מסע הענן
בספר שמות קראנו כיצד עם ישראל בונה את המשכן והשכינה שורה בו, ונגלית בצורת ענן. והנה, כחודש לאחר ששרתה השכינה - בכ' באייר, עם ישראל רואה פתאום את הענן עולה מעליהם וסר ממשכנו אשר באמצע המחנה. לא קדמה לעם ישראל כל הכנה שתאמר להם מה לעשות במצב כזה[1]. ישראל ידעו בודאי שעומדים הם לנסוע לכיוון הארץ, אך לא נאמר קודם לכן בתורה כי הענן אמור לסור מביניהם. על כן הם יכולים היו לראות עצמם כנזופים ואף להיבהל מהסתלקות הענן. זוכרים הם כי במסעם הראשון ממצרים להר סיני נהג סדר זה בו הענן לפניהם, אך לכאורה לאחר ששרתה השכינה בקרבם יש לצפות כי גם בשעת המסע יהיה הענן בתוכם.
אולם תחת זאת, מתגלה בשעת מסע הענן כי ענן ה' יסע לו בדרכו, ועל ישראל יהיה ללכת בעקבותיו מתוך ציפייה לשיבתו מחדש אל מרכז מחנותיהם. האלשיך (י, טו והלאה) אף מגדיל ומבאר שכל סילוק של ענן השכינה מעל ישראל נבע מחטא מסוים אשר הביא לסילוק השכינה מעליהם ולהשראתה רק במקום חדש - "כי בהיות עון בישראל, הם מסלקים השכינה מעליהם. נמצא כי בעלות הענן מעליהם, הם היו המעלים אותו מעליהם.... שעל ידי כן היתה שכינה מסתלקת"[2].כל מסע וחניה הם במידת מה הסתלקות השכינה מישראל ולאחר מכן השראתה מחדש בקרבם. אמנם אין מדובר בסילוק מוחלט של השכינה בישראל, לאחר שכבר הבטיח ה' שישכון בקרבם; אולם יתכנו עליות ומורדות בקרבת ה' לישראל.
בשאר המפרשים לא מצאנו כדברי האלשיך שסילוק הענן נבע מחטא. ומכל מקום, במסעות ישראל מופיעה סדר חדש של השראת השכינה; יחס חדש בין השכינה לישראל. על פי הסדר הרגיל שאליו הורגלו ישראל, הענן שורה בלבו של המחנה. אך במסעות הסדר מתהפך – ענן ה' איננו בתוכם אלא לפניהם. עליהם להתרגל למצב חדש בו ענן ה' הוא מנחה ומוביל ואין הוא עוד שוכן במנוחה בתוכם.
"קומה ה'" ו"שובה ה'"
על פי הנהגה זאת של הענן המקדים ונוסע לפני ישראל, מובנת קריאת משה שהיתה נאמרת בכל פעם שהארון התחיל את מסעו - "ויהי בנסוע... קומה ה' ויפוצו אויבך". בפסוקים אלו מציב משה את המוקד על מסעו של הענן; המסעות במדבר הם קודם כל מסע של שכינת ה'. ארון ה' וענן ה' נוסעים וכל האויבים שיפגשו בדרך ראויים הם להיקרא אויבי ה' ושונאיו. ומה עם בני ישראל? ישראל מתלווים אל השכינה ונוסעים בעקבותיה . רק כאשר חונה הענן ובעקבותיו ישראל, חוזרת השכינה לשרות בתוך עם ישראל. על כן בשעת חניית הענן היה משה אומר: "שובה ה' רבבות אלפי ישראל".
מסעות השכינה עוררו חשש כבד מצד עם ישראל. יש לזכור כי בכל פעם כשהענן עוזב את ישראל ונע קדימה, אין להם שום הבטחה שהענן יחכה להם. על כן מספרים חז"ל במדרש תנחומא (ויקהל סימן ז) שמשה היה מתפלל לה' שהענן לא יעזוב את עם ישראל ויניחם לבדם – "כיון שהיה מקדים שלשה ימים לתור להם מנוחה יומם ולילה, שנאמר: 'וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה' היה משה אומר באותה שעה: 'קומה ה' וגו'' כלומר עמוד והמתן לנו ולא תניח אותנו".בסופו של כל מסע ומסע, כשראו ישראל שהענן עוצר ומחכה להם, הם מן הסתם שמחו והודו על כך שהתפילה התקבלה.
המעמד החדש של השכינה בישראל הוא העומד ברקע של חטא המתאוננים המופיע בהמשך הפרשה; כאשר הענן מתרחק מישראל, עולה בקרבם החשש כי הקב"ה מתרחק מהם ומופיעים קשיים בבטחונם בו. חטא המתאוננים נתפס בפרספקטיבה אחרת בזוכרנו את גודל הנסיון ועוצמת המתח הרוחני בו היו ישראל שרויים.
הענן והחצוצרות
מיד לאחר סיפור מעקב ישראל אחר הענן, מגיע ציווי על החצוצרות המודיעות על מסע ישראל. אומנם לכאורה זו הודעה מיותרת - מאחר וכל ישראל רואים את הענן זז, הרי יודעים הם כבר שעליהם לנסוע. זוהי כנראה כוונת הפסוק (י, יג): "ויסעו בראשונה על פי ה' ביד משה" - הנסיעה היא על פי ה' באמצעות הענן, אך גם ביד תוקעי החצוצרות. מלבד ההודעה על תחילת המסע, התוקעים הם גם הקובעים את סדר התנועה ומתי כל אחד מן הדגלים נוסע על ידי החצוצרות. נמצא שיחד עם ההובלה האלוקית של המסעות, מצווה הקב"ה שישראל ישתתפו אף הם בפקודת התנועה. מה הצורך במצווה זו? דומה כי תפקידם של החצוצרות מובן לאור האמור עד כה. כאשר הענן נוסע נוצר לכאורה ניתוק – הענן פועל בדרכיו שלו, וישראל תוהים לעצמם היכן הוא מקומם במצב שכזה. מצוות ה' של החצוצרות היא המשלימה את הפער. החצוצרות הן ה'שופר' של הקב"ה בתוך ישראל ותקיעתן מגלה לישראל כי הקב"ה קורא לישראל להצטרף אליו. תקיעה של מצוה זו היא ההדרכה האלוקית לסדר המסע של ישראל.
רש"י עומד על ענין זה ומוסיף שבפקודת המסע היו למעשה שלושה 'שותפים' - "ולמסע את המחנות - נמצאת אתה אומר על פי שלשה היו נוסעים, על פי הקדוש ברוך הוא וע"פ משה ועל פי חצוצרות" (י, ב).
מה היה תפקידו של משה בפקודת המסע? לכך התייחס רש"י קודם לכן (ט, יח): "כיון שהיו ישראל נוסעים היה עמוד הענן מתקפל ונמשך על גבי בני יהודה כמין קורה. [בשלב זה החצוצרות - ] תקעו והריעו ותקעו ולא היה [הענן] מהלך עד שמשה אומר: 'קומה ה'', ונסע דגל מחנה יהודה... כיון שהיו ישראל חונים, עמוד הענן מתמר ועולה ונמשך על גבי בני יהודה כמין סוכה, ולא היה נפרש עד שמשה אומר שובה ה' רבבות אלפי ישראל, הוי אומר [=על כך נאמר]: 'על פי ה' וביד משה'".
מדברים אלו של רש"י עולה תמונה פלאית של השילוב בין מעשה הקב"ה ומעשה בני ישראל – משה והחצוצרות – בסדרי המסע. הענן אמנם יצא ממקומו בתוך העם, אך אין הוא בורח אלא מחכה לישראל ומתחשב בכל סדרי התנועה שלהם.
[1] כפי שיובא בהמשך, רק לאחר שהענן נעלה מתוך ישראל, תקעו החצוצרות כדי לומר לישראל ללכת.
[2] רבינו בחיי (ט, יח) מגדיר כי בכל נסיעה מתוחה היתה על ישראל מדת הדין ורק בחניה הם שבו אל המנוחה והרחמים - "על פי ה' יסעו", זו מדת הדין... "ועל פי ה' יחנו", זו מדת הרחמים, וזהו לשון "יחנו" כי כל חניה היא מנוחה".
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.