על הפסוק "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה" (דברים לד, י) דורשים חז"ל במדרש במדבר רבה (פרשה יד סימן כ): "בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם, כדי שלא יהא פתחון פה לאומות העולם לומר: אילו היה לנו נביא כמשה היינו עובדים להקב"ה. ואיזה נביא היה להם כמשה? זה בלעם בן בעור".
האיסור ללכת עם אנשי בלק
פעמיים התגלה אליו הקב"ה, כפי שאנו קוראים בפתח פרשתנו. הראשונה היתה כשהגיעו השליחים הראשונים של בלק, ואודותיהם שאל הקב"ה: "מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ" (כב, ט). ובתגובה אסר עליו הקב"ה ללכת עמהם ואמר לו: "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא".
בלק לא התייאש ושלח שליחים נוספים, "שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים". אמנם נימוקו לתשובתו השלילית היתה: "אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה", ובאותה נשימה הוסיף: "וְעַתָּה שְׁבוּ נָא בָזֶה גַּם אַתֶּם הַלָּיְלָה וְאֵדְעָה מַה יֹּסֵף ה' דַּבֵּר עִמִּי". תגובת ה' היתה מפתיעה (יתכן שגם את בלעם היא הפתיעה...) "וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה" (כב, כ).
שתי תמיהות על תגובות הקב"ה
נשאלת השאלה, לאחר שאמר לו הקב"ה: 'לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם, לֹא תָאֹר אֶת הָעָם', מדוע לבקשת השליחים השניים הסכים הקב"ה שבלעם ילך איתם? וכי ניתן לומר שחזר בו הקב"ה מאיסורו על בלעם ללכת עם זקני מואב?
בבוקר השכים בלעם ולאחר שחבש את אתונו הלך איתם. היינו מצפים שרוחו של הקב"ה אולי לא תהיה נוחה מכך, אולם תמיהה רבה נוכח קריאת המילים: "וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא" (פסוק כב). תגובתו של הקב"ה כלל אינה מובנת, מדוע כעס עליו, הרי בלעם לא הלך ללא אישור של הקב"ה? הלא הקב"ה אישר לו ללכת, ומה מקום יש לכעוס עליו על כך?
אישור שטומן בחובו מסר חד
מדרש אגדה: "אחר שאמר לו הקב"ה פעם אחת 'לא תלך עמהם', שביקש שלא יהא חלקו עמהם, הוא חפץ ללכת נתן לו רשות, שנאמר 'אם ללצים הוא יליץ' (משלי ג, לד), ועוד שלא יתגאה בעצמו לומר: אם יתן לי רשות ללכת אעשה כל רצוני, ולא הייתי מניח אלא בעבורו, והראה לו הקב"ה שכל מה שמנעו לא עשה אלא לבשתו ולהודיעו שאע"פ שילך ברשותו של הקב"ה הוא עומד, ולא יכול לעשות שום דבר בלא רשותו".
בתחילה אמנם אמר לו הקב"ה שלא ילך איתם, אולם משראה שרצונו ללכת עמהם כה חזק, החליט לאשר לו. בלעם אולי חשב שצעד זה יראה על גדולתו ולא השכיל להבין שבכך השפיל אותו הקב"ה והוכיח קבל עם ועולם שאין הוא עושה ככל העולה על רוחו, אלא נתון בידי רצון הקב"ה.
הוסיף על כך רבי חיים פלטיאל, וכתב: "כלומר אם לא כמו שתלך עד ארצם, רק לקרוא לך, לשון קריאה שתלך עמהם, הליכת עראי, אז קום לך אתם. אפס אם רוצים שתגמור הליכתך עד שם 'הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה', לא תלך בלא רשותי, ולהכי 'ויחר אף ה' כי הולך הוא', שלא היה לו לילך לשם בלא רשותו ולהכי הכא כתיב 'אותו תעשה' ובתר הכי אומר לו 'אותו תדבר'".
הסבר לכעסו של הקב"ה
כעסו זה של הקב"ה מביא אותנו לדיון בשאלה השניה, מדוע כעס עליו הקב"ה לאחר שאישר לו ללכת איתם. יש בכך תשובות רבות, נביא שלוש מהן:
א. תשובת בכור שור: למרות שקיבל מהקב"ה רשות ללכת, מחשבתו הרעה ניכרה מתוך מעשיו. אם היה בדעתו למלא את מצות הקב"ה, היה לו לסרב לבקשתם ולא ללכת איתם. היה ברור לכל שברוע לבבו הוא רוצה לקלל את עם ישראל שלא ברשות הקב"ה, ולכן הלך איתם. הוא סבר שאולי הקב"ה יחזור בו מאיסורו שלא לקלל אותם.
ב. דעת חזקוני: מדייק מהמילים 'אם לקרא לך...' שלא נתן לו הקב"ה רשות "בפנים מאירות". היה לו להבין מסירוב הקב"ה בפעם הראשונה להליכתו, ולהבין שכלל אינו רוצה שילך איתם. כדוגמת דברי הקב"ה למשה במרגלים, שאמר לו: 'שלח לך אנשים', וגלוי וידוע היה לפניו, שלא היה בדעת הקב"ה שישתלחו.
ג. ביאור רש"ר הירש: מדקדק מלשון הפסוק, שלא כתוב 'כי הלך', אלא 'כי הולך הוא', שמורה על הליכה מתמדת בכל מקום עם שליחי בלק, שהתיר לעצמו ללכת עמהם. אך הוא לא רק הלך עמם בדרך, אלא 'הולך הוא', הוא היה 'מהלך' ושואף למטרתו. למרות האזהרה האלוקית הברורה הוא היה סבור ביהירותו שיוכל להשיג את מטרתו.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.