בקשתם של שבטי ראובן וגד להתנחל בעבר הירדן המזרחי יכולה להיתפס בטעות כעניין פרטי של אותם שבטים אך למעשה היא השפיעה על כל סדרי הנחלות של כל השבטים. לולא בקשתם היו כל השבטים נוחלים בעבר הירדן המערבי ומסתבר שהיו שינויים משמעותיים לעומת החלוקה שנוצרה בפועל בין תשעה וחצי השבטים שנותרו.
מעיון במפת חלוקת הנחלות קל להבחין שיש חשיבות לא רק למקומו של כל שבט אלא גם לזהותם של השבטים השכנים לו. נראה שהשכנות נקבעה בעיקר לפי האמהות. בני רחל קבלו נחלות סמוכות במרכז הארץ, יששכר וזבולון בני לאה הקטנים נשארו צמודים זה לזה, ובני השפחות קבלו נחלות סמוכות בצפון שהרי גם דן הצטרף אליהם לבסוף.
חברותם של שבטי ראובן וגד לא מתאימה לסדר זה, אך היא מתבארת על פי סדר נוסף - סדר המחנות במדבר. ואמנם שבט גד הוא היחיד בסדר המחנות במדבר שחורג מהחלוקה לפי האמהות ומצטרף לראובן ושמעון בני לאה.
אלא שאם הסדר הוא על פי המחנות היה מתבקש לצרף אליהם לא את חצי המנשה אלא את השבט השלישי באותו מחנה- שבט שמעון. נראה ששבט שמעון מתאים לכך גם מהסיבה שבגללה ביקשו את בקשתם: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה". על שבט שמעון מסופר בספר דברי הימים: "וַיֵּלְכוּ לִמְבוֹא גְדֹר עַד לְמִזְרַח הַגָּיְא לְבַקֵּשׁ מִרְעֶה לְצֹאנָם. וַיִּמְצְאוּ מִרְעֶה שָׁמֵן וָטוֹב וְהָאָרֶץ רַחֲבַת יָדַיִם וְשֹׁקֶטֶת וּשְׁלֵוָה". היתרון הנוסף לבעלי מקנה בעבר הירדן המזרחי הוא היכולת להתפשט מחוץ לגבולות נחלתם על חשבון עמים אחרים כדי להרחיב את שטחי המרעה, וכך אמנם עשו גם ראובן וגד וגם שמעון כמבואר בדברי הימים שם.
המניעה של שבט שמעון להתנחל בעבר הירדן מתחילה מהעובדה שאין לו כלל נחלה משל עצמו כדברי יעקב: "אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל", ולכן קבלו את נחלתם בתוך נחלת יהודה. אך יש סיבה נוספת להרחיק את שבט שמעון דווקא מאיזור זה של עבר הירדן כיוון ששם נכשלו בשיטים בחטא בעל פעור.
החטא בשיטים קרה כאשר ישראל ישבו בחנייתם האחרונה לפני מעבר הירדן: "וַיַּחֲנוּ עַל הַיַּרְדֵּן מִבֵּית הַיְשִׁמֹת עַד אָבֵל הַשִּׁטִּים בְּעַרְבֹת מוֹאָב". אזור זה היה בארץ סיחון שמצפון לארץ מואב. החטא בשיטים נוצר בגלל המפגש עם בנות מואב ולכן מסתבר ש'אבל השיטים' היה הקצה הדרומי של המחנה שגבל בארץ מואב. בסדר המחנות במדבר המחנה הדרומי הוא מחנה ראובן שעמו שמעון וגד. נראה שגם מסיבה זו חלק גדול מהחוטאים בבעל פעור היו משבט שמעון.
אחת הסכנות בישיבה בעבר הירדן המזרחי היא הקרבה לגוים הסמוכים לעומת המרחק ממרכז הקודש של האומה. שבט שמעון ש'הוכיח את עצמו' כמי שנכשל בגלל קרבתו לגוים הוכרח להמנע מישיבה קבועה באזור כזה.
מאידך, הסיכון הוא גם הסיכוי. אמנם עבר הירדן המערבי הוא העיקר, המרכז והבסיס של מדינת ישראל ולכן הוא המקודש יותר, אבל גבולות הארץ המובטחת חורגים בהרבה מאזור זה ומתפשטים צפונה מזרחה ודרומה. כיבוש הארץ לא הושלם במהלך אחד ע"י יהושע ובכל מקרה ישנם חלקים שכיבושם שמור לעתיד: "עשר אומות יש כאן (בהבטחה לאברהם בברית בין הבתרים), ולא נתן להם אלא שבעה גוים, והשלשה אדום ומואב ועמון והם קיני קניזי קדמוני עתידים להיות ירושה לעתיד". לכן יש צורך בשבטים שישבו על הגבול בסמוך לגוים ובמשך הזמן ירחיבו את נחלתם וממילא את נחלת ישראל על חשבון הגוים האלו.
לפי זה ניתן ללמד זכות כלשהי על חטא בעל פעור שביסודו נבע מהידיעה שיש לישראל שייכות לארץ מואב ולכן סברו שאפשר ליצור קשר חיובי גם עם העם המואבי שנמצא שם בנתיים. הנכונות לקשר כזה באה בעקבות ברכתו האחרונה של בלעם שצופה את העתיד של כיבוש מואב: "אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת".
כאמור, הפתרון להכניס את שבט שמעון בנחלת יהודה איפשר להם בסופו של דבר למלא את שאיפת ההתפשטות שלהם. אך במקום להגיע לאזור מואב הלכו דרומה יותר: "וּמֵהֶם מִן בְּנֵי שִׁמְעוֹן הָלְכוּ לְהַר שֵׂעִיר אֲנָשִׁים חֲמֵשׁ מֵאוֹת וּפְלַטְיָה וּנְעַרְיָה וּרְפָיָה וְעֻזִּיאֵל בְּנֵי יִשְׁעִי בְּרֹאשָׁם. וַיַּכּוּ אֶת שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה לַעֲמָלֵק וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה". כך התאחדו שוב שלושת שבטי מחנה ראובן לעניין אחד- שלושתם היו אנשי הסְּפָר שיצאו והרחיבו את גבול ישראל.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
