ספר במדבר מסתיים עם דגש רב על שבט מנשה. בפרשת פנחס מתבררת כל פרשת הנחלות דרך בנות צלפחד ממנשה, בפרשת מטות מקבל חצי שבט מנשה את הגלעד ועוד שטחים בעבר הירדן המזרחי ובסופה של פרשת מסעי חוזרת פרשת בנות צלפחד בבירור נוסף לגבי העברת נחלות משבט לשבט.

ראשי האבות של משפחות מנשה מעוררים על כך שלכאורה נוצרת התנגשות בין שני עקרונות: מצד אחד בעקבות פנייתם של בנות צלפחד התברר עקרון בדיני ירושת נחלות (וממילא בדיני ירושה בכלל) לפיו הירושה אינה לגברים בלבד באופן מוחלט, ולכן במקרה שאין בנים הבנות יורשות. כנגד זה מעלים בני מנשה את העקרון של אחדות השבט ונחלתו- הם מבינים שיש צורך לשמור שכל נחלת השבט תשאר בידי בניו ולא תעבור לשבט אחר. המקרה של בנות צלפחד מעמת את שתי העקרונות- כיוון שהזהות השבטית נקבעת תמיד לפי האב ולעומתה הזהות- בעלות של הנחלה נקבעת גם לפי האם, אם בנות צלפחד יינשאו לגבר משבט אחר הם יעבירו את הבעלות על הנחלה לבניהן שנחשבים בני שבטו של האב.

ההכרעה היא ששתי העקרונות נכונים ולכאורה אף אחד מהם לא גובר על השני. לכן אי אפשר למשל לשלול מבת את נחלתה במקרה שתינשא לגבר משבט אחר. אלא הפתרון להתנגשות הוא מניעת מצב שבו יש התנגשות ע"י יצירת איסור חדש: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים. וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו". כלומר- במקרה שבת יורשת נחלה אסור לה להינשא לבן שבט אחר.

אלא שהפתרון העוקף הזה אינו מוחלט. מכיוון שאין איסור גורף על נישואין בין שבטים, אם בת יורשת נחלה תעבור על האיסור ותינשא לבן שבט אחר נראה שדיני הירושה יחולו והנחלה תעבור לבניה. יתר על כן- במקרה של בנות צלפחד שבו מלכתחילה לא היו לצלפחד בנים כלל, ניתן לדעת מראש שבנותיו יורשות נחלה ולמנוע מהן נישואין לבן שבט אחר. אך ייתכן מקרה שבו מלכתחילה יש בן שאמור לרשת את נחלת האב, אלא שלאחר נישואי הבנות הוא מת בלי צאצאים ואז הירושה חוזרת אל הבנות שכבר נישאו בהיתר.

מלבד זאת האיסור שהתחדש בשנת הארבעים פותר רק במקרים כמו בנות צלפחד שטרם נישאו, אך ייתכן שבנות אחרות שגם הן יורשות נחלה כבר נישאו לבן שבט אחר, ולא מסתבר שעכשיו יחייבו אותן להתגרש. ואמנם מתברר שבשבט מנשה עצמו כבר היתה תופעה כזו: "וְאַחַר בָּא חֶצְרוֹן (בן פרץ בן יהודה) אֶל בַּת מָכִיר אֲבִי גִלְעָד וְהוּא לְקָחָהּ וְהוּא בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת שְׂגוּב. וּשְׂגוּב הוֹלִיד אֶת יָאִיר וַיְהִי לוֹ עֶשְׂרִים וְשָׁלוֹשׁ עָרִים בְּאֶרֶץ הַגִּלְעָד"- ארז''ל שלקח אשה מארץ הגלעד וממנה ירש הערים האלה". כלומר שכבר בחלוקת הנחלות היה בתוך נחלת חצי המנשה שטח עצום שעבר לבעלותו של שבט יהודה! (באופן זה ניתן לבאר כיצד נחלת נפתלי בצפון נוגעת "ּבִיהוּדָה הַיַּרְדֵּן מִזְרַח הַשָּׁמֶשׁ").

אם כן בהכרח שהאיסור על בת יורשת להינשא מחוץ לשבטה הוא פתרון זמני בלבד, וכדברי חז"ל: "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב... יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה מאי דרוש זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו' דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה". לדורות גובר העקרון שהירושה שייכת גם לבנות והעברת נחלות בין השבטים אפשרית. יש לומר שהעקרון של אחדות השבט ונחלתו היה נצרך בשלב הראשון של כיבוש הארץ ויישובה כדי ליצור זהות חזקה של השבט אל נחלתו.

נראה ששלב זה מתאים לתקופת השופטים בו כל שבט מתייחד במקומו ובונה את זהותו העצמית, אך בהמשך, בתקופת המלוכה, אחדות האומה כולה היא העיקר והחיבור בין השבטים דווקא רצוי. ואמנם בסוף ספר שופטים מופיע שוב מקרה של נישואין בין שבטים. מלחמת האחים בעקבות מעשה פילגש בגבעה מותירה את שבט בנימין ללא נשים. הפתרון היחיד של 600 הגברים שנשארו הוא לקחת נשים משבט אחר, ושוב אלו בנותיו של חצי המנשה המזרחי: "וַיָּשָׁב בִּנְיָמִן בָּעֵת הַהִיא וַיִּתְּנוּ לָהֶם הַנָּשִׁים אֲשֶׁר חִיּוּ מִנְּשֵׁי יָבֵשׁ גִּלְעָד". מסתבר שלפחות חלקם של הנשים האלו היו יורשות נחלה שהרי כל שאר תושבי יבש גלעד נהרגו כעונש על סירובם לבוא למלחמה בבנימין, וכך הפכה כנראה יבש גלעד לנחלתם של בני בנימין. על פי זה מובן הקשר המיוחד של שאול אליהם: "וַיַּעַל נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי וַיִּחַן עַל יָבֵשׁ גִּלְעָד"- כפי הנראה התקנא נחש על שהמליכו ישראל מלך, ורצה לתגר בו מלחמה, לכן עלה על אנשי יביש גלעד, כי בני בנימין לקחו נשיהם (אחר מעשה של פלגש בגבעה) מבנות יביש גלעד, ומסתמא התישבו שמה מבני בנימין, כי את אנשי יביש הרגו, והבנות ירשו נחלת אבותיהן, ולכן עלה עליהם באשר הם משפחת המלך (שאול) ומחותניו".

גם בחצי המנשה שבעבר המערבי ניתן לראות את מגמת החיבור בין השבטים. בנחלה זו ישנה תופעה ייחודית: "וַיְהִי לִמְנַשֶּׁה בְּיִשָּׂשכָר וּבְאָשֵׁר בֵּית שְׁאָן וּבְנוֹתֶיהָ וְיִבְלְעָם וּבְנוֹתֶיהָ וְאֶת יֹשְׁבֵי דֹאר וּבְנוֹתֶיהָ וְיֹשְׁבֵי עֵין דֹּר וּבְנֹתֶיהָ וְיֹשְׁבֵי תַעְנַךְ וּבְנֹתֶיהָ וְיֹשְׁבֵי מְגִדּוֹ וּבְנוֹתֶיהָ שְׁלֹשֶׁת הַנָּפֶת". חצי המנשה המערבי הוא היחיד שחלק מנחלתו מובלע בנחלת שבט אחר.

שתי המגמות ההפוכות של הייחוד והאיחוד בין השבטים מתאימות למצבו המיוחד של שבט מנשה שמתחלק לשני חצאים וכך הוא זקוק לאיחוד של שני חצאיו כדי לשמור על הייחוד השבטי בשלמותו. שבט מנשה לא פנה מתחילה למשה לבקש נחלה בעבר הירדן אלא משה צירף את חציו לבני ראובן וגד מיוזמתו. נראה שמשה שולח את שבט מנשה לבנות בעם ישראל את מגמת האחדות ולכן הוא מחלק את שבט מנשה דווקא כדי לשמור על האחדות בין שבטי העבר המזרחי והמערבי ששם סכנת הפירוד העיקרית והמיידית.

ההבדל בין עברי הירדן בולט דווקא אצל משה שזכה להיכנס, לכבוש ולחלק לנחלות את העבר המזרחי אך נמנע מלהיכנס לעבר המערבי. לכן התורה מקדימה להודעתו של ה' למשה שלא יעבור את הירדן את פרשת בנות צלפחד: "דָּבָר אַחֵר, נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם, שֶׁנָּטְלוּ בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְקָרְבוּ לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ וְאֶלְעָזָר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּקְרַבְנָה לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִים לֵאמֹר ה' צִוָּה [ביד] אֶת משֶׁה וגו'. וְאַף יַעֲקֹב אָבִינוּ רָאָה שֶׁנּוֹטְלוֹת מִיכָּן: בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר, זֶה הַיַּרְדֵּן, שֶׁנַּעֲשָׂה לְמשֶׁה כְּחוֹמָה שֶׁלֹא יִכָּנֵס לָאָרֶץ, וְאוֹמֵר לְיוֹסֵף בְּנוֹתֶיךָ נוֹטְלוֹת כָּאן וְכָאן". כלומר שבנות צלפחד שנושאות את דגל הייחוד השבטי הם גם נושאות דגל האיחוד בין חלקי השבט ובין שני עברי הירדן כאשר הם נוחלות בשני צידיו.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.