תשובת הרב יואב אוריאל

כהקדמה לדברינו נביא מדברי ספר מעשי ה' (מעשי אבות פרק יח פרשת וירא): "וכאשר היתה הכרזת אברהם והתראתו על האמונה באלהות תחילה לצד נגב, כך כשרצו ישראל לכבוש ארץ כנען התחילו מצד נגב, כמו שנאמר (במדבר יג, יז) עלו זה בנגב, במקום שהתחיל אברהם לעשות בהם התראה.

חטא המרגלים היה נקודת המפנה ששינתה דרך הגעת ישראל לארץ. עם ישראל היה אמור להגיע לארץ ישראל מדרום, ובסופו של דבר הגיע בשנת הארבעים ממזרח. לשינוי זה של הדרך היו השלכות מהותיות ורחבות:

א.      ההגעה ממזרח חייבה משא ומתן מקדים עם העמים קרובי ישראל – עמון מואב ואדום.

ב.      ההגעה ממזרח הובילה למלחמה עם סיחון ועוג וכיבושם.

ג.       בני גד ובני ראובן נחלו בעבר הירדן המזרחי בעקבות הכיבושים והמקנה הרב שלהם.

ד.    ממילא השתנתה באופן מהותי כל מפת הכיבושים והנחלה של ארץ ישראל. נראה שלולא הנחלה מעבר לירדן, היו ישראל כובשים מלכתחילה את 'הארץ הנשארת' בדרום ובצפון. נראה שהגעה מדרום, פירושה היה להילחם בתחילה עם פלשתים, וממילא לנצחם ולהכריעם בשלבים מוקדמים הרבה יותר של ההיסטוריה.

דומה שהעיקרון הכללי המבדיל בין הגישה הדרומית לגישה המזרחית הוא המפגש עם ארץ ישראל עצמה לעומת המפגש אם גבולותיה המתרחבים. בגישה מדרום, עם ישראל היה אמור לפגוש באופן ישיר את נחלת יהודה. כל האויבים הנמצאים שם, כולל פלשתים, הם בעצם כובשים של נחלת יהודה וממילא ההתמודדות עימם היתה אמורה להיות של כיליון חרוץ. אך כשמגיעים ישראל ממזרח, הם פוגשים תחילה את המעגלים ההיקפיים של ארץ ישראל – תחילה העמים קרובי ישראל – עמון מואב ואדום, לאחר מכן, את הכנענים היושבים בעבר הירדן המזרחי שעדין איננו ארץ ישראל במובן המלא. הוא ארץ ישראל במעגל שני. אם כן, כל אופי הכניסה צריך להיות הדרגתי, ועם ישראל נתון בניסיון אחרי ניסיון במהלך הכניסה לארץ.

וכהמשך לכך – לו היו ישראל מגיעים מדרום הם לא היו נתקלים בגבול פיזי-רוחני משמעותי. המעבר מסיני לדרום הארץ הוא טבעי. אך כשמגיעים ישראל ממזרח עליהם לעבור שלושה נהרות, שלכל אחד מהם משמעות של מעבר מעולם רוחני לעולם רוחני חדש – נחל זרד, נחל ארנון והירדן.

מעתה נפרט את שלבי המסע של ארץ ישראל ממצרים לארץ ישראל, ונעקוב בכך אחר שלבי השינוי של כיוון הגעת בני ישראל לארץ:

א. מסע בני אפרים

המסע של בני אפרים. עוד בהיות ישראל במצרים כמהו בני אפרים לשוב לארץ ישראל. הם ניסו לצאת דרך הפלשתים. שם נלחמו באנשי גת וכולם מתו. היתה זו הטראומה הראשונה אשר הקשתה בהמשך על הגעה לארץ ישראל מדרום.

בדברי חז"ל (מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, מסכתא דשירה – ט; מתברר שבני אפרים חטאו בכך שעברו על הקץ ועל השבועה. וכן אומר המהרש"א (חידושי אגדות מסכת סנהדרין דף צב עמוד ב): "ועוד נראה לפרש דדקדק לומר והרגום אנשי גת הנולדים וגו' דמשום שטעו בקץ לא היו חייבים הריגה בידי שמים על ידי אנשי גת אבל כבר היתה השבועה בין אברהם ויצחק ובין הפלשתים ואלו בני אפרים עברו על השבועה שבאו לקחת מקנה אנשי גת הנולדים בארץ, רצה לומר מאותם שהיו אנשי השבועה עם בני אברהם ויצחק ולכך הרגום על שעברו השבועה שעמהם".

מתברר כי יש קשר בין המעבר על השבועה עם פלשתים למעבר על הקץ – הסדר הראשוני היה שישראל יסעו ויכבשו את הארץ דרך ארץ פלשתים. הם יגיעו רק כשתפוג השבועה או לחילופין, יעברו בפלשתים בדרכי שלום – חיל יאחז את יושבי פלשת ביציאת מצרים, והם יפתחו את הדלת בפני בני ישראל. אך בני אפרים הקדימו את הקץ ועלו ונלחמו בפלשתים כנגד השבועה בכך גרמו שהדלת הדרומית של ארץ ישראל תיחסם בפני ישראל.

ניתן להכליל ולומר שההגעה מדרום היא הנטיה של בני אפרים, אשר היו חלוצים בכך. בעוד ההגעה ממזרח אופיינית לבני מנשה – הם נטלו במזרח את נחלתם, ויאיר הגלעדי ונובח כבשו חבלי ארץ נרחבים משל עצמם. ואכן, בימי המרגלים – שם היה ניסיון להגיע מדרום, השנים שהובילו בדרך נכונה היו יהושע וכלב, שהם משבטי יהודה ואפרים. כלומר היעוד היה שיהושע כובש הארץ שהוא מאפרים, יכבוש את כל הארץ בדרך הישרה מדרום. ואכן, בספר שופטים מתגלה שיהושע, המיוחס לכלל שבט אפרים, הוא הממגר את עמלק, כבר בימי משה (שופטים ה, יד): "מִנִּי אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם בַּעֲמָלֵק".

קשר נוסף בין אפרים ועמלק מצוי בספר שופטים (יב, טו): "וַיִּקָּבֵר בְּפִרְעָתוֹן בְּאֶרֶץ אֶפְרַיִם בְּהַר הָעֲמָלֵקִי". והדבר תמוה – היכן מצינו שעמלק בהר אפרים? יש לומר, בהסתמך על שנבאר בהמשך, שעמלק נגוז ונעלם מפני יהושע מאפרים, על כן אפרים קיבל נחלה נוספת בדרום בהר העמלקי. ובכך מובן כי כמו שכלב קיבל נחלה מיוחדת מחמת צדקתו במרגלים, כן היה גם ליהושע.

אך הואיל ולא זכו ישראל, באו ממזרח ואז מנשה הפך לדומיננטי.

ב. ביציאת מצרים

ביציאת מצרים מופיעה מיד דרך ארץ פלשתים שהיא הדרך הדרומית. בתחילת פרשת בשלח התורה מצביעה על הדרך הקצרה והצפויה להגיע לארץ ישראל – דרך ארץ פלשתים. אך ה' לא נחם דרך שם פן ינחם העם בראותם מלחמה. ממה נבע חשש זה? במכילתא דרבי ישמעאל (בשלח) נאמר שהכישלון הצורב של נסיון היציאה של בני אפרים הוא הגורם: "כי אמר אלהים זו מלחמת בני אפרים שנאמר: 'ובני אפרים שותלח וברד בנו והרגום אנשי גת (דברי הימים א ז כא) וכתיב בני אפרים נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב וגו' (תהלים עח ט - י) מפני מה שלא שמרו ברית אלהים ובתורתו מאנו ללכת עברו על הקץ ועל השבועה. ד"א שלא יראו עצמות אחיהם מושלכין בפלשת ויחזרו להם".

ג. מלחמת עמלק

אם כן, בתחילת בשלח מסומן הכיוון – להגיע מדרום, אלא שנצרכים מסעות מקדימים שיקנו את האומץ לעם ישראל. והנה בסוף פרשת בשלח מגיע עמלק להלחם עם ישראל. מדוע דווקא עמלק מגיע? בפרשת המרגלים (במדבר יג, כט) נאמר: "עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב"[1] –מסלול המרגלים התחיל מן הנגב – "עלו זה בנגב". כלומר העם הראשון שאיתו היו אמורים להיפגש הגיע מעצמו להלחם בהם, כאשר חש שישראל מתחילים להתקרב אליו. זהו העם היחיד מבין עמי האיזור שלא מופיע בשירת הים ברשימת הגויים שפחדו מישראל בעקבות שירת הים. הניצחון עליו בעצם הכריע כבר את העם הקשה היושב בפתח הארץ. והוא אמור לתת את האומץ לישראל להיכנס מדרום ולהכניע גם את הפלשתים באופן מידי.

ד. בחטא המרגלים

התגשמות הכניסה מדרום היתה אמורה להיות כשהגיעו ישראל לקדש, כאשר נשלחו מרגלים. המסלול של המרגלים היה יכול להיות  מסלול הכניסה לארץ. הם עשו בדיוק את המסלול של הארץ מדרום לצפון, כולל הארץ שעתידה להיות 'הארץ הנשארת' בימי יהושע (במדבר יג, כא): " וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ מִמִּדְבַּר צִן עַד רְחֹב לְבֹא חֲמָת". המרגלים מתחילים את מסעם מארץ הנגב שבה יושב עמלק שכבר הפסיד לישראל. אך בדיווח המרגלים לישראל מתברר כי הם הופתעו לראות כי עמלק מוצב שם בתור אוייב מר - "עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב". כלומר אדרבא – עמלק לא התייאש. הוא הספיק באופן מופלא להשתקם והוא כבר מוכן ומפחיד מול ישראל. המרגלים פחדו מכך מאד. העוצמה של עמלק ניכרת בחתימת דברי ה' בתגובה לחטא המרגלים – (יד, כה): "וְהָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב בָּעֵמֶק מָחָר פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם סוּף". ובחטא המעפילים נאמר (יד, מג): "כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי ה' וְלֹא יִהְיֶה ה' עִמָּכֶם...  וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה".

בפסוקים אלו מתברר כי העמלקי והכנעני הפכו לדבוקה אחת בדרום הארץ. ביחד הם היוו אויב מר ומפחיד, והם אלה שהיכו את המעפילים החוטאים.

והנה פלא גדול ועצום הוא שלמרות מרכזיותו ועוצמתו של עמלק, לא מצינו שום מגע ומלחמה איתו בכל מלחמות יהושע. כיצד כבשו את הנגב בלא מלחמה עם עמלק?? המגע הבא עם עמלק נוצר בדור השופטים – במלחמת גדעון. מתברר כי עם כל עצמתו וגדולתו של עמלק, אל מול יהושע הכובש, שבא מאפרים, וכבר הכריע את עמלק, עמלק נגוז ונעלם. אין צורך כלל להילחם איתו. על כך נאמר בשירת דבורה - שופטים ה, יד: "מִנִּי אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם בַּעֲמָלֵק". ובמדרש במדבר רבה (א, יב) נאמר: "את מוצא כל מי שנדבק בדבר המקום אהבו לעולם שכן אתה מוצא ביהושע שנדבק בעמלק ועשה בו כתורה וכמצוה שנאמר (שמות יז) ויחלש יהושע וגו' אמר לו המקום משבטך אני מעמיד פורע לעמלק לעולם (שופטים ה) מני אפרים שרשם בעמלק".

ולפי מה שביארנו בביאורנו על מגילת אסתר, על פי דברי הפנים יפות, כי עמלק אינו אומה במובן הרגיל, אלא מקבץ של פליטי עמים, אם כן מובן כי כשם שעמלק יכול להתרבות במהירות בלתי רגילה באמצעות צירוף גרים, כן יכול לקרות ההיפך – שכאשר אין כח לתודעת הפליטות שעמלק מפתח בעמים, אז עמלק מצטמק באופן מיידי ופוסק מהיות כח שמצריך התמודדות. נראה שכך היה בימי יהושע.

ומתאים מאד שהפעם הבאה שעמלק צץ ועולה הוא עם גדולת מנשה על חשבון אפרים – בימי גדעון.

הספורנו (במדבר י, לה) אומר: "כי אמנם לולא שלחו מרגלים היו נכנסים בזולת מלחמה שהיו האומות בורחים כעזובת החורש והאמיר אשר עזבו מפני בני ישראל (ישעיהו יז, ט)". הראשונים היו אמורים לברוח באופן זה לו לא היה קורה חטא המרגלים הם העמלקי. והם בפועל ברחו באופן שכזה בימי יהושע.

ה. חטא המעפילים

כהמשך לפרשת המרגלים, המעפילים ניסו על אף הכל להיכנס מדרום ואז נוצרה טראומה נוספת. מי שהיכה את המעפילים הוא העמלקי והכנעני.

ו. בשנת הארבעים

בשנה הארבעים הגיעו ישראל שנית לקדש, שממנה נשלחו המרגלים (תרגום יונתן במדבר כא, א). כעת כבר אי אפשר להיכנס מדרום בלי הסכמה, שאם לא כן, היו ישראל פשוט נכנסים מדרום. על כן בני ישראל מנסים להיכנס דרך אדום מדרום בהסכמה.

בעל הפנים יפות מבאר שהדרך הטבעית כשחזרו ישראל לקדש היתה לחזור בדרך המרגלים, שבהמשך לאחר אדום באמת ניסו אותה, אך מחמת מאורעות העבר ישראל פחדו מללכת בדרך שבה צפויה מלחמה, ולכן ניסו לפני כן ללכת דרך אדום: "אתה ידעת את כל התלאה וגו'. יש לפרש את כל התלאה כמו שפירש"י בפרשת יתרו [שמות יח, ח] כל התלאה זו מלחמת עמלק, והקדימו זה מפני שהיו יכולין לילך בדרך הראשון כששלחו את המרגלים דכתיב [דברים א, כ - כא] ואומר אליכם באתם עד הר האמורי אשר ה' אלהינו נותן לנו וגו' עלה רש כאשר דבר ה' אלהי אבותיך לך וגו', וזה הדרך היה בדרומה של ארץ אדום והיו יכולין ליכנס דרך שם לא"י, אבל היו יראים מחמת עמלק כמו שנלחם עמהם ברפידים, כי המרגלים אמרו להם עמלק יושב בארץ הנגב, ואף שלא היה כח בעמלק להלחם אלא באותן שהיו פליטי ענן, כמו שפירש"י סוף פרשת כי תצא [דברים כה, יח] ויזנב בך כל הנחשלים אחריך וגו' מ"מ היו יראים בפרט ששמעו שימותו משה ואהרן בדרך, שענן הכבוד היה בזכות משה ואהרן, כמו שמצינו באמת דכתיב וישמע הכנעני מלך ערד שהוא עמלק, ואחז"ל [תענית ט א] מה שמועה שמע שנסתלקו ענני הכבוד וניתן רשות להלחם, וכמו שיבואר, לכך בקשו את מלך אדום לעבור דרך ארצם".

בבקשת משה מאדום, הוא מוחק את הפער של ארבעים השנים, ומתייחס למהלך אחד ופשוט – בני ישראל יצאו ממצרים וכעת נכנסים לארץ - במדבר כ, א: "וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה וַנֵּשֶׁב בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם וְלַאֲבֹתֵינוּ:  וַנִּצְעַק אֶל ה' וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ".

אדום לא הסכימו. וכך אומר הנצי"ב (העמק דבר דברים ג, יב): "וכל זה גרם חטא מרגלים, דאלו עלו מקדש ברנע דרך אדום לא"י, לא היה אז מלך אדום מסרב מלהרשות את ישראל לעבור בגבולו, בעוד שהיה פחד קריעת ים סוף על אלופי אדום, והיו כובשים תחלה ארץ ישראל ומחלקים בשוה ובאים אח"כ לעבר הירדן, ולא היה הגלות ושארי צרות, אבל עתה כשהעפילו לעלות והוכתו בשעיר עד חרמה, הוקל כבוד ומורא ישראל בעיני אדום, וכן במואב עד שהגיעו בעל כרחם לסיחון, ועלה שנכבשו ארץ סיחון ועוג ונתחלק ארץ עבר הירדן לבני גד ובני ראובן ויצא מה שיצא".

ז. חזרה על דרך המרגלים

אז עברו ישראל את אדום וניסו לעבור ברצועת גבול פנויה בין אדום למואב מדרום מזרח. הם ניסו לעבור בדרך שבה עברו המרגלים, כפי שמתרגם יונתן (כא, א על פי תרגום כתר יונתן): "וכי באו ישׂראל דרך מרגלים מקום שמרדו באדון עולם שכאשר שבו המרגלים היו בני ישׂראל חונים ברקם וחזרו לאחוריהם מִן רקם עד מוסרות שִׁשׁה מסעות, ארבעים שנים נסעו מִן מוסרות ושבו לרקם דרך המרגלים". וכן בפירוש הראשון ברש"י: "דרך האתרים - דרך הנגב שהלכו בה המרגלים שנאמר (במדבר יג, כב) ויעלו בנגב". וכן רשב"ם ועוד.

דרך שניה ברש"י היא שהארון אשר תר לפני המחנה הוא הרמוז בדרך האתרים - "דבר אחר דרך האתרים דרך התייר הגדול הנוסע לפניהם, שנאמר (במדבר י, לג) דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה" לפי פירוש זה, הארון הוא הוביל באופן טבעי אל תוך הארץ דרך הדרך הדרומית.

אז מגיעה הפרשיה של מלך ערד. ר' יוסף בכור שור מבאר כי זהות דרך זו עם דרך המרגלים, היא הגורם לעליית הכנעני להילחם: "וכיון שראו שבאו דרך המרגלים אמרו ודאי להלחם באים, כי דרך זה הראו להם המרגלים ונלחמו עמהם".

וכן פנים יפות במדבר פרשת חקת פרק כא פסוק א: "כבר כתבנו לעיל כשהלכו בדרום של ארץ אדום היו יכולין ליכנס לא"י בדרך הראשון כשיצאו ממצרים שנאמר [דברים א, כ - כא] באתם עד הר האמורי וגו' עלה רש שהוא יותר בדרומי של ארץ ישראל, אלא שלא היה רצון השי"ת להוליך אותם דרך שמה אלא לילך בדרום ממנו של ארץ אדום וילכו דרך סיחון ועוג מלכי האמורי שהם במזרחה של ארץ ישראל, אבל עמלק חשב שילכו דרך מקום הראשון שהלכו בה המרגלים ושם הוא ארץ ערד, לכך בא להלחם בישראל וחשב לעשות כמו במלחמות הרפידים שנאמר [שם כה, יח] ויזנב בך כל הנחשלים אחריך"

וכן רש"ר הירש במדבר פרשת חקת פרק כא פסוק א: "הכנעני: כנראה, מן הכנעני היושב בארץ ישראל, והוא נלחם בישראל כ"כנעני", כי הוא ראה סכנה נשקפת לעצמו מכוונת ישראל להתיישב בארץ הכנעני; משום כך יצא כנגדו בגבול הארץ".

[1] וכן במלחמת שאול (שמואל א טו, ז) מבואר כי עמלק יושב בתפר בין ארץ ישראל למצרים: "וַיַּךְ שָׁאוּל אֶת עֲמָלֵק מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרָיִם". וכן הוא במלחמות דוד (שם כז, ח): "וַיַּעַל דָּוִד וַאֲנָשָׁיו וַיִּפְשְׁטוּ אֶל הַגְּשׁוּרִי והגרזי וְהַגִּזְרִי וְהָעֲמָלֵקִי כִּי הֵנָּה יֹשְׁבוֹת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מֵעוֹלָם בּוֹאֲךָ שׁוּרָה וְעַד אֶרֶץ מִצְרָיִם".