חטאי השכבה העליונה של העם

בפרשות האחרונות קיים רצף של חטאים בהם נכשלים דווקא גדולי האומה. תחילתם בפרשת בהעלותך, בחטא המתאוננים הקב"ה ממית בתבערה דווקא את גדולי העם וזקניו. כן מתבאר בדברי חז"ל המובאים ברש"י (יא, א על פי אחת השיטות שם) – "ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה – בקצינים שבהם ובגדולים". בהמשך מתבאר עוד ברש"י שם (פסוק יא על ציווי ה' למשה לאסוף שבעים זקנים) כי כל זקני העם כלו בחטא זה. אלו דבריו: "והזקנים הראשונים היכן היו? והלא אף במצרים ישבו עמהם, שנאמר (שמות ג, טז): 'לך ואספת את זקני ישראל', אלא באש תבערה מתו. וראוים היו לכך מסיני, דכתיב (שמות כד): 'ויחזו את האלהים', שנהגו קלות ראש, כנושך פתו ומדבר בפני המלך. וזהו (שם) 'ויאכלו וישתו', ולא רצה הקדוש ברוך הוא ליתן אבלות במתן תורה ופרע להם כאן". יש לשים לב כי על פי רש"י, תופעת חטאי הגדולים החלה כבר במעמד הר סיני. כבר אז נזרע שורש הפורענות דווקא בדרגה הגבוהה של העם.

לחטא המתאוננים מתלווה סיבוך נוסף הקשור לאנשים הנישאים ביותר בישראל. אחר שמשה מתפלל לקב"ה ומתאר לפניו את הקושי שלו להנהיג את העם לבדו, הקב"ה שולח בתגובה את משה להאציל מרוחו על שבעים זקנים אחרים באוהל מועד, תחת אותם הזקנים שמתו בתבערה. אך הנה במעמד זה חל סיבוך – שניים מן הזקנים השתמטו ולא באו לאוהל מועד. על כן הם התנבאו לפתע במחנה, בתוך שאר פשוטי עם ישראל. תרגום יונתן מבאר שאלדד ומידד לא באו מתוך רצון שלא להיכלל בין ראשי העם. הם חפצו "לברוח מן הרבנות". יהושע ביקש ממשה לכלוא את אלדד ומידד משום ש"אלה אשר לא יצאו אל האהל ועושים עצמן מכלל הנאצלים כממרים בדבריו [של משה]. ולכך אמר לו 'כלאם', כי אולי רוח שקר בפיהם או רוח רעה מבעתם, והנה צריכין לשומם בבית הכלא כאיש משוגע ומתנבא" (רמב"ן).

מיד לאחר חטא המתאוננים מופיע חטא אהרון ומרים, גדולי העם, אשר דיברו על משה באופן שאינו ראוי.

לאחר מכן, בפרשת שלח, מתרחש חטא קשה וחמור על ידי גדולי האומה אשר נבחרו דווקא הם למשימת ריגול הארץ – "וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי ה' כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" (יג, ג).

אין פלא אפוא כי בסוף פרשת שלח מופיע אופן הכפרה במקרה שהסנהדרין, גדולי העם, חטאו – "ְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה... וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה [=בית הדין – מסכת הוריות ה, ב] נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה וְעָשׂוּ כָל הָעֵדָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה' וּמִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ כַּמִּשְׁפָּט וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּת".

ולאחר כל זאת, אם אין די בחטאים אלו, מופיע בפרשת קורח חטא נוסף של גדולי העם. קורח, דתן ואבירם מקהילים על משה ואהרון את מאתיים וחמישים גדולי העם – "וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם" (טז, ב). כת שלמה של גדולי האומה עומדים יחדיו ומערערים על מנהיגותם של משה ואהרון, וכתוצאה מכך הם מתים לבסוף באש ה' – "וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה' וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת" (טז, לה).

המנהיגות המוחלטת של משה

אם כן, יש להבין – מדוע דווקא בתקופה זו קיים מצבור שכזה של חטאים של גדולי האומה? יש לעיין בדבר, אולם דומה ששורש הזעזועים שחלו בגדולי האומה הוא בהבנה המחודשת של מעמדו של משה רבנו לאחר מעמד הר סיני. בכדי להבין זאת נשוב ונעיין בתלונתו של משה לה' במהלך חטא המתאוננים.

בעקבות חטא המתאוננים פנה משה לה' וטען כי לא יוכל להמשיך ולהנהיג את העם. יש להבין מה מעורר את תלונתו של משה לה' – הן כבר במרה התברר כי בני ישראל הם טרחנים וסרבנים; מדוע אם כן לא התלונן משה כבר אז אלא עסק בפתרון ובמענה לתלונותיהם בלבד? מה השתנה בחטא המתאוננים שכלפיו התרעם משה? דברי משה עצמם מלמדים על הכיוון – "הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו" – בפסוקים אלו מתגלה איזה מנהיג בדיוק הוא משה – משה איננו כמלך בלבד, אלא תפקידו הוא להיות כאב המוליד ומגדל את ילדו. ההבדל הוא בכך שתפקיד האב הוא אל מול יישות שהיא חסרת אונים באופן מוחלט. בניגוד למלך, תפקיד האב איננו מוגבל לתחומים מסויימים אלא באחריותו למלא את כל מכלול הצרכים של הילד. ומהו הנמשל? המלבי"ם (יא, יב) מבאר כי משה הבין שעליו להיות המנהיג הרוחני של האומה, אך הוא התלונן על כך שהוא נצרך להיות גם המנהיג המעשי העוסק בפתרון הבעיות הכלכליות – "רצה משה לומר: אף שאנכי ילדתיהו כי כל המלמד את בן חברו תורה כאלו ילדו ומצד זה חויבתי ללמד דעת ושכל וחכמה, אבל וכי אנכי הריתי אותם שאהיה כאב ואם שמחויבים לכלכלם גם בלחם ובשר, עד כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק שהוא מחויב לפרנסו גם במזונותיו וזה אינו מוטל עלי כלל".

מהות תלונת משה

ומדוע התלונן על כך משה דווקא בעקבות חטא המתאוננים ולא קודם לכן? ובכן – כל עוד בני ישראל באמת היו בתהליכי הלידה שלהם הרי משה הבין שעליו למלא את כל הצרכים של העם. אך לאחר שהעם הועמד כישות שלימה ועצמאית – במפקד והדגלים, וזאת לאחר מתן תורה ומעמד הר סיני, משה הבין מלכתחילה כי בשלב שכזה יתחיל בודאי עידן חדש – עידן הכניסה לארץ, שבו העם כבר עומד על רגליו באופן בסיסי, ועליו למצוא לעצמו מנהיגים אחרים. בודאי ידע משה כי הוא ישא בתפקיד המנהיג הרוחני, אבל את הצרכים הטכניים של העם אמור למלא מלך או מנהיג ככל מנהיגי הציבור שבעולם. אם גם תפקידים אלו ממשיכים להיות מוטלים על משה הרי ההגדרה היא שהוא ממשיך להיות כאב לכל דבר ועניין.

הבנה זו של דברי משה עולה בבירור מסיום דבריו – "על האדמה אשר נשבעת לאבותיו" – אם משה היה מתרעם רק על עצם הקושי של הטרחנות, לכאורה אין כל שייכות בענין זה להיות העם בארץ ישראל. אלא במילים אלו משה מבהיר כי מבחינתו בהובלת העם לארץ ישראל [=כך הוא הפירוש על פי תרגום יונתן ומפרשים נוספים – "על האדמה" = "אל האדמה"] היה אמור להתחיל עידן חדש ובו הוא לא ציפה ליטול חלק בבעיות הטכניות שמתעוררות.

למעשה עד למתן תורה משה לא התמנה אלא להוציא את ישראל ממצרים ולהביאם לעבוד את ה' על הר האלוקים. זהו התפקיד שניתן לו מאת ה' בסנה ולאחר מכן בארץ מצרים. אם כן, על פי המינוי המקורי שלו אין הוא משמש כ'אב' של ישראל אלא בתקופה הראשונית של לידתם.

רק בפרשת כי תשא ניתן לו תפקיד חדש – "לך נחה את העם" ושם באריכות בהמשך הפסוקים הקב"ה מצווה את משה להכניס את ישראל לארץ המובטחת להם. מאז נשארו ישראל נשארו בהר סיני. והנה, כאשר המינוי החדש של משה מתממש וישראל יוצאים ומתחילים להתלונן – משה מביע את הפתעתו מכך שגם העניינים הטכניים שאמורים להימסר למלך בעם מתוקן, ממשיכים להיות בידיו. עיקר תרעומתו של משה היא על המינוי החדש – "לך נחה את העם" כפי שמפרש רש"י: "'כי תאמר אלי' - שאתה אומר אלי שאהו בחיקך. והיכן אמר לו כן, לך נחה את העם (שמות לב לד), ואומר (שמות ו יג) ויצום אל בני ישראל, על מנת שיהיו סוקלים אתכם ומחרפים אתכם". בהדר זקנים מבוארת התרעמות זו של משה ביתר חריפות: "כי תאמר אלי שאהו בחיקך. כי לולא אמרת אלי לך נחה את העם הייתי בורח והולך".

מהבנה זו נשוב לענין הרצף של חטאי גדולי העם. יתכן לומר כי כפי שמשה הביע קושי להיות המנהיג הבלעדי והמוחלט של ישראל, כן חלו מאז והלאה, זעזועים בשכבת המנהיגות של העם. מצדדים שונים הופיעו סדקים בשכבה זו מאז שהתגלה כי המנהיגות בישראל חסרה גם בעידן הכניסה לארץ, עד שאין למסור אותה אלא למשה בלבד.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.