הציווי על מסע מקוצר
כאשר משה ציוה את המרגלים להיכנס ולתור את הארץ, הוא פירט להם מה הם האזורים שאותם עליהם לתור – הנגב וההר (יג, יז): "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר". כלומר היה על המרגלים להיכנס לארץ ישראל מכיוון קדש ברנע בגבול הדרום של הארץ, וללכת צפונה לאורך הנגב. בצפון הנגב הם היו אמורים לעלות אל שדרת ההר המרכזית באזור דרום הר חברון. לאן היה עליהם להמשיך משם? ובכן שם נגמר המסלול שעליו נצטוו - משה לא ציווה אותם אלא לעלות אל ההר על מנת להכירו, והם לא נדרשו להמשיך ללכת צפונה לאורך ההר לכיוון ירושלים, בנימין והשומרון. נמצא שהמרגלים צוו על מסלול קצר יחסית בתוך ארץ ישראל, ובו יפגשו את הנגב, ואת החלק הדרומי של שדרת ההר, כלומר אזור חברון.
האלשיך עמד על המסלול המקוצר שעליו נצטוו המרגלים: "ויאמר אליהם: אם כונתכם לראות, בין אם יש פחד מהאויבים בין אם שמנה היא אם רזה, אינכם צריכין לסבב את כל הארץ, רק עלו זה בנגב ששם עמלק וענקים, ומזה תראו כי נפלה חתת ה' עליהם. כי אין דובר לכם דבר. ועל טוב הארץ ושומנה – 'ועליתם את ההר'. לא אמר 'אל ההר', רק 'את ההר'. לומר, כי תתנו עילוי אל ההר. כי תאמרו, הלא מעולה מאד ההר הזה, כי אין דרך הר להיות דשן ושמן כבקעה. וממנו תקחו ראיה אל כל השאר".
הציווי על מסלול מקוצר זה מעמיד את כל שליחות המרגלים באור חדש: משה לא שלח את המרגלים כדי לבחון את טיב ארץ ישראל בכללה. טוב הארץ כבר היה ידוע מראש, והיא נודעה זה מכבר בתור ארץ 'זבת חלב ודבש'. לכן משה שלח אותם לתור רק את החלק הפחות מיושב וצומח בארץ – הנגב וההר. המטרה היתה שהמרגלים יספרו כי אפילו החלקים היבשים ביותר בארץ הם שופעים ומבורכים. שפע כזה מעיד על תכונתה העל טבעית של הארץ, שמכוחה מבורכים גם אזורי המדבר.
על מנת להבין מדוע חשוב שמסע המרגלים לא יכלול את כל גבולות הארץ, חז"ל הבהירו זאת באמצעות משל (במדבר רבה טז): "'וישלח אותם משה לתור את ארץ כנען ויאמר אליהם עלו זה בנגב ועליתם את ההר' – שכן התגרין [=הסוחרים] מראין את הפסולת תחלה ואחר כך מראין את השבח". דרכם של הסוחרים לרמוז על האיכות הטובה של הסחורה שלהם, על ידי כך שמוציאים דוקא את הסחורה הפחותה ביותר, והיא מתגלה כטובה ויפה. מכך מסיקים הלקוחות עד כמה טובה שאר הסחורה שבאמתחת הסוחר. יש להבין מדוע באמת הסוחרים נוהגים כך, ואינם מציגים לראווה את הסחורה הטובה והמשובחת אשר תגרום להתפעלות ממנה? אלא שהסוחרים יודעים שהקונים ייחסו שבח רב יותר לסחורתם בדרך של 'קל וחומר'. כאשר הקונים יראו את הסחורה הפחותה דוקא, תוך שהם יודעים שישנה סחורה טובה הרבה יותר, הדמיון שלהם יפליג וייחס לסחורה המשובחת איכות גדולה הרבה יותר מאשר יש לה במציאות. בדרך זו מצליחים הסוחרים להביא את הקונה למעמד נפש של התפעלות גדולה מן הסחורה שעדין לא ראה.
מתוך כך ניתן להבין את הנמשל: המרגלים היו צריכים להפגיש את כל עם ישראל עם שבחה של ארץ ישראל, דוקא על ידי כך שלא יסתובבו בכל הארץ ויתארו אותה באופן ישיר, אלא באופן נסתר יותר של 'קל וחומר'. משמעות הדברים ביחס לארץ ישראל היא שאין לחשוב שניתן 'לגעת' באופן ישיר ביופיה ובטובה. יחס כזה אל ארץ ישראל יגרום להעריך אותה כמקום גשמי הנמדד בערכו המסחרי גרידא, והרי זה חילול קדושת הארץ. ארץ ישראל היא בעלת תכונות עליונות ופלאיות, ולכן ניתן להתקרב אל שבחיה רק באופן עקיף ונסתר, מתוך ביטחון ביופיה ובטובה בלא צורך 'למשש' אותם בידי בשר. משום כך המרגלים נשלחו לפגוש רק את הקצה הפחות משובח של הארץ, ומן השפע שיגלו שם, יבינו שאת שבחה של שאר הארץ כלל לא ניתן לשער.
בעל ה'פנים יפות' עמד על סיבה נוספת למסלול המקוצר של הנגב וההר בלבד. הוא מסביר שזהו בדיוק האזור שבו פעלו האבות, ולכן עם ישראל כבר קשור אליו בחיבור שורשי ופנימי. אלו דבריו (יג, יז): "מה שאמר: 'עלו זה בנגב'... היינו משום דאמרינן בבבא בתרא (ק, א) מה שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: 'קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה' כדי שיהיה נוח לכבוש לבניו. לכך ציוה להם לילך לארכו ולרחבו מקום שהלך אברהם שהוא כבר נוח לכבוש. וכיון דכתיב באברהם (בראשית יב): 'הלוך ונסוע הנגבה', לכך אמר להם: 'עלו זה בנגב'. ואפשר מה שאמר: 'ועליתם את ההר' משום דכתיב באברהם (שם): 'ויעתק משם ההרה'... ופירש רש"י שם שנמשכו עד חברון, והיינו דכתיב: 'ויבא עד חברון'".
אחר שעמדנו על המסלול שעליו ציוה משה, נבחן האם המרגלים היו נאמנים לציווי זה.
המסלול הארוך בו הלכו המרגלים
המרגלים צעדו במסלול ארוך הרבה יותר ממה שנצטוו: "וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ מִמִּדְבַּר צִן עַד רְחֹב לְבֹא חֲמָת" (כא). בפרק לד בחומש מתברר ש'לבוא חמת' הוא הגבול הצפוני ביותר של ארץ ישראל, כלומר שהמרגלים הלכו לכל אורך הארץ. מן הדין והחשבון שמסרו המרגלים עם תום שליחותם מתברר כי המרגלים הגיעו גם לגבול המזרחי של הארץ, הירדן, והם הגיעו גם לים שהוא הגבול המערבי: "וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן".
מתברר שהמרגלים לא הסתפקו בסיור חלקי באזור הדרומי של הארץ. הם רצו לתור את כל הארץ לאורכה ולרוחבה משום שלא היו בטוחים בטיבה של הארץ. כלומר החטא של המרגלים לא התחיל ממה שראו ברחבי ארץ ישראל, אלא שורש החטא היה מונח כבר בדרך בה הם ביצעו את משימתם. ניתן היה לחשוב כי ההליכה בכל ארץ ישראל משובחת יותר, אולם ההיפך הוא הנכון: לעתים בענייני הקדושה מתקיים הכלל ש'כל המוסיף גורע'. וכך בחינת יתר של ארץ ישראל רק הפחיתה את מעלתה בעיני העם.
במבט רחב יותר מתברר כי הליכת המרגלים קבעה למעשה את גבול הכיבוש העתידי של הארץ! מבחינה זו התקיים בהם כעין מה שאמור בתורה: "כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם נתתיו", אך לרעה ולא לטובה: בסופו של דבר התברר שגבולות הארץ נקבעו במקומות הרחוקים ביותר שאליהם הגיעו המרגלים בכל כיוון. שהרי יש לזכור שגבולות הארץ שנתפרשו בתורה עד לחטא המרגלים היו רק הגבולות הנרחבים ביותר – מנהר מצרים עד נהר פרת. ואם כן, מה גרם למרגלים לעצור את המסע שלהם בקו הצפוני של 'לבוא חמת'? המרגלים עצמם הם שעצרו שם, ורק לאחר מכן אמר הקב"ה בפרשת מסעי כי קו זה בדיוק יהיה הגבול הצפוני של הארץ. באותו האופן נראה שמסע המרגלים השפיע גם על הגבול המזרחי: מדברי המרגלים עולה שהם הגיעו רק עד הירדן ולא מזרחה ממנו, וגם כאן יש לשאול: מדוע בעצם נעצרו בירדן ולא המשיכו מזרחה? אלא שגם כאן התרחש תהליך שבו 'כל המוסיף גורע' – דוקא משום שהמרגלים ניסו להתהלך בכל גבול ארץ ישראל הם גרמו לכך שהגבול המזרחי של הארץ יצטמצם בתחילה אל הירדן בלבד (במדבר לד, יב): "וְיָרַד הַגְּבוּל הַיַּרְדֵּנָה וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו יָם הַמֶּלַח".
לאור ההבנה שחטא המרגלים נעוץ באריכות המסלול שלהם, ניתן להבין את הגמול האלוקי על חטאם, שישראל ינדדו במדבר במשך ארבעים שנה, כנגד ארבעים היום של מסע המרגלים. הואיל וחטאם היה קשור לאריכות המסלול, גם העונש יוארך בהתאם.
והנה, ענין נוסף המובן מתוך הנושא של מסלול המרגלים, הוא הפרידה של כלב משאר המרגלים.
המסלול בו הלך כלב
בפסוקי המרגלים יש רמז לכך שכלב נפרד משאר המרגלים והלך במסלול אחר (כב): "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן". רש"י ושאר המפרשים מדייקים על פי חז"ל שכלב הלך לבדו לחברון, בעוד ששאר המרגלים לא הגיעו אליה. משום כך בכניסת ישראל לארץ ישראל כלב קיבל את חברון שאליה הלך לבדו.
לאור האמור עד כה אנו מבינים כי לא כלב הוא ששינה את המסלול, אלא כת המרגלים היא ששינתה את המסלול שעליו ציוה משה. כלב שעלה עד חברון הנמצאת בראש ההר הדרומי של הארץ, פעל בדיוק בהתאם לציווי משה.
ומפליא לראות שמיד עם הזכרת חברון שאליה הגיע כלב, התורה מזכירה את שבחה של ארץ ישראל באמצעות רמז מיוחד: "וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה לִפְנֵי צֹעַן מִצְרָיִם". רש"י מפרש שהפסוק בא להשמיע לנו על שבחה של ארץ ישראל על ידי השוואת חברון עם צוען: "שהיתה מבונה בכל טוב על אחד משבעה בצוען. ובא להודיעך שבחה של ארץ ישראל, שאין לך טרשין בארץ ישראל יותר מחברון, לפיכך הקצוה לקברות מתים, ואין לך מעולה בכל ארצות כמצרים, שנאמר (בראשית יג, י) כגן ה' כארץ מצרים, וצוען היא המעולה שבארץ מצרים ששם מושב המלכים, שנאמר (ישעיה ל, ד) כי היו בצוען שריו, והיתה חברון טובה ממנה שבעה חלקים"
בהתאם למשל חז"ל על הסוחרים שהובא לעיל, מובן שהתורה באה ללמדנו שכלב הגשים את היעוד המקורי של שליחות המרגלים: דוקא משום שהלך עד חברון ותו-לא הוא גילה את שבחה של ארץ ישראל באופן מרומם: באמצעות דרך ה'קל וחומר' החושפת את הטובה של דרום הארץ, וממנה הנפש מתמלאת בציפיה לראות עד כמה גדולה ארץ ישראל כולה.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.