בלב חומש במדבר, בפרשיות בהעלותך-שלח-קורח קיים רצף של חטאים בהם נכשלים דווקא גדולי האומה. כבר בפרשת בהעלותך, בחטא המתאוננים הקב"ה המית בתבערה דווקא את גדולי העם וזקניו מחמת האחריות שלהם על החטא שפשה בעם. כן מתבאר בדברי חז"ל המובאים ברש"י (יא, א על פי אחת השיטות שהוא מביא שם) – "ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה - בקצינים שבהם ובגדולים". ובהמשך כותב רש"י (יא) כי כל השכבה של זקני העם כלתה בחטא זה: "והזקנים הראשונים היכן היו?... אלא באש תבערה מתו".

לחטא המתאוננים מתלווה סיבוך נוסף של ההנהגה בישראל: הקב"ה שולח את משה להאציל מרוחו על שבעים זקנים אחרים באוהל מועד, תחת אותם הזקנים שמתו בתבערה. אך אלדד ומידד, שניים מן הזקנים, הפרו את הפקודה ולא באו לאוהל מועד, כך שהם התנבאו במחנה, בתוך שאר פשוטי העם. התרגום יונתן מבאר שאלדד ומידד נמנעו מלבוא מתוך רצון שלא להיכלל בין ראשי העם. הם חפצו "לערוק מן הרבנות". ועריקה זו היתה קשה עד כדי שיהושע ביקש ממשה לכלוא את אלדד ומידד.

מיד לאחר מכן התרחש חטא אהרון ומרים מנהיגי העם, אשר דיברו על משה באופן שלא תאם את מעלתו.

ואז, בפרשת שלח, התרחש חטא קשה וחמור על ידי גדולי האומה אשר נבחרו דווקא הם למשימת ריגול הארץ – "וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי ה' כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" (יג, ג).

אין פלא כי בסוף פרשת שלח התורה מצווה על דרך הכפרה במקרה שהסנהדרין, גדולי העם, חטאו: "וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה... וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה [-בית הדין - הוריות ה, ב] נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה וְעָשׂוּ כָל הָעֵדָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה' וּמִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ כַּמִּשְׁפָּט וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּת".

ואם אין די בחטאים אלו, מופיע בפרשת קורח חטא נוסף שעסק במישרין בשכבה העליונה של ישראל. הפעם זהו לא רק חטא של גדולים, אלא מדובר בסיעה שבאה למרוד בהנהגה הקיימת, ולהחליפה בהנהגה חדשה: "וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם" (טז, ב). כת שלמה של גדולי האומה ערערו יחדיו על משה ואהרון, וכתוצאה מכך הם מתו לבסוף באש ה' – "וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה' וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת" (טז, לה).

מול רצף כזה של חטאי גדולי האומה ברור כי ישנם זרמי עומק העומדים מאחורי כולם. אין אלו מקרים שונים, אלא עלינו לחפש מה המגמה הפנימית שהתחוללה באותה התקופה, מהו הזעזוע הלאומי הגדול שגרם לכל הזעזועים הללו.

הדחת הבכורות מתפקידם

מבט על היחוס של קורח וסיעתו מספק רמז גדול למגמת העומק שהניעה אותם. התורה טורחת להדגיש כי סיעה זו באה משני שבטים מרכזיים באומה (טז, א): "וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן". קורח נמנה עם המיוחסים בשבט לוי כבר בתחילת חומש שמות (שמות ו): "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי לֵוִי לְתֹלְדֹתָם... וּבְנֵי יִצְהָר קֹרַח וָנֶפֶג וְזִכְרִי". יחד איתו התקבצו בני דתן, אבירם ואון בן פלת, כולם משבט ראובן בכור שבטי ישראל. ובכן, עצם ההצטרפות של לוי וראובן יחדיו מכוונת אותנו אל מוקד ההתרחשות: הרי ראובן הוא בכור השבטים, ובכך הוא אביהם של כל הבכורות בעם ישראל. והרי זמן לא רב קודם לכן ציוה ה' על מעמד לאומי של בחירת שבט לוי במקום הבכורות (פרק ח): "...וְהִקְהַלְתָּ אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וְהִבְדַּלְתָּ אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם... וָאֶקַּח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל...". היה זה המעמד בו הודחו בפועל בכורות עם ישראל ובני לוי נבחרו במקומם.

וכמו כלל הבכורות בעם ישראל, גם שבט ראובן נדחה מן הבכורה. אמנם דחייתו היתה תהליך מתמשך שהחל בברכות יעקב (בסוף חומש בראשית). אולם התהליך הושלם בפרהסיא ובאופן סופי רק בפרשת בהעלותך עם תחילת התנועה של בני ישראל (י, יג-יד): "וַיִּסְעוּ בָּרִאשֹׁנָה עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה. וַיִּסַּע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי יְהוּדָה בָּרִאשֹׁנָה לְצִבְאֹתָם...". יהודה הפך בפועל להיות השבט המנהיג והמוביל במקום ראובן הבכור. יש לזכור שעוד מחומש במדבר ראובן נמנה ראשון בתור השבט המוביל בפועל: הוא מופיע בתור ראשון השבטים בתחילת החומש (א, ה): "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יַעַמְדוּ אִתְּכֶם לִרְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר". כלומר נציג שבט ראובן היה ראשון נציגי השבטים שפקדו לצד משה את בני ישראל. וכך גם בפרשת שלח בשליחות המרגלים הופיע ראובן ראשון (יג, ד): "וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם לְמַטֵּה רְאוּבֵן שַׁמּוּעַ בֶּן זַכּוּר". כלומר בכורת ראובן עדיין זכתה להכרה וחשיבות והוא הוביל את השבטים. נכון הוא שיהודה כבר הופיע לפני ראובן בסדר הדגלים וכן בסדר הנשיאים אך בשניהם עדין לא היתה זו החלפה חריפה וסופית של ראובן. רק בפרשת בהעלותך כאשר החלה התנועה אל הארץ, ויהודה הוביל בפועל, היתה זו הדחיה הברורה והסופית של ראובן.

אם כן, בפרק י הוגדר שבט יהודה בפרהסיא ובבירור בתור שבט ההנהגה וראובן נדחה. היה זה מעט אחרי המעמד הלאומי בו הוחלפו הבכורות כולם בלויים. ברור כי תמורות יסודיות כל כך במבנה הלאומי היו צפויות לגרום למשברים גדולים. ואכן מיד לאחר שני האירועים הגדולים הללו החל רצף הזעזועים שהתמקדו בשכבת ההנהגה של העם (בפרק יא והלאה).

ובשיא של הזעזועים האלו, הגיע קורח וסיעתו והתמרדו כנגד השינוי הגדול: הם ביקשו 'להחזיר עטרה ליושנה' ולהשיב את ראובן ואת כלל הבכורות בישראל למעמדם הקודם.

הניסיון להחזיר את הבכורות להנהגה

הרמב"ן (טז, ה) כותב שהמטרה של קורח היתה להחזיר את הבכורות לעבודה במקום הלויים[1]: "יאמר הכתוב שיודיע השם אם הלוים הם שלו כענין שנאמר (לעיל ח יד) 'והיו לי הלוים', או עדיין הבכורות שלו כענין שנאמר (שם ג יג): 'כי לי כל בכור', שלא יחליפם בלוים, ואת הקדוש, הם הכהנים המקודשים לעבודה, כמו שנאמר ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים (דה"י א כג יג). כי קרח כדי לאסוף עליו העם, גם על הלוים יחלוק, וירצה להחזיר העבודה כולה לבכורים. והנה כאשר נשרפו אלה הבכורות נודע שלא בחר השם בעבודתם". הרמב"ן מחדש שמאתיים וחמישים האנשים שהצטרפו לסיעת קורח היו כולם בכורות[2]. מלבדם קורח חיבר אליו נציגים מראובן בתור שבט הבכורה הראשי, וכולם תבעו לשוב למעמדם. ובראש עמד דוקא קורח שמצד אחד היה לוי, ומצד שני היה בכור (שמות ו, כא). לכן הוא ראה את עצמו כמי שיכול לעמוד דוקא מתוך הלויים ולומר שהמעלה ראויה להינתן לבכורות (חזקוני טז, ב)[3].

הואיל ומדובר היה בסיעה של בכורות שבאמת יש להם מעלה יחודית, משה היה צריך להתפלל לה' שלא ישעה לקרבנם (טו): "וַיֹּאמֶר אֶל ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם".

נמצא שחטא קורח חתם סידרה קשה של חטאי הגדולים. ברקע לכל החטאים הללו עמד הזעזוע הלאומי הגדול של ההדחה בפועל של הבכורות יחד עם שבט ראובן. במדרש בראשית רבה (פב) מבואר עד כמה העברת ראובן מן הבכורה היתה קשה גם בשמים: "'ויהי בשכן ישראל...' אמר ר' סימון: קשה לפני הקדוש ברוך הוא לעקר שלשלת יוחסין ממקומן". קושי גדול זה הוא שהוליד את החטאים הקשים, ובשיאם את חטא קורח ועדתו שביקשו להשיב את המעמד של הבכורות.

[1] כך פירשו גם החזקוני והאלשיך.

[2] באופן דומה כתבו גם האלשיך והמלבי"ם, והסתפק אם המאתיים וחמישים היו בכורות או משבט ראובן.

[3] אכן משה בעומדו מול כל סיעת קורח הדגיש שהמרידה החמורה במיוחד היא של קורח עצמו מבני לוי – 'רב לכם בני לוי', כפי שמפרש ספורנו (ז): "רב לכם בני לוי. אתם האדם אשר לקרח דבר גדול אתם מטילים עליכם כי יותר יקצוף ה' עליכם בהיותכם כבר נבחרים לעבודתו".

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.