וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ
כשיוצאים המרגלים לתור את הארץ, מדריך אותם משה רבנו באיזה אופן עליהם להתבונן בארץ. אם היו זוכים המרגלים ומתבוננים בעין נכונה בארץ, היו ישראל נכנסים לארץ ללא עיכוב והייתה באה הגאולה השלימה, הכל מכוחה של ההתבוננות הזאת, על כן ננסה להבין מהי נקודת המבט הנכונה על הארץ. כך אומר משה למרגלים:
וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיה, הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם רָב וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה, וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים, וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה, הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן, וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ[א].
בדברי משה רבנו למרגלים ישנה כפילות של שתי נקודות מבט מנוגדות בנוגע לארץ ולעם היושב עליה. לגבי העם, יש לראות האם הוא חזק או רפה, רב או מעט, ולגבי הארץ, יש לבדוק האם היא טובה או רעה, שמנה או רזה, והאם יש בה עץ או אין[ב]. יכולות להיות ארבע אפשרויות של שילוב בין העם והארץ בהם יש להתבונן: שתי אפשרויות של זהות בין העם לארץ- ארץ טובה ועם חזק או ארץ רעה ועם חלש, ושתי אפשרויות בהן אין זהות בין העם לארץ- ארץ טובה ועם חלש או ארץ רעה ועם חזק.
כאשר משה חוזר על אופן ההתבוננות על הארץ ועל העם, נראה שהוא קושר אותם זה בזה -כפי מצבה של הארץ כך מצבו של העם. בכל זאת יש לתמוה על הדרכתו של משה כיון שכבר הובטחנו כי הארץ היא ארץ טובה "ארץ זבת חלב ודבש"[ג], כפי שאומרים אף המרגלים לאחר מכן אך מדוע משה מבקש לבדוק את טיב הארץ ולא מבקש לבדוק רק מה מצבו של העם היושב עליה? מתוך דבריו של משה המבקש שיבדקו את טיב הארץ נראה כי הוא מפקפק כביכול בהבטחת "ארץ זבת חלב ודבש", חלילה. יש לשאול עוד יותר מכך. ידוע שכאשר הארץ טובה ומניבה פירות טובים, זהו סימן על טיב האדמה והקרקע שבה, על האקלימים והלחויות שבה ועל העם היושב עליה וגדל מכוח התנאים הפיזיים הטובים השוררים בה. לאור נקודת הנחה זו הקושרת בין טיב הארץ לטיב וחוזק יושביה, נראה שבדיקת טיב העם היושב בה מיותרת כיוון שידוע שזו ארץ טובה. מהי אם כן הדרכתו של משה את המרגלים ומה פשר הזהות שבין הארץ לעם העולה מדבריו? לשם כך נתבונן בשליחותם של המרגלים כפי שמתוארת בתורה.
וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ
בפרשת מטות, כאשר מתאר משה לפני בני גד ובני ראובן לקראת הכניסה לארץ את חטא המרגלים, נאמר: "וַיַּעֲלוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה'"[ד]. לפי דברי משה, המרגלים במסעם הגיעו רק עד נחל אשכול, הנקרא כך "עַל אֹדוֹת הָאֶשְׁכּוֹל אֲשֶׁר כָּרְתוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"[ה]. מתוך הנאמר נראה כי המרגלים כלל לא ראו את כל הארץ, אלא הגיעו רק עד נחל אשכול. בנחל הספיקו המרגלים לראות את הארץ ולעמוד על טיבה. המראה שראו המרגלים הוא שגרם להם להניא את בני ישראל. האשכול אותו הביאו המרגלים לא היה אשכול ענבים רגיל. זה היה אשכול ענק אשר היה צריך לנושאו במוט בשניים ולפי רש"י, גודלו היה עצום יותר ושמונה היו צריכים לשאת אותו. המרגלים הביאו את האשכול והפרות הגדולים לפני בני ישראל כראיה לגודל הענקי שראו בארץ. המרגלים רואים בארץ עוצמה וגודל בסדרי גודל שמעבר לכל מידה אנושית - אשכול ענק, אנשי מידות, ענקים ונפילים.
מפאת הגודל והעוצמה הללו חוזרים המרגלים משליחותם בהלם ובתדהמה. המרגלים מבינים שאכן ישנה זהות בין טיב הארץ לעם החזק והעצום היושב עליה. ללא מילים הם מראים לבני ישראל את ממצאי הריגול- "ויראום את פרי הארץ"- אשכול ענבים ענק שנושאים אותו במוט בשניים, רימונים ותאנים. המרגלים אומרים שאכן באו אל ארץ זבת חלב ודבש, כפי שה' הבטיחם, וטיב הארץ אינו נראה רק בפירותיה אלא אף בעם היושב עליה: "אפס כי עז העם היושב עליה". מתוך דברי המרגלים מסתבר בפשטות כי בני הענק היושבים בארץ מהווים שבח גדול לארץ וחלק ממעלתה- זוהי ארץ המגדלת ענקים.
המרגלים עונים על השאלות שהתבקשו לבדוק ולכאורה אין בדבריהם אף חטא. המרגלים הבינו נכונה את מעלתה העליונה של הארץ כפי שראו בפירותיה הגדולים ובעם הענק היושב עליה ואומרים את האמת על הארץ. זהו הפירוש המדויק למילה 'דיבה', כפי שנאמר אצל יוסף, שהביא את דיבת אחיו לאביו, כלומר- סיפר דברים שעשו באמת, ללא שקר. כך המרגלים- הוציאו דיבת הארץ שבאמת זוהי "ארץ אוכלת יושביה". למרות זאת, מתוך תגובתו של כלב נראה כי דבריהם גורמים לתסיסה עצומה בעם: "ויהס כלב את העם", ומיד אומר "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ"[ו]. כלב אינו מכחיש את דבריהם של המרגלים אך ממהר ופותח בדברים כיוון שהוא חושש ממה שעלולים דברי המרגלים לגרום. כלב ממהר להרגיע ולחזק את העם אך דווקא בעקבות דבריו יוצאים המרגלים מההלם בו היו נתונים מפאת הגודל אותו ראו ומשיבים, כי "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ"[ז]. מתוך כך הם ממשיכים לומר על הארץ שהיא "ארץ אוכלת יושביה" ומגדלת אנשי מידות[ח] וטוענים כי לא יוכלו לעלות אליה.
וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים
על מנת לדייק מהו חטאם של המרגלים, נתבונן במילה אחת הנאמרת בפיהם של המרגלים שיש בה לשפוך אור על הפרשה כולה ועל נקודת המבט הנכונה על הארץ. המרגלים מתארים את יושבי הארץ כ'נפילים'. רש"י קושר בפרשתנו בין הנפילים שראו המרגלים בארץ לנפילים בימי דור המבול שמקורם שמיימי- "ענקים מבני שמחזאי ועזאל שנפלו מן השמים בימי דור אנוש"[ט]. דור המבול עוד לפני לידתו של נח גדל והתעצם במימדים עצומים ולא אנושיים. המלאכים ירדו מן העליונים והולידו עם בנות האדם נפילים וגיבורים, "בני האלוקים":
וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹקִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ וַיֹּאמֶר ה' לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי-כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹקִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם[י].
הפשט בפסוקים בבראשית אינו בהיר דיו, אך יש בו תיאור אלוקי ושמיימי, מעל המידות האנושיות שבעקבותיו מתערב הקב"ה ומקצר את ימי האדם למאה ועשרים שנה. גם לאחר מכן המשיכו להיוולד "בני אלוקים" אך המבול שטף והכרית את כולם מלבד נח וצאצאיו. המבול שהיה בשנת אלף שש מאות חמישים ושש ודור הנפילים שלו, שייכים לאלפיים שנים של תוהו של עולם מלא עוצמה בסדר גודל שלא כערכנו. לאחר המבול האנושות נחלקת לגויים, אומות, ארצות ולשונות ובכך מתחילות אלפיים שנים של תיקון.
האר"י הקדוש, רואה בגלות מצרים המשך עונש דור המבול, ואומר כי נפשות בני דור המבול הן ששועבדו במצרים. משה רבנו ודור יוצאי מצרים הינם המשך ותיקון לדור המבול וקשר זה בא לידי ביטוי בדרשת חז"ל: "משה מן התורה מנין – בשגם הוא בשר"[יא]. חז"ל קושרים בין משה רבנו להגבלת חיי האדם בדור המבול, באמצעות גימטריא בין המילה "בשגם" ל"משה", אשר חי בדיוק מאה ועשרים שנה[יב]. גם בדור מצרים ישנה עוצמה ו"נפיליות" כמו בדור המבול. הריבוי העצום של בני ישראל במצרים מתואר בהדגשה עצומה "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד"[יג], כפי שמדגישים ומעצימים יהושע וכלב את הארץ: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד"[יד]. העוצמה האדירה שהתגלתה במצרים בריבויים של בני ישראל היא אותה עוצמה שהתגלתה בימי המבול, זוהי עוצמה של תוהו אשר נותרה בארץ ישראל בצורת ענקים ובני מידות, לה נחשפים המרגלים כאשר הם תרים את הארץ.
מכיוון שהמרגלים שייכים לדור עולי מצרים המתקנים את דור המבול אין הם יכולים לתפוש בכלי קיבולם האנושי ומוגבל למאה ועשרים שנה, את העוצמה והתוהו של "בני האלוהים", ענקים ונפילים החיים תשע מאות שנה שבארץ כנען. בעין אנושית הם רואים את גדולתו של משה רבנו החי מאה ועשרים שנה, אך אין הם מבינים בנפילים ובני אלוקים[טו]. גם הפסוק "וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה לִפְנֵי צֹעַן מִצְרָיִם "[טז] המופיע כחלק מתיאור התיור של המרגלים, מבטא את העוצמה והקדימות של ארץ כנען על ארץ מצרים. עיר הענקים חברון, עיר של "טרשים", כלשונו של רש"י, קדמה ואף טובה פי שבעה מהעיר המעולה שבמצרים. חברון שנבנתה על ידי כנען שייכת לעולם התוהו ולכוחות ענקיים שהופיעו עוד לפני הכוחות המוגבלים של התיקון שהתגלו במיצריה של מצרים.
תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ
ההבדל שבין חברון שבארץ כנען לצוען שבמצרים, הוא כהבדל שבין דור המבול לדור יוצאי מצרים. לפני המבול היו רק יחידים, נפילים וענקים אך אחרי המבול- נעשים אומות למשפחותם וללשונותם. כך גם באומה הישראלית ובארץ ישראל- בתחילה היו האבות כענקים יחידים- "פרה- היסטוריה" בלשון הרצי"ה, שכל האומה כלולה בהם. רק מתוך הירידה למצרים נולדה בפועל האומה הישראלית[יז]. הענקים אותם רואים המרגלים בארץ הם טיפוסים של 'יחידים', שניצלו מן המבול כ"דינוזאורים"- ארבעת ילידי הענק שבחברון ועוג מלך הבשן[יח].
כל המציאות שבארץ ישראל היא מציאות עליונה וענקית ש"מעל השמש", מעל המציאות הנמדדת בקנה מידה אנושי. כך האשכול הענק שהביאו עימם המרגלים שנשאו אותו בשניים אשר לא נרקב ולא התקלקל בשמש הקופחת של חודש אב. כך אף בני הענק שבארץ, ש"מעניקים חמה בקומתן", כלומר שהחמה הייתה קישוט להם כענק[יט]. כל המציאות של הארץ היא מציאות "שלמעלה מהשמש" השמש אינה פוגמת בה והיא יונקת כוחה מהארה אלוקית עליונה- "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ"[כ].
עונש דחיית הכניסה לארץ בארבעים שנה כנגד ארבעים ימי תור המרגלים בארץ "יום לשנה יום לשנה", מבהיר את הפער שבין ארץ ישראל שמעל לשמש לקיום האנושי שהתגלה בנקודת המבט של המרגלים. לשמש ישנם שני מחזורים, מחזור קטן של יממה ומחזור גדול של שנה. מנקודת מבט אנושית שמתחת לשמש תרו המרגלים את הארץ ארבעים יום אך הם התרגמו מנקודת מבט שמעל השמש, כארבעים שנה.
במציאות האלוקית והעליונה של ארץ ישראל ש"מעל השמש", אין עמידה וקיום למציאות אנושית בת העולם הזה, על כן אדם מן השורה שמגיע לארץ עלול להישחק ו'להאכל' על ידי עוצמתה. המרגלים אשר ראו את מעלתה העליונה וגובהה האמיתי של הארץ צדקו שאמרו "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ". זוהי "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ" בכך שאין בה קיום לבני העולם הזה, האנושי והמוגבל, רק לאנשי מידות וענקים. האבות הקדושים ענקי ויחידי עולם שכללו את כל האומה יכלו לחיות בארץ. יצחק אבינו אף לא יצא מן הארץ מפאת היותו "עולה תמימה" אך משה רבינו "בשגם הוא בשר", שחי מאה ועשרים, כלל לא נכנס אליה. "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ" זוהי אכן ארץ ישראל האמיתית, לא לבד בגשמיותה אלא בעיקר במעלתה ועוצמתה הרוחנית שלמעלה מן הזמן ומכל קנה מידה אנושי. יש בה ענקיות, טוב ושפע אלוקי למעלה למעלה מכל העולם הזה. וכמו שיש בארץ ישראל טוב אלוקי, יש בה אף עוצמה של כוחות ה"לעומת זה" של הסטרא אחרא: שעיר לה' ושעיר לעזאזל.
כאשר המרגלים נכנסים לארץ הם מגלים מעין "שמורת טבע" של 'דינוזאורים' ושרידי המבול. הם רואים שם גודל ועוצמה שאינם רק פיזיים אלא רוחניים. הם חשים כי אינם יכולים להכיל ולהבין גודל כזה וכי אין להם שום שייכות לגודל שמעל לעולם הזה- "כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ"[כא]. המרגלים חשים כי הם נמוגים בארץ שמעל לסדר גודל שלהם ולכן טוענים כי אין באפשרותם להיכנס לארץ. מבחינתם, ישנם ארבעה ענקים ו"בני אלוקים", למעלה מן השמש שיכולים להיכנס לארץ: משה, אהרון כלב ויהושע. כל השאר אינם יכולים להיכנס לארץ במדרגתם הפחותה. על כן הם מחפשים להם מנהיג ראוי למדרגתם ורוצים לשוב למצרים- "ניתנה ראש ונשובה מצרימה". הם אינם רוצים חלילה לפגוע במשה או בכלב כפי שנהוג כאשר מורדים במלכות אלא טוענים שמשה וכלב יכולים לעלות לארץ שמעל השמש כיחידים ענקים אך הם במדרגתם ישימו לעצמם "ראש קטן" לפי ערכם ויחזרו למצרים, אל מיצרי וגבולות העולם הזה. יהושע וכלב מנסים לשכנע את העם כי עוצמתה של הארץ אינה זרה למעלתם- "טובה הארץ מאוד מאוד", כמו שהם מכירים מן הריבוי העצום שבמצרים "במאוד מאוד" ושלא בדרך הטבע, אך העם אינו שומע את טענותיהם.
בדברי העם ישנו ביטוי לחוסר אמונה ביכולתם וכוחם לבוא אל ארץ עצומה כזו. אין בדבריהם יציאה כנגד ה' אך מדברי יהושע וכלב משתמע כי יש בדברי העם מרידה בה'. כאשר הקב"ה מתגלה מסתבר כי אכן יש בדברי העם פגיעה בכבודו ומרידה בו: "עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי"[כב]. מהי המרידה בה' שבדברי המרגלים?
וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם
נתבונן בחטאם של המרגלים והמרידה בה' שהתגלתה בדבריהם מתוך ביאורו של ה"חפץ חיים" לחטא זה. החפץ חיים מבאר כי חטאם של המרגלים אינו שייך לאופן ההתבוננות שלהם בארץ אלא לאופן ההתבוננות שלהם בעצמם כחוטאים ללא זכויות לנצח את יושבי הארץ:
כאשר נתבונן היטב נמצא, שכל זה הטעות של מרגלים נמצא גם אצלנו מין יצר הרע כזה... ומי שמפקפק בעיקר הענין ומתחיל לחשוב שלנצח גיבורי כוח כאלו ועם רב כזה צריך לזה זכות גדול מאוד, שיהיו הכל בגדר צדיקים וקדושים, ואין לנו אנשים כאלו... הוא הכל חסרון אצלו ונפל ליבו על ידי זה. והנה ידוע שדרך היצר להתהפך בתחבולותיו, ולכך הוא יושב על שני מפתחי הלב דהינו לפעמים הוא מטיל גאות בלב האדם לחשוב שהוא מיראי ה' ואפשר אף מאוהביו, וכשהוא מתבונן באדם שרוצה להתחזק באיזה ענין לכבוד ה' יתברך כדרך האוהב הנאמן, הוא מפיל עצבות בלב האדם וחושב שזו המצוה והענין אין נאות לו ורק לקדושים אשר בארץ הוא, אבל לא לקטנים כמוהו... ואף כאן כשבאו לרגל הארץ התגבר היצר עליהם לומר: לנצח עם רב כזה וגבורים כאלו צריך לזה זכות גדול ונורא אבל לא לאנשים כמונו, שזה מקרוב עשינו העגל וגם בשר תאוה[כג].
לאור דבריו של החפץ חיים יש להוסיף ולומר כי עיקר חטאם של המרגלים נעוץ באופן ההתבוננות שלהם בעצמם לא רק בחוסר אמונתם ביכולתם לנצח את תושבי הארץ אלא בחוסר אמונתם בהיותם נבחרים להיכנס לארץ ולהיות ראויים למעלתה.
עיקר חטאם של המרגלים טמון בביטוי שאומרים: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם"[כד]. נקודת המבט של המרגלים על עצמם, שרואים את עצמם כחגבים לעומת הענקים שבארץ, היא היא חטאם. המרגלים היו צריכים לקשור בין טיב הארץ לטיב העם היושב עליה. כאשר הם ראו את ענקיותה של הארץ היה עליהם להבין כי היא הובטחה לעם ישראל מפני גודל מעלתו הרוחנית והאלוקית אך המרגלים מתבוננים על עצמם בעין חיצונית וחשים כי אין הם ראויים להיכנס לארץ מפני מדרגתם הפחותה- "כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ"[כה]. לפי הפשט- חזק מאיתנו, ודורשים רבותינו - חזק ממנו יתברך, "כביכול כלפי מעלה אמרו"[כו]. בעצם, כל חולשה שאנו מגלים בעצמנו, זוהי מרידה והליכה כנגד הקב"ה וכביכול, גילוי חולשה אף אצלו יתברך השוכן בקרבנו- "כי אל חי בקרבכם"[כז].
המרגלים תרו אחרי מראה עיניים חיצוני ולא התבוננו פנימה במעלתם האמיתית, שהינם בנים לה' ובשל מעלתם העליונה והגבוהה הובטחה להם הארץ. עצת היצר הרע לומר כי אין אנו ראויים למדרגה עליונה כזו אך באמת עם ישראל הוא בנו בכורו של הקב"ה, בן האלוקים, אשר הקב"ה התגלה בקרבו: "בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ"[כח]. כאשר משה עולה למרום ביקשו המלאכים לדוחפו, כי לא ראוי שילוד אשה יקבל "חמדה גנוזה" אך הקב"ה משיבם כי משה אחוז בכסא כבודו, כסא אשר בו חקוקה דמות דיוקנו של יעקב אבינו, והוא למעלה למעלה ממדרגתם של המלאכים[כט]: "אני אמרתי אלוקים אתם ובני עליון כולכם"[ל].
עיקר חטאם של המרגלים הוא בכך שהם בגדו בעצמם וכפרו באלוהותם. עונשם, שלא יכנסו לארץ מבטא בחריפות את חטאם. הדור שהוצא ממצרים באותות ומופתים, שקיבל את התורה ונקרא "בני בכורי ישראל" לא ייכנס לארץ מפני שכפר במעלתו. בעקבות חטא זה חלה ירידה נוראית בדור הבנים שלא זכו לאותה התגלות עליונה לה זכו אבותיהם. במקביל, גם במדרגתה של הארץ חלה ירידה וכאשר דור המדבר נכנסים לארץ בימי יהושע כבר אין בה פרות ענקיים ואנשי מידות. נותרו בה רק מעט ענקים שיהושע מכרית את רובם בכיבושי הארץ[לא]. דור הבאים לארץ מתחיל לבנות את הארץ מהמדרגה האנושית, מאותה נקודת מבט בה התבוננו המרגלים ביחס אליה.
כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן
כעת, כאשר אנו חוזרים לארץ, אנו שבים כמו דור המדבר לארץ אשר נבנית כמעשה אנושי, לאט לאט, דווקא על ידי אנשים הרחוקים מתורה ומצוות. ה' מגלגל כך את ההיסטוריה כיוון שאם הארץ הייתה נבנית על ידי צדיקים היינו יכולים לתלות את הסיבה לכך בצדקותם, אך דווקא בכך שהארץ נבנית בדור שכולו חייב, מתגלה מדרגה עליונה ונפלאה שאנו בנים למקום ו"בין כך ובין כך אתם קרויים בנים"[לב], בין אם עושים רצונו של מקום ובין אם אין עושים רצונו. אין הדבר תלוי כלל בשום מעשה חיצוני אלא רק מתוך קישור נשמתנו העמוק לאל חי אשר בקרבנו- "כי אל חי בקרבכם", "כי גדול בקרבך קדוש ישראל"[לג].
בנבואת ישעיהו על הגאולה נאמר "כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן". מפרש הרצי"ה את הביטוי "עין בעין", שיש לכוון את העין האנושית שלנו מול העין האלוקית, ואז ניתן לראות "בשוב ה' ציון"[לד]. העין האנושית היא מצומצמת שטחית ומסולפת ואילו עין ה' היא פנימית ועמוקה. אין אנו יודעים דרכי ה' הנסתרות אך עלינו להאמין כי על אף מראה העיניים החיצוני לא לחינם הביאנו ה' לציון אלא בשל נקודת המבט האלוקית שאנו בני עליון. רק מתוך התבוננות כזו בה תלויה הגאולה, נזכה לראות ולהשיב שכינה לציון.
תיקון חטא המרגלים היום צריך שייעשה בהתאמת נקודת המבט שלנו לנקודת המבט האלוקית על עם ישראל בניו, מה שאין העין האנושית רואה. מעבר לכל המציאות החיצונית, החטאים, הנפילות הריחוק והקשיים, אנו בני אל חי, וה' בקרבנו, דווקא ועל אף המציאות החיצונית. אל לנו לתור אחרי מראה עיניים חיצוני כי כל מה שנתעלם ממעלתנו הפנימית הרי זו כביכול פגיעה באלוקות. הענקים הנמצאים בארץ ישראל הם שמחדדים את נקודת המבט העליונה הדרושה על מנת להיכנס לארץ ישראל. אי אפשר להסתכל בעין אנושית בענקיות של הארץ אלא רק בעין אלוקית של בני עליון.
כעת כאשר אנו מגיעים לארץ כערכנו, כדור שכולו חייב, בכך מתגלית ביתר שאת בחירתו של ה' בנו שלא בגלל צדקותינו ויושר לבבנו בחר בנו ה' לשוב אל הארץ ולבנותה אלא אדרבא, רק מתוך שייכותנו הפנימית שאנו בני אל חי המסוגלים לתקן את העולם כולו ואת כל דורות התוהו, בכוחות האלוקיים שבנו שלמעלה מכל המיצרים והגבולות של העולם הזה: "כִּי אַתָּה ה' בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה ה'"[לה].
[א] במדבר יג, יח-כ.
[ב] לפי חז"ל, "היש בה עץ אם אין", מתייחס למצבו של העם, האם יש בה צדיקים, וברש"י במדבר יג, כ: "אם יש בהם אדם כשר שיגן עליהם בזכותו".
[ג] שמות ג, ח, שמות לג, ג ועוד.
[ד] במדבר לב, ט.
[ה] במדבר יג, כד.
[ו] במדבר יג, ל.
[ז] במדבר יג, לא.
[ח] יש לומר כי כלב הוא הדמות בבחינת מלך ש"לא יסור שבט מיהודה" ולו היו נכנסים לארץ הוא היה נעשה המלך המשיח בזכות האמירה שלו "עלה נעלה". כלב מקבל בירושת הארץ נחלה כיחיד, כי הוא כבש את הארץ בעצמו. הוא מקבל את גולות עילית בנחלת יהודה שאיזור חברון וקרית ארבע, בשטחם של ארבעת הענקים. בכך מתבררת מעלתו וה"ענקיות" שלו עצמו.
[ט] רש"י במדבר יג, לג.
[י] בראשית ו, א-ד.
[יא] חולין קלט:
[יב] רש"י, בראשית ו, ג.
[יג] שמות א, ז. בחישוב סדר גודל כזה, אם במאתים ועשר שנים האחרונות ישראל היו גדלים כמו שהם גדלו במצרים, על כל גוי היום בעולם היו כארבעים יהודים בארץ ישראל!
[יד] במדבר יד, ז.
[טו] בברכות נד: מתואר כי משה רבנו שהיה גובהו עשר אמות קפץ עשר אמות במוט של עשר אמות, פגע בקרסולו של עוג מלך הבשן והרגו.
[טז] במדבר יג, כב.
[יז] מרן הרב זצ"ל כותב באחת מאגרותיו כי האבות הם המציאות ואנו רק התרחשות והתפרטות בתוך עולמם של האבות.
[יח] רש"י, בראשית יד, יג: "ויבוא הפליט: לפי פשוטו זה עוג ... שפלט מדור המבול, וזהו "מיתר הרפאים", שנאמר "הנפילים היו בארץ."
[יט] רש"י, במדבר יג, לג.
[כ] דברים יא, יב.
[כא] במדבר יג, לא.
[כב] במדבר יד, יא.
[כג] החפץ חיים, שמירת הלשון חלק שני, פרשת שלח.
[כד] במדבר יג, לג.
[כה] במדבר יג, לא.
[כו] רש"י, במדבר יג, לא.
[כז] יהושע ג, ט.
[כח] במדבר יד, יא.
[כט] שבת פח: וראה מהר"ל תפארת ישראל, פרק כד.
[ל] תהילים פב, ו.
[לא] יהושע יא, כא ושופטים א, י.
[לב] קידושין לו.
[לג] ישעיהו יב, ו.
[לד] שיחות הרצי"ה , שמות עמ' 89.
[לה] במדבר יד, יג- יד.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
