ההתמודדות עם המוות בפרשת חוקת
פרשת חוקת נפתחת עם פרשת פרה אדומה בה הקב"ה מלמד את ישראל כיצד ניתן להיטהר מטומאת המוות. האם זהו המקום בתורה בו עם ישראל שמע לראשונה על הפרשה הזאת? מפשט התורה ברור שפרשה זו נכתבה שלא במקומה הכרונולוגי בו נאמרה לישראל, בבחינת 'אין מוקדם ומאוחר בתורה'. שהרי כבר סופר בתורה על אירועים של טהרה מטומאת מת, ואם כן, בהכרח שישראל כבר ידעו את דיני הפרה כבר שנים קודם לכן. כך כותב הנצי"ב (העמק דבר יט, א): "הן ברור שפרשת פרה נאמרה מכבר, שהרי בטהרת הלוים כתיב: 'הזה עליהם מי חטאת', ותניא בסדר עולם: בראשון בחודש ניסן הוקם המשכן, בשני נשרפה הפרה'...". ואכן גם בפרשת בהעלותך (בפרק ט בחומש) כבר סופר על אנשים שהיו 'טמאים לנפש אדם' והם נטהרו והקריבו חודש מאוחר יותר בפסח שני. כלומר התורה איחרה וכתבה את פרשת פרה אדומה בתחילת פרשת חוקת, שלושים ושמונה שנה מאוחר יותר מזמן נתינתה. מה הטעם לאיחור זה? הנצי"ב ממשיך ומביא מדברי חז"ל שמבהירים זאת: "ואם כן למה נכתבה כאן? כבר אמרו במסכת מועד קטן (כח, א): 'למה נסמכה פרשת פרה למיתת מרים? לומר כשם שפרה מכפרת כך מיתת מרים מכפרת'". כלומר טהרת פרה הובאה כהקדמה לפרשיה הבאה בתורה העוסקת במות מרים (כ, א): "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם". חז"ל לומדים מסמיכות הפרשיות שמות מרים לא קרה מתוך טומאת המוות כשאר מיתות בני האדם. אלא מיתת מרים היא בכיוון הפוך של כפרה וחילוץ מטומאת המוות!
אם נשים לב להקשר של מות מרים נבחין כי אין מדובר רק במותה של מרים עצמה. מרים מתה בשנת ארבעים, כהשלמה למותם של כל בני דור המדבר שהלכו ומתו במשך ארבעים שנה. כך מזהה רש"י על הפסוק של מות מרים: "'כל העדה' – עדה השלמה, שכבר מתו מתי מדבר ואלו פרשו לחיים". בהמשך לכך, בפסוקים הבאים יתואר גם מותו של אהרון, ויתגלה כי גם משה לא יכנס לארץ אלא הוא עתיד למות באותה השנה. כעת מובן כי שנת הארבעים היא הרגע ההיסטורי בו נפגש עם ישראל באופן לאומי עם המוות. זהו הזמן בו נדרשה רוח של טהרה כללית מן המוות של דור שלם. מובן אפוא שפרשיית פרה נכתבה דוקא כאן כדי להודיע שכל תופעת המוות הרחבה שהופיעה בישראל היא בבחינת 'מיתת צדיקים מכפרת' כמו מותה של מרים. על כך רמז רש"י (שצוטט לעיל) שאמר שבני הדור הנשארים שלא מתו 'פרשו לחיים' וניצלו מן המוות.
מבחינה זו יש כאן מעין 'סגירת מעגל' בתורה. בתחילת התורה הופיעו חטאים גדולים שהורידו את המוות לעולם: חטא עץ הדעת גרם לבני האדם למות, וחטאי דור המבול גרמו להשמדה כללית של כל האנושות. בעקבות החטאים הגדולים הללו סופר לאורך התורה על יצירת עם ישראל ובחירתו כעם ה'. ובכן, בחומש במדבר מסופר שגם עם ישראל הגיע בסופו של דבר לכדי כילוי ושמד גדול בעקבות חטא נורא. מכך עולה השאלה: האם בסופו של דבר גם עם ישראל כשל ונפל כשם שנכשלה כל האנושות? על כן מגיעה פרשת פרה אדומה ומודיעה: בעם ישראל יש יכולת להיטהר מטומאת המוות ולהיחלץ ממנה!
ואם נדייק יותר: פרשת פרה אדומה מופיעה לאחר שכל בני המדבר כבר מתו, אך לפני מותם של שלושת האחים-המנהיגים הגדולים: מרים, אהרון ומשה. נמצא שפטירתם של מנהיגים אלו מופיעה רק אחר הטהרה הגדולה מן המוות של פרשת פרה אדומה. בכך מלמדת אותנו התורה שמותם אינו דומה למותם של שאר בני האדם: המוות שלהם הוא מתוך רוח הזדככות וטהרה ולא מתוך רוח חטא ונפילה. עובדה זו באה לידי ביטוי ב'מיתת הנשיקה' שזכו לה מרים ואהרון ומשה (ראה רש"י בפסוק א). זוהי מיתה שהיא בגדר הסתלקות לעולם העליון, ולא בגדר נפילה ושבירה של החיים בעולם הזה.
הופעת הנחש בשנת הארבעים
כהמשך לתהליך הטהרה מן המוות בשנת הארבעים, בפרק כא מופיע לפתע שוב הנחש. הנחש הוא זה שהביא את המיתה על בני האדם, ומאז הוא הוזכר רק בסוף חומש בראשית (בברכת יעקב לדן) ובתחילת חומש שמות (המטה של משה שהפך לנחש). והנה בשנת הארבעים הוא מופיע שוב, והפעם בתור הגורם שבכוחו להציל מן המיתה (כא, ט): "וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי".
פסוק זה נאמר לאחר שבני ישראל דיברו סרה כנגד הקב"ה ומשה, ואז שלח ה' נחשים להכות בהם (כא, ה-ו): וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם... וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל". הכלי יקר מסביר שבפסוקים אלו ישראל חטאו בחטא הדומה לחטא הנחש הקדמוני, אך לאחר מכן הקב"ה פעל להרחיק אותם מחטא זה (כלי יקר במדבר כא): "על כן שולחו בהם הנחשים לפי שתפסו אומנות נחש הקדמוני שסיפר לשון הרע בבוראו... 'והביט אל נחש הנחושת וחי' – שיראה מה שקרה לנחש הקדמוני ואז לא ישוב לכסלה".
נמצא שלאחר טהרת המוות באמצעות הפרה האדומה, בהמשך הפרשה התרחשה מעין התמודדות מחדש של עם ישראל עם הנחש. תחילה הם נפלו בחטא הדיבור ונענשו במוות על ידי נחשים. אך לאחר מכן הקב"ה ציווה שישראל יביטו באופן ישיר אל דמות הנחש, ויצליחו לנצח אותה ברוחם. הריפוי מן המוות יהיה כאשר אדם מישראל יראה מולו את דמות הנחש עצמו שהרחיק את האנושות מן הבורא; אך הפעם בני ישראל יכוונו את ליבם לאביהם שבשמים דוקא אל דמות הנחש ובכך ינצחו אותו.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
