'מחלוקת קרח ועדתו' נקראת על שמו של קרח למרות שהיו בה שותפים רבים. ייתכן שקרח היה היוזם והמוביל של המחלוקת. וכן נראה שלולא מעמדו החשוב של קרח לא היתה אפשרות להפוך את המחלוקת לאירוע בסדר גודל לאומי. מאידך לעומת קרח שזו הפעם הראשונה שחלק על משה, לדתן ואבירם יש 'חשבון ארוך' מולו: "כל מקום שנאמר נצים ונצבים אינו אלא דתן ואבירם", "את מוצא שדתן ואבירם מזומנין לפורענות מתחלה ועד סוף, הן שנאמר בהן במצרים והנה שני אנשים עברים נצים, והן שנאמר בהן ויפגעו את משה ואת אהרן, והן שנאמר בהן על הים ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים, והן שחלקו עם קרח על משה, הן ברשען מתחלתן ועד סופן".

לכאורה היה מסתבר לומר שדתן ואבירם שדמותם מצטיירת כאנשים שליליים ו'עושי צרות' לא תפסו מקום חשוב ומכובד בציבור כמו קרח. אלא שהמדרש מציג אותם כמנהיגים ואפילו כתחליף למשה ולאהרון: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה"- כתרגומו נמני רישא, נשים עלינו מלך (רש"י)"- נמנו ישראל במדבר (בחטא המרגלים) למנות דתן במקום משה ואבירם במקום אהרן (ילק"ש)". דתן ואבירם הם בעלי יכולות של הנהגה ומלוכה!

יכולתם זו של דתן ואבירם באה להם מכוח יחוסם: "רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל בְּנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי לְפַלּוּא מִשְׁפַּחַת הַפַּלֻּאִי... וּבְנֵי פַלּוּא אֱלִיאָב. וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם". ראובן הבכור הוא המנהיג הטבעי של ישראל: "רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז"- לָךְ הֲוָה חָזֵי לְמִסַּב תְּלָתָא חוּלָקִין בְּכֵירוּתָא כְּהֻנְתָּא וּמַלְכוּתָא". הבכורה משמעותה ששבט ראובן יתחלק לשני שבטים- חנוך ופלוא כפי שהיה בפועל אצל אפרים ומנשה. מסתבר שההנהגה היתה מתחלקת בין בני ראובן ואם משפחת חנוך היתה זוכה בכהונה משפחת פלוא היתה זוכה במלכות ולהפך. לכן יכולים דתן ואבירם לתפוס את מקומם של משה ואהרון במלכות ובכהונה. (אמנם חנוך הוא בכור ראובן אך מצאנו שמקדימים את הצעיר שהרי אפרים קדם למנשה).

מהי הדרך שבה היו דתן ואבירם מנהיגים את ישראל? המהר"ל מבאר שלא מדובר על תחליף מקרי למשה ואהרון אלא על הניגוד הגמור: "ותבין דברי חכמים שדתן ואבירם מתנגדים תמיד למשה ולאהרן, כי כאשר זכו ישראל לשני אנשים נבדלים מכלל ישראל במעלה, והם משה ואהרן, זה לעומת זה היה מישראל ב' אנשים רשעים נבדלים לרע, מתנגדים תמיד למשה ולתורתו". דבריו מדויקים בפרשתנו ברגע השיא של המשבר: "וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה ... וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע". העדה כולה עומדת בתווך בין הנבדלות של משה ואהרון לבין הנבדלות של דתן ואבירם מעדת קרח. האפשרות 'למשוך' את העדה לכאן ולכאן היא כמעט שקולה ומשה ואהרון צריכים להכריע ולהצליח להבדיל את העדה מהנהגת הרשע: "וַיְדַבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה וְאַל תִּגְּעוּ בְּכָל אֲשֶׁר לָהֶם".

ההיפוך הגמור של ההנהגות מתגלה בכיוון שאליו מושכים דתן ואבירם לעומת משה ואהרון. תפקידם של משה ואהרון ניתן במצרים כאשר המגמה היא: "וַיֹּאמֶר ה'... וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" וזו לכאורה השליחות שניתנה להם. בעקבות חטא המרגלים נגזר על דור המדבר שלא יכנס לארץ. לכן יכולים דתן ואבירם לטעון כלפי משה שתפקידו כלפיהם הסתיים ואין לו עוד 'מנדט' להוביל אותם אל מותם במדבר: "הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר. אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה".

מי אם כן ינהיג את ישראל ולאן? במדרש לעיל ראינו שדתן ואבירם מוכנים להנהיג את העם בחזרה למצרים. ניתן לראות זאת גם בדבריהם בפרשה שמהפכים את המגמה: "כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ"- אֲרוּם אַסֵיקְתָּנָא מִמִצְרַיִם אַרְעָא דְעַבְדָא חֲלַב וּדְבָשׁ". דתן ואבירם מוצאים במצרים את הייעוד של 'ארץ זבת חלב ודבש' וממילא אין להם בעיה לראות אותה כמטרתם של ישראל! לכל הפחות טוענים דתן ואבירם שלאחר שהנהגתו של משה 'נכשלה' אפשר וצריך לנסות אופן אחר של הנהגה שמסתפק במצרים ומחשיב אותה כ'ארץ זבת חלב ודבש'.

אלא שטענה כזו צריכה ביאור. אמנם המתאווים כבר האריכו בשבחה החומרי של מצרים ואפילו התורה מגדירה אותה כארץ משובחת ביותר: "כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם", אך המעלה של 'זבת חלב ודבש' היא ייחודית לארץ ישראל? המדרש מיחס זאת לעושר: "על שנתעשרו דתן ואבירם במצרים היו קוראים אותה ארץ זבת חלב ודבש". אמנם כל ישראל יצאו ממצרים ברכוש גדול אך בעודם במצרים לא זכו לעושר. האדם היחיד מלבדם שעליו נאמר שהתעשר במצרים הוא חברם למחלוקת- קרח: "א''ר חמא ברבי חנינא ג' מטמוניות הטמין יוסף במצרים אחת נתגלתה לקרח ואחת נתגלתה לאנטונינוס בן אסוירוס ואחת גנוזה לצדיקים לעתיד לבא". עושרו של יוסף בא מאוצרות התבואה שאסף ומכר בשני הרעב: "וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה" ואם כן אוצר זה כולל גם את עושרה של ארץ ישראל- ארץ כנען. מסתבר שעושר זה אינו מסתכם בכסף בלבד, שהרי יעקב שולח ביד בניו מלבד כסף גם מנחה: "מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים", כלומר שמעט מברכתה של 'ארץ זבת חלב ודבש' ירד למצרים וייתכן שגם אותו שמר יוסף באוצרותיו.

לעומת קרח שלקח את עושרו למדבר, עושרם של דתן ואבירם אבד במצרים: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ" - דתן ואבירם, שירדו מנכסיהם, והעני חשוב כמת". לכן הם רוצים לשוב למצרים ולמצוא בה את האוצרות האבודים של יוסף- מאוצרות הכסף ועד אוצרות ארץ זבת חלב ודבש.

היפוך המגמה מעליה לארץ אל ירידה למצרים הופך בפיהם של דתן ואבירם לעקרון- ירידה ולא עליה: "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה"- פיהם הכשילם שאין להם אלא ירידה" ולכן: "וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה". יחד איתם נטמן שוב באדמה כל העושר שהטמין יוסף בתחילה.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.