בתורה קיימות שלוש מעלות של התנשאות ורוממות ביחס לשאר העם, ששלושתן קשורות לנזר על הראש: הכהן הגדול שעל ראשו ציץ נזר הקודש, המלך שעל ראשו הכתר הקרוי גם נזר, והנזיר שהשער שעל ראשו הוא נזרו. הנזר של הכהן ושל המלך מבטאים מדרגה המצויה מעבר לשאר ההמון. הנזר המפואר והמוזהב מצביע על מעלה נישאת של הכהונה הגדולה או המלוכה.
לעומת שני אלו, מעלת הנזר שעל ראש הנזיר מפתיעה. הנזיר יכול להיות כל אדם מן הישוב, שאין לו שום תפקיד ציבורי. בהתאם לכך הוא אינו מגלה את הכח המיוחד של הכהונה או המלוכה, אלא את הכח של עם ישראל בכללו. בכל יהודי מצויה קדושה שבכוחה להעביר אותו מחיי חולין ושגרה אל חיי מעלה מרוממים.
המהר"ל (חידושי אגדות סוטה י, א) עומד על הקשר בין נזיר למלך. הוא מלמדנו שאצל הנזיר המעלה הנישאה נובעת מתוך פרישות וקדושה: "והנזיר כתיב אצלו (במדבר ו') קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו, נמצא כי הראש הוא כלי ששם ההכנה לקבל קדושת הנזיר, ולכך כתיב כי נזר אלקיו על ראשו, ועוד כתיב וקדש את ראשו ביום ההוא וגו', והוא כמו הכתר, והמלך שיש לו הכתר הוא נבדל מכל העם, לפיכך אצל הנזיר כתיב: 'כי נזר אלקיו על ראשו', כי הקדוש הוא נבדל בקדושתו משאר הדברים שאינם קדושים, ויותר מזה הנזיר שהוא פרוש מתאות הגופנית, שכל בני אדם הם בעלי גוף, וזה נבדל מן העולם פרוש מן היין שהוא תאוה לעינים ונחמד למראה. לכך כתיב 'כי נזר אלקיו על ראשו' רצה לומר כי הוא קדוש ונבדל מהכל, כמו המלך שהוא נבדל מכל. אמנם מה שתולה הדבר בראש, מפני כי הראש שם כחות הבלתי גופניות שראוי להם הקדושה, שכאשר הוא נבדל מן הגוף, הכחות הבלתי גופנית מקבלים קדושת אלקים וזהו קדושת הראש, ונאסר שער ראשו להשחית אותם, מפני שכל דבר קדוש אינו בעל הפסד ולכך אסור להשחית אותם".
נוסיף כי מבחינת דיני הפרישות, קדושת הנזיר מקבילה אל קדושת הכהן הגדול: אסור לו להיטמא אפילו לשבעת הקרובים בדומה לכהן גדול. גם הנימוק שנותנת התורה לאיסור זה רומז במפורש לכהן הגדול: על שניהם נאמר שאסור להם לטמא את ראש נזרם.
הנזירות היא אם כן מעלה יחודית: בניגוד לכהונה והמלוכה שחלות על הנבחרים בלבד, הנזירות כוללת את כל מי שירצה מתוך בני העם. בחירת יחידים מעם ישראל להיות נזירים חושפת את מעלת העם בכללו. לכן מצינו בתנ"ך שמכח תופעת הנזירים, הכירו כל באי העולם את מעלת עם ישראל. כך אומר עמוס הנביא (עמוס ב, יא): "וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים הַאַף אֵין זֹאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה'". וכן מקונן ירמיהו (איכה ד, ז): "זַכּוּ נְזִירֶיהָ מִשֶּׁלֶג צַחוּ מֵחָלָב אָדְמוּ עֶצֶם מִפְּנִינִים סַפִּיר גִּזְרָתָם".
הנזר וכן הזֵר של הארון והשולחן הם מלשון זרות – כלומר הם מרוממים ומנושאים באופן השונה מאד מסביבתם. יש לזכור שהשם נזיר הוא מלשון פרישות: 'וינזרו מקדשי בני ישראל'. אולם התכונה של הנזיר היא שמדובר ב'זרות פנימית' – כלומר מדרגת התנשאות שנובעת מתוך החיים עצמם.
בסוף תקופת השופטים צעדו ישראל לקראת נזר המלכות, ובאותה התקופה קמו על ישראל שני מנהיגים נזירים: שמשון ושמואל. מתברר שלפני עלייה אל הנזר העומד מעל ומעבר לראש, צריך היה להופיע הנזר שמחובר לראש, כלומר שיער הנזיר. היה על ישראל לבטא את מעלת השיא שלהם שבאה לידי ביטוי בנזירות, כהקדמה למעלת נזר המלוכה שתגיע על גביה.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
