מה התחדש כאשר ישראל עברו את נחל זרד בעבר הירדן המזרחי?

בפרשת חוקת מתואר המעבר של נחל זרד במילים ספורות ושגרתיות לכאורה: "מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ בְּנַחַל זָרֶד" (כא, יב). אולם בספר דברים (ב, יג-טז) מתבאר כי למעבר נחל זה היתה חשיבות עצומה:

"עַתָּה קֻמוּ וְעִבְרוּ לָכֶם אֶת נַחַל זָרֶד וַנַּעֲבֹר אֶת נַחַל זָרֶד:  וְהַיָּמִים אֲשֶׁר הָלַכְנוּ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ עַד אֲשֶׁר עָבַרְנוּ אֶת נַחַל זֶרֶד שְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לָהֶם:  וְגַם יַד ה' הָיְתָה בָּם לְהֻמָּם מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה עַד תֻּמָּם:  וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם". בפסוקים אלו נערך סיכום של כלל הנדודים במדבר: מאז חטא המרגלים ועד למעבר נחל זרד עברו בדיוק שלושים ושמונה שנה. בשנים אלו מת דור יוצאי מצרים כולו, ומאז שעברו ישראל את נחל זרד בשנת הארבעים, היו אלו רק בני הדור אשר כבר היה ראוי וכשר להיכנס לארץ ישראל.

נמצא שבנחל זרד הסתיימו השנים הקשות של כפרת חטא המרגלים. תמו שנות הכעס והעברה על עם ישראל. רבנו בחיי (כא, י) עומד על כך: "ונראה לומר כי מה שאומר [במדרש שנביא בסמוך]: "נתרצה להם הקדוש ברוך הוא", שכוון בזה לפי מה שאמר "מעבר ארנון" והיה ראוי לומר "ויחנו בעבר ארנון", אבל אמר "מעבר" כי נסתלקה מהם אותה עברה שכל ל"ח שנה היו נזופין. לכך אמר שנתרצה להם הקדוש ברוך הוא. וכן מצינו שמיד [לאחר מעבר נחל זרד] בא בדבור למשה ואמר לו הקדוש ברוך הוא מיד: (דברים ב, כד) "קומו סעו ועברו את נחל ארנון". וכענין שכתוב באלה הדברים"^[1].

מעבר נחל זרד – פריצת המחסום בדרך לארץ ישראל

במדרש במדבר רבה (יט) מבארים חז"ל שנחל זרד הוא למעשה המחסום שהציב הקב"ה בפני בני ישראל במדבר, והוא שמנע אותם ממעבר לארץ ישראל. מעבר הנחל המתואר בפרשתנו גילה כי התחדשה היכולת של ישראל לגשת לארצם: "'ויסעו בני ישראל ויחנו באובות' – שנעשו אויבים למקום. 'ויחנו בעיי העברים' – שהיו מלאים עבירה. 'ויחנו בנחל זרד' – שלא היה הנחל אלא מלא [=בעומק] זרת ולא יכלו לעוברו שלושים ושמונה שנה, שנאמר (דברים ב): 'עתה קומו ועברו את נחל זרד' וכתיב (שם): "והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד שלשים ושמונה שנה עד תם כל הדור". משם נסעו ויחנו מעבר ארנון שנתרצה להם הקדוש ברוך הוא".

מדרש זה מעורר שאלה: מה בעצם מנע מישראל לעבור נחל מסויים שלא היה עמוק כלל במשך שלושים ושמונה שנה? בספר צרור המור על הפרשה מבאר את עומק הדבר: הוא מסביר שעוונות המדבר מנעו מישראל לחלוטין את היכולת לעבור בכל גוף מים שהוא. אותה יכולת שהתגלתה בקריעת הים, נחסמה לחלוטין בכל שנות המדבר, וכעת נולדה מחדש: "אחר כך אמר: 'קומו ועברו לכם את נחל זרד' להורות שעד עכשיו מצד העוונות לא יוכלו לעבור את נחל זרד. אף על פי שהיה קטן זרת ארכו וזרת רחבו, וכשהיו ישראל רצויים לא עמד הים בפניהם. כאומרו דבר אל בני ישראל ויסעו. שאין הים עומד בפניהם. ועכשיו מצד העונות נתעכבו קרוב לארבעים שנה שלא יכלו לעבור את נחל זרד. וזהו שאמר: 'והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד שלשים ושמונה שנה'. וזהו בסבת הרשעים, וזהו: 'עד תום כל הדור אנשי המלחמה'". כלומר היתה כאן סיבתיות – כאשר מתו כל בני המדבר שהיו נגועים בחטא המרגלים, נפתחה מחדש הדרך של ישראל לעבור את הנהרות בדרך לארץ ישראל.

חסד ה' של כילוי דור המדבר

בפסוקים שהבאנו לעיל מספר דברים נאמר: "וְגַם יַד ה' הָיְתָה בָּם לְהֻמָּם מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה עַד תֻּמָּם", כלומר הקב"ה דאג בהשגחתו לכך שאנשי המלחמה ימותו בדיוק עד תום שלושים ושמונה שנה. כל עיכוב בהמתתם יכול היה להיחשב כמשמח במבט צר, אך על פי האמת, היה יוצר עיכוב בפריצת המחסום אל ארץ ישראל. וכך אכן מבאר רש"י על הפסוק: "למהר ולהומם בתוך ארבעים שנה שלא יגרמו לבניהם עוד להתעכב במדבר".

החשיבות האסטרטגית של מעבר נחל זרד מבארת את מקומו בפרשה ביחס לכלל התרחשויותיה. כבר מתחילת פרק כ מתואר המסע בשנת הארבעים אל הארץ. היה מקום לצפות, כי בניגוד לעיכובים והחטאים שהופיעו בפרשיות הקודמות, לאחר נדודים של שלושים ושמונה שנה יהיה המסע אל ארץ ישראל חלק הרבה יותר. אך לא כך פני הדברים – המסע מלא בסיבוכים ועיכובים: מרים מתה, בני ישראל חוטאים בחטא מי מריבה, ונגזר על משה ואהרון שלא להיכנס לארץ. בהמשך, מלך אדום איננו מניח לישראל לעבור בגבולו. אז מת אהרון והכנעני תוקף את ישראל. לאור כל הסיבוכים הללו, אין זה מפליא שנפש העם קצה בדרך, והם נופלים לחטא המתאוננים. מן הסתם גם בני העם ציפו לדרך קלה יותר בשנת הארבעים. אך כל זאת לפני שהגיעו ישראל לנחל זרד. מאז שעוברים ישראל את הנחל, משתנה התמונה של שנת הארבעים לחלוטין – ישראל עוברים מיד לאחר מכן את נחלי ארנון וזוכים לניסים גדולים (על פי חז"ל). מיד לאחר מכן מובא הניצחון שלהם על סיחון ועוג. לאחריהם, בפרשה הבאה מופיעה ההגנה האלוקית המוחלטת על ישראל – זממם של בלק ובלעם מופר בלי שישראל ידעו מכך כלל^[2].

[1] נעיר כי על פי רש"י על הפרשה, נראה כי כבר קודם לכן, עוד לפני חטא מי מריבה, תמו מתי המדבר למות. בפרק כ פסוק א נאמר: "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן" ומבאר רש"י: "כל העדה - עדה השלמה, שכבר מתו מתי מדבר ואלו פרשו לחיים".

[2] אמנם כל זאת רק בהיות ישראל בדרך אל ארץ ישראל. דוקא כשהגיעו לראשונה אל החנייה הראשונה במחוזות ארץ ישראל, נפלו לחטא נוסף – בנות מואב והפעור.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.