לשמע דברי הבלע הקשים שהשמיע קרח, ניסה משה רבינו לפייסו. לאור האשמותיו הראשונות "רַב לָכֶם, כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" נפל משה על פניו. וביאר ה'בכור שור' שעשה זאת משום שהתבייש על שחשדו בו שהוא מתכוון לשררה, להכתיר את אחיו.
ניסיון הפיוס והריצוי
בשלב זה משה ניסה לרצות ולפייס אותם, והציע להם בדיקת מי רצוי אצל הקב"ה, באמצעות המחתות עם הקטורת. תגובת דתן ואבירם לקריאתו היתה נועזת. הם סירבו להגיע ובאופן חד משמעי אמרו: "לֹא נַעֲלֶה". את כל הצעותיו דחו בשתי ידים, והחריפו את טענותיהם, באמירה קשה כנגד משה ואהרון: "הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר, כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר". וכי אפשר לחשוד או לטעון על משה רבינו, שכה אהב ודאג לעם ישראל, שהוציא את בני ישראל רק כדי להרוג אותם במדבר? הרי זו אשמה קשה וחסרת כל יסוד?
את דבריהם המורכבים הסביר הנצי"ב מוולוז'ין. משה רבינו ידע שלא ייכנס לארץ ישראל, ויהושע תלמידו יכניס אותם לארץ המובטחת. בפירושו העמק דבר מבאר הנצי"ב שמסיבה זו חשדו במשה שביקש מה' שיעכבם במדבר ארבעים שנה, תוך נידודים ומסעות, כדי שהוא יוכל בפרק זמן זה להשתרר עליהם ולמשול בהם.
טענת מזימה
לתופעה זו קוראים 'קונספירציה' (=טענת מזימה). זהו ניסיון להסביר אירוע או תופעה, באופן חתרני, באופן המנוגד להסבר המקובל, תוך התבססות על קנוניה. וכל זאת מתוך הנחה והבנה שגורמים בעלי כוח מסתירים מהציבור הרחב את האמת, ומונעים את חשיפתה בשל אינטרסים שונים.
את דבריהם החמירו דתן ואבירם והחריפו את יחסם, כשמיאנו להגיע בעת ששליחי משה באו לקרוא להם. הם הסלימו את תלונותיהם ואמרו: "אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה". דברים קשים אלו ביאר חזקוני, וכך כתב: "'העיני האנשים ההם תנקר', בתמיהה, וכי סבור אתה לנקר עיניהם של קרח וכל עדתו? וכי אין להם עינים לראות ולהבין המכשול הזה שמארץ מצרים, שהיא טובה העליתנו? ולא שלמת לנו מה שהתנית להביאנו אל ארץ זבת חלב ודבש. אך אמרת 'במדבר הזה יתמו ושם ימותו', ועוד שהעוית עלינו את הדין. ולכך 'לא נעלה' אליך, שאין אנו מאמינים אותך בשום הבחנה על זאת".
תגובת משה רבינו
תגובתו של משה רבינו לדברי בלע קשים אלו היתה חמורה וחריגה, "וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד". ובעקבות זאת, פנה אל הקב"ה וביקש: "אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם". הוא המשיך ואמר: "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם". לנבחרי ציבור יש הטבות מיוחדות, ותנאי שרות ייחודיים. אמר משה רבינו: לא ביקשתי מהם דבר, וגם כשנזקקתי ל"רכב צמוד" ויכלתי לתבוע את חלקי מהקופה הציבורית, לא עשיתי זאת. חז"ל כתבו על כך במדרש אגדה על פסוק זה: "לא חמור לקחתי לי מהם כאשר הלכתי למצרים, כי מן הדין היה שאקח מהם, כי בשליחותם אני הולך. ואני לא לקחתי מהם דבר, אלא מכיסי שכרתי".
משה רבינו ניסה להסיר את החשד והרפש שהטילו בו קרח ועדתו, שכביכול עושק את הקופה הציבורית על חשבון הכלל. כמדומה שביאור ספורנו מתמצת את דברי משה: "'לא חמור אחד מהם נשאתי', אפילו במה שיהנה הדיוט מחבירו לא נהניתי מהם, שלא קבלתי מהם אפילו חמור בהשאלה, ואם כן היתה שררתי עליהם כולה לתועלתם ולתקן עניניהם לא לתועלתי והנאתי כלל, כמנהג כל משתרר ואינם מתרעמים על שררתי, אלא מצד מה שהם כפויי טובה. 'ולא הרעותי את אחד מהם', אפילו איבת היוצא מבית דין חייב אין להם עלי, שלא קרה להם שיבואו לפני לדין באופן שאחייבם". משה טען שמעולם לא נהג בשררה כלפי עם ישראל, ועל כן טענות הסרק שטפלו עליו בשקר יסודם.
לא היה זה המקרה היחיד שבו היו לבני ישראל טענות כלפי משה רבינו. אולם דומה שהיה זה המקרה קיצוני והחמור שבכולם. שטפלו עליו עלילות שוא, חרף הנהגתו הזהירה ביחס לעמו. מפרשה זו ניתן ללמוד דברים רבים, ובהם הזהירות הרבה שיש לנקוט ביחס למנהיגי ציבור.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.