בתחילת חומש במדבר ישראל מצווים לראשונה להתחלק באופן קבוע לפי שבטים. עד לנקודה זו, ישראל התנהלו כמקשה אחת – כעם אחד גדול. אך עם ההליכה מהר סיני והפניה אל חיי המדבר בדרך לארץ ישראל – מודגשת החלוקה לשבטים. בנקודה זו חשוב להבין עד כמה מיוחדת ופלאית דרך זו של הדגשת השבטיות.

הדרך הרגילה של ההיסטוריה היא שכל עם שואף לעלות ברמת האחדות שלו ככל שהוא מתפתח. מקורותיו של עם הם באנשים, משפחות ושבטים המתקבצים באזור מסויים. וככל שהעם התקדם בתהליכי גדילתו – אותם שבטים התרבו והפכו אט אט לישות אחת מאוחדת. הסכנה הגדולה ביותר של כל עם היא סכנת השבטיות. ברגע שיגיע מצב בו האנשים יזהו את עצמם יותר כבני השבט מאשר כבני הלאום הגדול – אזי יתחילו להיאבק בשאר השבטים ולפרום את הזהות הלאומית.

במדרש ילקוט שמעוני (משלי רמז תתקלד) חז"ל מספרים כי אכן, מיד עם היות ישראל לעם ביציאת מצרים – החלה מגמת המחלוקת בעם: "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום, ביקש הקדוש ברוך הוא ליתן תורה בשעה שיצאו ישראל ממצרים והיו חולקים זה על זה שנאמר ויסעו מסכות ויחנו באתם שהיו נוסעים במריבה וחונים במריבה, כשבאו ברפידים הושוו כלם ונעשו אגודה אחת שנאמר ויחן שם ישראל, ויחנו אין כתיב כאן, אמר הקדוש ברוך הוא התורה כלה שלום ולמי אני נותנה לאומה שאוהבת שלום הוי וכל נתיבותיה שלום".

לכן המנהיגים והאנשים האחראים בעם ישאפו תמיד לטשטש את הזהות השבטית ואף למחוק אותה. דוגמה גדולה לכך היתה בימי קום המדינה: אחת הדאגות הגדולות ביותר של דוד בן גוריון היתה כיצד למחוק את ההשתיכויות לכיתות ופלגים. הוא ידע שהמדינה תקום רק על בסיס זהות לאומית בלעדית.

אולם באופן מפתיע, הקב"ה ציפה מעם ישראל להיות בתהליך המנוגד לטבע העמים: מאז יציאת מצרים והלאה הוא ציוה על ישראל לשמור באופן קפדני על החלוקה לשבטים: לכל שבט היתה אבן משלו בחושן, והיה לו דגל משלו. בדור המדבר הוא ישב באזור מסוים ומסומן. בהמשך כל שבט קיבל מקום משלו בארץ. הגבולות בין השבטים מתוחמים בגבולות ברורים (יהושע שתל חצבים לסימון הגבול בין שבט לשבט). החיתון בין השבטים מוגבל באופן טבעי משום שכל בני השבט ישאפו להתחתן בתוכם. בדור הראשון בארץ ישראל היה אף איסור להתחתן בין השבטים, כדי שצביונם ישאר לדורות. ובנבואות שבסוף ספר יחזקאל נודע כי גם לעתיד לבוא תחולק הארץ לשבטים. מתואר שם כי לירושלים יהיו שנים עשר שערים שונים כך שבני השבטים השונים לא יכנסו באותו השער.

הנצי"ב (העמק דבר בראשית כח ג) מבהיר כי השבטים כה מובחנים זה מזה, עד שהם קרויים עמים שונים בתוך עם ישראל: 'והיית לקהל עמים' – קהל הוא עשרה כדאיתא בכתובות ז, ב. ועמים הוא שניכרים בשינוי הליכתם לעם בפני עצמו. אף על גב שהמה בממשלה אחת כלשון הגמ' שבת פ"ו: נשים עם בפני עצמן הם. ואמר לו שיהיה זרע יעקב עשרה עמים היינו דכל שבט יהיה למנהג ועם בפני עצמו, אף על גב שהיה להם תורה אחת ומלך אחד, מכל מקום היו משונים בהליכות עולם. ורק שבט יהודה ובנימין היו למנהג אחד. ושבט לוי היה נכלל בשארי שבטים, ושבט יוסף מנהג אחד לאפרים ולמנשה. היינו: 'קהל עמים'".

הסכנות הכרוכות בשבטיות

המבנה השבטי אותו מתווה הקב"ה לישראל הוא פלא גדול. הקב"ה מניח בפני עם ישראל אתגר עליון – לשמור על אחדות העם למרות הזהות השבטית החזקה. על פי טבע העולם, בני השבטים השונים עלולים לפתח יריבות קשה ומרה מול בני שאר השבטים.

במדרש במדבר רבה ב, ח נאמר: "לבית אבותם – לא היה צריך לומר אלא איש על דגלו באותות יחנו בני ישראל. מה תלמוד לומר 'לבית אבותם'? הדא הוא דכתיב: 'אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק' – בשעה שאמר הקב"ה למשה עשה אותם דגלים כמו שנתאוו, התחיל משה מצר. אמר עכשיו עתידה המחלוקת להינתן בין השבטים. אם אני אומר לשבטו של יהודה שישרה במזרח והוא אומר אי אפשי אלא בדרום וכן ראובן וכן אפרים וכן כל שבט ושבט. מה אני עושה? אמר לו הקב"ה למשה: מה אכפת לך? אין צריכין לך מעצמן הן מכירין דירתן אלא דיתיקי יש בידן מיעקב אביהם היאך לשרות בדגלים, איני מחדש עליהם כבר יש להן טכסיס מיעקב אביהם כמו שטענו אותו והקיפו את מטתו כך יקיפו את המשכן, דאמר רבי חמא בר חנינא כיון שבא אבינו יעקב לפטר מן העולם קרא לבניו...".

ואכן לאורך ההיסטוריה ניתן לזהות קשיים ומשברים גדולים שנבעו מן השבטיות בישראל:

• כבר בימי השבטים עצמם, בני יעקב, חל מאבק חריף של כל האחים מול יוסף, עד כדי כך שהם זממו להורגו.
• המשבר שהגיע כמעט עד מלחמת אחים בסוף ספר יהושע כאשר בני גד, ראובן וחצי מנשה בנו מזבח גדול ליד הירדן.
• מלחמת האחים בין ישראל ובנימין בימי פילגש בגבעה.
• הקרבות הקשים בימי אבימלך סביב העיר שכם.
• המלחמה בין אפרים ומנשה בימי יפתח.
• המלחמה הגדולה של שאול מול דוד נבעה ממאבק אידיאלוגי בין מלכות שבטי רחל למלכות שבטי לאה.
• ולבסוף: המשבר הגדול של חלוקת הממלכה שהפיל את האימפריה העולמית שבנו דוד ושלמה.

אלו ה'מחירים' העצומים ששילם עם ישראל על חלוקתו לשבטים. אכן הרב קוק כותב בספר אורות (ישראל ותחייתו כז) שבשלב מסויים הקשיים שנבעו מן השבטיות כבר הפכו להיות גדולים מדי: מאז שעם ישראל ירד לגלות הוא כבר לא יכול היה לשאת את הזהויות השבטיות. זהויות אלו הפכו לאיום חמור על הזהות הלאומית ולכן הקב"ה הביא לכך שהיחוסים השבטיים ישכחו[1].

האחדות הגדולה מכח השבטיות

המבט על פלא השבטיות הזה מבהיר איזו אחדות גדולה בונה הקב"ה בעם ישראל. אם כל העמים מיסדים את אחדותם על טשטוש הגוונים, בעם ישראל הדרך הפוכה: האחדות שלהם מגיעה דוקא בעקבות הדגשת הגוונים השונים בעם. אחדות שכזו היא אמנם אתגר גדול, אך כאשר היא מגיעה – היא מהווה בשורה עצומה לעם ישראל ולעולם. מתברר כי רק על גבי ריבוי גוונים גדול כל כך מתגלה אור ה' במלואו.

באופן זה מסביר הרב קוק את השלום האמיתי (עולת ראיה א, של-שלא): "יש טועים שחושבים שהשלום העולמי לא יבנה כי אם על ידי צביון אחד בדעות ותכונות, ואם כן כשרואים תלמידי חכמים חוקרים בחכמה ודעת תורה, ועל ידי המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והפך השלום. ובאמת אינו כן, כי השלום האמיתי אי אפשר שיבוא לעולם כי אם דוקא על ידי הערך של ריבוי השלום. הריבוי של השלום הוא, שיתראו כל הצדדים וכל השיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו, מקומו ועניינו. ואדרבה, גם העניינים הנראים כמיותרים או כסותרים, יראו כשמתגלה אמתת החכמה לכל צדדיה, שרק על ידי קיבוץ כל החלקים וכל הפרטים וכל הדעות הנראות שונות ... דוקא על ידם יראה אור האמת והצדק".

השפת אמת (בראשית ויגש טו) עמד על השלום המופלא אותו מגלים השבטים למרות השונות והגיוון ביניהם: "במדרש כי הנה המלכים נועדו וכו'' – וזה נאמר על בית המקדש 'יפה נוף וכו''. והענין כי בירושלים ובית המקדש נעשה שלום בין השבטים כדכתיב 'ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל'. כי בודאי יש לכל שבט ענין ודרך מיוחד. ומכל מקום כשמתגלה להם דעת עליון מתבטלין כולם להיות אחד כדכתיב 'עושה שלום במרומיו' – מלאך של מים ואש נעשין אחד לעשות רצון קונם. וכמו כן בשבטים עבדי ה' נעשין אחד לעשות רצון אביהם שבשמים. וזהו עצמו העדות שכל מחלוקתם לשם שמים. לכן כשעלו למקדש מתאחדין להיות אחד על ידי הדעת ועדות. וזה שכתוב המלכים נועדו כן תמהו מה שלכאורה דעה של כל אחד זה סותר לזה. ושם ראו שכולם אחדות אחד. ולכל שבט היה שער מיוחד בבית המקדש...".

וכך כותב השפת אמת (בראשית ויגש כב): "במדרש 'אחד באחד יגשו וכו' וכמו כן כתיב יוסף עץ אחד ויהודה עץ אחד. והענין הוא כדכתיב על כן יאמר בספר מלחמות ה' את והב בסופה ואת הנחלים ארנון. ודרשו חכמינו ז"ל: "במלחמתה של תורה אהבה בסופה כי והב וכמו כן אהבה גי' אחד. ובזה המלחמה שהיה בין השבטים שהוא מלחמת ה' לשם שמים סופה להתקיים ונעשים אחד. כי כל שבט היה לו ענין מיוחד...".

בסופו של דבר רק ההתמזגות של שנים עשר הכוחות השונים יוצרים את האחדות המלאה באמת. המהר"ל עומד על כך שהמילה 'אחד' בעצמה מורכבת מגימטריה של שנים עשר (ארבעה בני השפחות ושמונה בני הגבירות), ועוד אחד שמאחד אותם. וכאן חשוב לשים לב שהפסוק היסודי כל כך של התורה: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" מיוסד כולו על העיקרון הזה: הציבור פונה אל כלל אנשי הציבור ומזכיר להם שיחד כולם מגלים כי אלוקיהם אחד, והם מתאחדים סביבו ומכוחו. חז"ל מגלים כי פסוק זה של משה מבוסס על מעמד היסטורי מכונן של בני יעקב שעמדו מול מיטתו והודיעו לו כי כשם שבליבו אין אלא אחד כך גם בליבם.

וכאן מגיעים אנו לעומק הענין של השבטיות בישראל: עם ישראל נוצר בהתאמה מוחלטת לאמונת ה' שהם באים לחדש בעולם. עם ישראל הגיע אל מול האלילות שראתה כוחות שונים בכל כיוון בבריאה והאמינה שכל אחד מהם נפרד בפני עצמו. החידוש הגדול של עם ישראל לעומתם הוא שכל הכוחות כולם נוטים ומשתייכים לאותו המקור. ובכן אם עם ישראל בפני עצמו היה בנוי רק מכוח אחד (מה שמקביל לאל אחד אצל הגויים) – לא היתה גדולה מיוחדת בכך שהם קוראים לאל אחד, גם אם טוענים שהוא זה שברא את כל העולם, אך ישראל נבראו באופן שחייהם בעצמם מדגימים ומבהירים לעיני כל העולם ששנים עשר כוחות שונים אינם אלא אחד. כולם מתכנסים בסופו של דבר סביב המשכן, או בארץ ישראל סביב ירושלים.

[1] "שכחת השבטים ליחוסם היא הכנה לאחדות האומה. על ידי הזכרון של חלוק השבטים היתה הגלות גורמת, שכל שבט יחולק ויפרד לגמרי מכללות האומה, וארס הנכריות היה חודר בחלקים המיוחדים והבדודים".

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.