מדוע קוראים את מגילת רות בחג השבועות? טעמים רבים ניתנו לשאלה זו, במאמר זה נתמקד באחד מהם, המבליט את הקשר שבין קריאת המגילה ליום מתן תורה.

בפרק א במגילת רות אנו קוראים על השיח שמתנהל בין נעמי לכלותיה – ערפה ורות.

בשלב מסוים, ברגע מרגש מאד פונה נעמי ומבקשת משתי כלותיה, המלוות אותה לשוב על עקבותיהן, אל ביתן במואב.

נעמי דיברה בשם הרגש, כשאמרה לכלותיה: "לֵכְנָה שֹּׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ יַעַשׂ ה' עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי. יִתֵּן ה' לָכֶם וּמְצֶאןָ מְנוּחָה אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ" (א, ח-ט). תגובת שתיהן היתה מפתיעה: "וַתֹּאמַרְנָה לָּהּ כִּי אִתָּךְ נָשׁוּב לְעַמֵּךְ". הן רוצות להמשיך וללכת עימה, ולא לנטוש אותה.

ואז פותחת נעמי בנאום שני. היא מפצירה בהן ואומרת: "שֹׁבְנָה בְנֹתַי, לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי? הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים? שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ, כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים, הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ? הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ? אַל בְּנֹתַי כִּי מַר לִי מְאֹד מִכֶּם כִּי יָצְאָה בִי יַד ה'". אם בנאום הראשון דיברה מהרגש, הרי שבחלק זה בלט קולו של השכל הישר. הוא מצייר את המציאות כמו שהיא. אם יתבוננו רות וערפה בדבריה, ישמעו את קולו של ההיגיון הצרוף. ניתן להבחין בצדקת דרכיה של החמות, קשת היום. נעמי אומרת להן: אל תלכו איתי, אישה זקנה וגלמודה, להיות דבוקים אל העבר שאין לו כל תקווה. שבנה אל מואב, לעתיד המצפה לכן בבתיכן.

לשמע דברים אלו, שתי הכלות האוהבות שומעות את אותן מילים בדיוק, ובכל זאת כל אחת מגיבה בצורה שונה: "וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ".

נשאלת השאלה: כיצד יתכן ששתיהן שמעו את אותם הדברים בדיוק, ובכל זאת כל אחת הגיעה למסקנה אחרת ונקטה בדרך שונה זו מזו? במבט ראשון נדמה שערפה היא השומעת בקול חמותה ומקיימת את דבריה, ואילו רות ממרה את דבריה. אולם חז"ל תולים את התנהגותן בשמותיהן, ומבארים את הפסוק "שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת", וכך כותבים: "ולמה נקרא שמה ערפה? שהפכה עורף לחמותה, 'וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת', שראתה דברי חמותה" (מדרש אגדה).

נעמי, תוך כדי דברי ה"דחיה" שבפיה קוראת להן פעמיים "בנותי", ולא "כלותי", ובמלה אימהית זו שיצאה ממעמקי לבה טמונה קריאה נסתרת מצדה, שהלא אין אם דוחה מעליה את בנותיה. אך צליל ענוג זה שרעד בדברי נעמי, הגיע לאוזניה של רות ולא הגיע לאוזניה של ערפה. רות לא שמעה את דברי נעמי רק באוזן הפנימית, אלא בעיקר באוזן הנפש, שכה חסרה היתה בנפשה של ערפה.

הצדק וההיגיון עמדו לצידה של ערפה, היא פעלה בהתאם לשכל ולהגיון. היא החליטה נכון בהתאם לכלל "חייך קודמים", אבל גישתה מבטאת את ה"בינוניות".

הכוח שהחזיק את רות הוא כוח הדבקות, כפי שכתוב "ורות דבקה בה". הדבקות אינה שואלת עצה מפי ההיגיון כל העיקר. רות מייצגת באישיותה ובאורח חייה את הדמות האידיאלית של גר הצדק.

חז"ל אומרים שרות וערפה היו אחיות, בנותיו של עגלון מלך מואב. בדבקותה בנעמי חמותה, בהשתוקקותה להתגייר ולהסתפח לעם היהודי, ללא כל הדרכה מסודרת לא התלבטה רות, והשליכה מאחורי גווה את גינוני המלכות של בית אביה, ולא נרתעה מהמחשבה שהולכת אל הבלתי נודע. רות לא היססה נוכח הידיעה שהיא גויה, ומגיעה מהעם המואבי, שלא מתקבל בקרב עם ישראל. היא לא חששה מפני העתיד הכלכלי הלא מזהיר שצפוי לה בארץ יהודה.

ברצונה העז הפכה רות להיות סמל של גיור אמיתי, ומילותיה הפכו לביטוי האופייני לכל מתגייר: "כי אל אשר תלכי – אלך, ובאשר תליני – אלין, עמך – עמי, ואלוקיך – אלוקי".
במעמד הר סיני היינו כולנו גרי צדק. עם ישראל, שעד חודשיים קודם עוד היו עבדים במצרים, שהתחנכו על ברכי התרבות המצרית, ניצבו למרגלות הר סיני והכריזו קבל עם ועולם: "נעשה ונשמע". קריאת מגילת רות מהווה לימוד הממחיש את שאירע לעם ישראל בקבלת התורה.

יהי רצון שנזכה לקבל את התורה כראוי !!!

חג שמח.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.