אחת השאלות הקשות בפרשת בלעם נוגעת להנהגת הקב"ה איתו: קשה להבין מדוע ה' מצד אחד אמר לבלעם פעמיים (בעצמו ועל ידי המלאך) שלא ילך לקלל את ישראל, ומצד שני ה' איפשר לו בסופו של דבר ללכת. מדוע לא שלל הקב"ה מבלעם את האפשרות לפעול בניגוד לרצונו?
שאלה זו תקבל מענה אם נשים לב לבירור העמוק שנעשה בפרשה זו אודות תפקיד הנבואה והמהות שלה. התפקיד הרגיל של הנביא, עוד לפני מעשיו ונבואותיו, הוא להיות בהתבטלות גמורה ומוחלטת למה שהקב"ה רוצה. היסוד של כל נבואה הוא ההתכווננות של הנביא להיות 'יד ארוכה' של הקב"ה. בדרך זו הולכים כל הנביאים של ישראל: מרכז הכובד של נבואתם הוא הרצון הפשוט לפעול בשליחות ה', ולבצע את התפקידים שהוא מטיל להם. הניסים של הנביאים וידיעת העתידות שלהם, אינן נובעות אלא מעוצמת ההתבטלות שלהם עד כדי התאחדות עם רצון ה'.
אולם אצל בלעם הכל היה הפוך – ההחלטה להשתמש בכח נבואתו ולקלל את ישראל לא הגיעה מן השמים! החלטה זו אפילו לא נבעה מעצמו, אלא מרצונו של בלק המלך הרשע. כך מופיע מעמד זר ומוזר שלא היינו משערים כי ימצא כדוגמתו: נביא שכבר החליט מה רצונו לעשות בכוחו הנבואי, והוא פונה לקב"ה רק בכדי לבקש ממנו אישור להשתמש בנבואתו. אפילו אם לא היה מדובר ברצון לקלל את עם ישראל, היה זה עיוות חריף.
בדרך זו מבאר את הדבר ר' אלחנן וסרמן במאמרו 'קונטרס דברי סופרים': "ולפי פשוטי המקראות נראה כי זה היה עוונו של בלעם הרשע. דלכאורה, אחרי שאמר: "אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה'" מה היא רשעתו? אבל באמת, אף שידע בלעם היטב כי הליכתו לקלל את ישראל הוא נגד רצון ה', לא חשש על זה כל זמן שלא היה לו ציווי מפורש שלא לילך. ועל כן אמר: "לא אוכל לעבור את פי ה'' – 'פי' דייקא. אבל רצון ה' לא היה חשוב בעיניו לעשותו, וזהו רשעתו".
כלומר נביאי ישראל אינם אלא שליחי ה' לכל דבר וענין, ואינם מעלים בדעתם לנסות ו'להכתיב' לקב"ה את דרכי הפעולה. אך בניגוד אליהם, בלעם למעשה ניסה 'לכפות' את רצונו שלו על הקב"ה, על ידי מציאת 'פירצה' של הסכמה למעשיו משמים.
לפי הבנה זו, ניתן להבין את האישור שנתן בסופו של דבר המלאך לבלעם ללכת אל בלק. הסיבה להסכמה היא שאת ההפרדה בין רצון ה' ובין ההתנהלות המעשית, בעצם בלעם יצר ולא המלאך! לכן גם ה' עצמו וגם המלאך הזכירו קודם כל לבלעם מהי דרך האמת של הנבואה. אולם כאשר בלעם עצמו סירב ללכת על פי רצון ה' הקב"ה לא מנע ממנו את הבחירה ואיפשר לו ללכת בדרך בה חפץ. דוקא עיוות זה היה עתיד לגלות כי אין לו קיום. וכך בלעם המשיך להתוות את דרך הנבואה, ולבחור לקלל את ישראל. מבחינתו ה'תפקיד' של הקב"ה בנבואה הוא רק היכולת לאשר או לשלול לבסוף את הדרך שבלעם התווה. כאשר בחר בלעם בדרך זו, הוא עתיד היה לגלות כי הקב"ה הוא שבאמת התווה את מהלך העניינים, בכיוון הפוך לחלוטין למה שסבר בלעם. התגלה בדרך פלא כי גם כאשר כוונותיו של הנביא הן זרות ושגויות, בסופו של דבר אין הוא אלא מממש את רצון ה' העומד הרבה מעליו.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
