן מיסודי התשובה, וכמו שכתב רבנו (פ"ב ה"ב) וכן כל הראשונים ז"ל, הלא אין זה דין, שהלא כמובן אם אדם עובר על איסורים ומכיר חטאו ואינו כופר חלילה בהשם יתברך, בודאי יתחרט על אשר עשה, כי השחית את נפשו וענוש יענש!
אולם עיקר דין חידוש מצות עשה של התשובה הוא החיוב להתודות והקבלה על להבא, שזה אינו נכנס בגדר ממילא, שהרי יכול שפיר לעזוב חטאו ולהתנחם עליהם, ומכל מקום לא יאמר דברים אלו בפיו ולא יקבל על עצמו להיות זהיר להבא בכל זה. וזהו יסוד התשובה שחידשה התורה בקרא ד'והתודה', ומיניה דריש במכילתא (סיפרי זוטא, עיין לעיל) דלא רק שמצות עשה זו נוהגת בשעה שמביא הקרבן, אלא בכל עת וזמן, ואפילו בחוץ לארץ.
וממילא הכי מדויקים ומדוקדקים דברי רבנו דמצות עשה של תשובה היא כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חיב להתודות, והיא רק מצות עשה אחת, וכמו שכתב גם ברמזיו, אבל דין שישוב החוטא מחטאו אין זה נכלל בכלל המצות עשה, שגם בלא מצות עשה זו מחויב בה שהרי זהו ככל קיום דיני התורה. וכי בשביל שעבר עליה נפטר מקיום התורה?!"
כאמור, כאשר משווים את דברי "עבודת המלך" לדברי ה"משך חכמה" רואים ש"עבודת המלך" התיחס גם לחרטה, שאליה לא התיחס ה"משך חכמה".
ה. הסבר רבי אברהם רון
הסבר אחר בכיוון דומה כתב רבי אברהם רון במאמרו "כמה מעניני תשובה ווידוי לפי רמב"ם" ("שמעתין" גיליון 120 פרק א): "הקבלה לעתיד והחרטה על העבר, לשני מרכיבים אלו אין צורך במצוה מיוחדת, ודי להם במצות אהבת ד' ויראתו, שהן מצוות עשה ג' וד' במנין המצוות לרמב"ם. שאוהב ד' צריך לקבל על עצמו שלא יפר את ציוויו, וירא ד' יתחרט על שהמרה את דברו. רק מצות הוידוי היא מצוה לעצמה. כלומר: מצות התשובה היא בודאי מצוה גם לפי הרמב"ם, אלא שבמנין המצוות היא אינה מצוה בפני עצמה, אלא חלק ממצוות אחרות, ורק הוידוי ראוי להיות נמנה כמצוה לעצמה". (בכיוון זה כתב גם בספר "כוכבי אור" לרב יצחק בלאזר סימן ו', ויש לדון בדבריו).
סיכום
נאמרו מספר תשובות על השאלה מדוע לא מנה הרמב"ם את התשובה כמצוה, אלא רק את הוידוי:
- חובת עזיבת החטא נובעת מהציווי הראשון לקיים כל מצוה ולהימנע מכל עבירה.
- חובת הקבלה להבא נובעת מהציווי להתודות, שכן אי אפשר להתודות לפני שקיבל על עצמו לא לחטוא עוד.
- חובת החרטה נובעת מכך שכל אדם שאינו כופר יתחרט על כל עבירה שעשה.
- חובת החרטה והקבלה להבא נובעת מהציווי לאהוב את ד' ולירא ממנו.
("הדר המועדים-ירח האיתנים", הכנה לימים נוראים, "כי המצוה הזאת... לא נפלאת היא ממך", עמ' 53-57)
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
