נזירות שמשון ושמואל
מהפסוקים שבהם כתובים דיני הנזיר, עולה שהנזיר מחויב בשלשה דינים עיקריים: התנזרות מוחלטת מענבים ומכל מה שיוצא מענבים, איסור תספורת ואיסור טומאה למת. חז"ל אמרו שהיו שלש דמויות בתנ"ך שהיו נזירים: שמשון, שמואל הנביא ואבשלום בן דוד. רק אצל אחד מבין השלושה מפורש בתנ"ך שהיה נזיר והוא שמשון. אולם, אם נבוא לבדוק את הנזירות שהייתה אצל שמשון, נראה שנזירותו שונה מהנזירות הכתובה בתורה בשני דינים:
- שמשון נטמא למתים, שהרי הוא הרג את הפלשתים. יש להסביר דבר זה: כיצד ייתכן שנזיר אלוקים ייטמא למתים? אמנם ניתן לומר ששמשון הרג את הפלשתים ללא שנטמא בטומאת מת, אך הגמרא[1] למדה ששמשון כן נטמא למתים בשעה שהרג את הפלשתים.
- שמשון מעולם לא קיבל על עצמו נזירות. היה זה ציווי של מלאך האלוקים לאשת מנוח, אמא של שמשון, שהיא תקבל על עצמה נזירות בשם שמשון. מפשט הפסוקים עולה לכאורה שהאדם עצמו מקבל עליו נזירות. אם כן, כיצד ייתכן הדבר שאמא של שמשון קיבלה על בנה נזירות עוד לפני שהוא נולד?
השאלה השנייה מקבלת משנה תוקף בדברי הרמב"ם בהלכות נזירות שם כתב:[2]
והאיש מדיר את בנו קטן בנזיר אע"פ שלא בא לעונת נדרים, ואין האשה מדרת את בנה בנזיר, ודבר זה הלכה מפי הקבלה הוא ואינו נוהג בשאר נדרים.
לפי דברי הרמב"ם האלה, המבוססים על המשנה במסכת נזיר,[3] אין שום מניעה שמנוח עצמו היה נודר שבנו יהיה נזיר. אולם, אשת מנוח לא הייתה יכולה להדיר את בנה בנזירות. לכאורה ניתן אולי לומר שלמרות שהמלאך התגלה אל אשת מנוח, הרי שמנוח עצמו הוא שנדר ששמשון יהיה נזיר. אולם ננסה לענות אחרת.
נזירות שמואל:
ניתן לשאול גם על שמואל: כיצד חנה נדרה ששמואל יהיה נזיר? הרי אסור לאישה לנדור שבנה יהיה נזיר? יתירה מכך: שאלה משותפת נוספת העולה מנזירותם של שמשון ושמואל היא כיצד יכלה חנה (ואשת מנוח) לנדור ששמואל יהיה נזיר, הרי שמואל עדיין לא היה קיים בעולם? כדברים האלה תמה הרד"ק בפירושו לספר שמואל[4] וכך כתב:
אני תמה איך חל נדרה על בנה שיהיה נזיר ועוד שלא היה בעולם ואיך חל הנדר עליו ואפילו היה בעולם הרי אמרו האיש מדיר את בנו נזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר ואפילו באיש לא מצאו בו טעם אלא אמרו הלכה היא בנזיר ואם תאמר כי אלקנה עשה הנדר גם כן אחרי ששמע מאשתו זה לא ראינו והיאך הניח הפסוק לספור עיקר הנדר וכתב נדר חנה שאינו נדר זה רחוק ויותר אני תמיה איך לא דברו רז"ל בזה הדבר כי לא מצאתי בדבריהם בזה שום דבר לא במדרש ולא בתלמוד.
הרד"ק נשאר בצריך עיון וכותב שלא מצאנו התייחסות של חז"ל לשאלות שהעלינו: לא לשאלה כיצד חנה היא זו שהדירה את שמואל בנזירות ולא בשאלה כיצד חל הנדר על שמואל למרות שהוא עוד לא נולד. בעניין ההצעה שהעלינו לפיתרון אצל שמשון שמנוח הוא שהדיר את שמשון בנזירות וממילא גם אצל שמואל היה לכאורה ניתן לומר שאלקנה הוא שהדיר את שמואל בנזירות, טוען הרד"ק כי זה לא סביר, משום שהנביא כתב שעיקר הנדר היה של חנה ולא של אלקנה (ולא נראה שהטפל נכתב והעיקר חסר).
מצאנו שבפירוש הרמ"ז למשניות מסכת נדרים[5] הוא התייחס לשאלות אותם העלה הרד"ק והוא ענה עליהן, וכך כתב:
הרד"ק (שמו"א א,יא) תמה, דהא קיימא לן אין האשה מדרת את בנה בנזיר (פ"ד מ"ו). ועוד דלא היה עדיין שמואל בעולם. ולי נראה דלא קשיא מידי, שנדר חנה היה שהיא תעשה את שלה במה שתקדיש הנאתו עליה כל ימיו, ושתגדלנו בפרישות מיין וטומאה ותגלחת, ואחר שגדל הוא נתפייס בדעתו וקבל עליו נזירות עולם.
לפי הרמ"ז, הנדר של חנה לא היה נדר מחייב, אלא היה יותר בגדר משאלת לב. חנה אמרה שהיא תתאמץ על מנת ששמואל יהיה נזיר ותחנך את שמואל להיות פרוש מיין, טומאה ותספורת. אולם, אם שמואל יתנגד לכך, לא יחולו עליו דיני נזירות. כאשר שמואל גדל, חינוכה של חנה השפיע עליו והוא באמת קיבל על עצמו להיות נזיר.
חלוקת המשנה בין נזירות שמשון לנזירות רגילה:
מצאנו שהמשנה עצמה חילקה בין אדם המקבל על עצמו דיני נזיר לבין אדם המקבל על עצמו דיני נזירות כשמשון. מחלוקה זו אנחנו רואים שיש הבדל מובנה בהלכה בין שני סוגי הנזירות, וכך כתוב במשנה:[6]
הֲרֵינִי כְּשִׁמְשׁוֹן, כְּבֶן מָנוֹחַ, כְּבַעַל דְּלִילָה, כְּמִי שֶׁעָקַר דַּלְתוֹת עַזָּה, כְּמִי שֶׁנִּקְּרוּ פְלִשְׁתִּים אֶת עֵינָיו, הֲרֵי זֶה נְזִיר שִׁמְשׁוֹן. מַה בֵּין נְזִיר עוֹלָם לִנְזִיר שִׁמְשׁוֹן. נְזִיר עוֹלָם, הִכְבִּיד שְׂעָרוֹ, מֵקֵל בַתַּעַר וּמֵבִיא שָׁלשׁ בְּהֵמוֹת. וְאִם נִטְמָא, מֵבִיא קָרְבַּן טֻמְאָה. נְזִיר שִׁמְשׁוֹן, הִכְבִּיד שְׂעָרוֹ, אֵינוֹ מֵקֵל. וְאִם נִטְמָא אֵינוֹ מֵבִיא קָרְבַּן טֻמְאָה:
לפי המשנה, נזירותו של שמשון לא הייתה נזירות רגילה. לכן, אדם המקבל על עצמו נזירות כמו שמשון, דיניו שונים מאדם המקבל על עצמו נזירות סתם בשני דינים: הדין הראשון הוא שנזיר רגיל יכול להקל בתער ולהסתפר מעט כדי להקל את שערו ואילו לנזיר כשמשון אסור להסתפר אפילו מעט. הדין השני הוא שנזיר רגיל מביא קרבן במקרה והוא נטמא, ואילו נזיר כשמשון אינו מביא קרבן במקרה והוא נטמא. בגמרא[7] מובא שאדם המקבל עליו נזירות כשמשון יכול להיטמא למתים לכתחילה, והמשנה כתבה שאינו מביא קרבן טומאה בלשון דיעבד כלשון מקבילה למה שכתבה בתחילת המשנה לגבי נזיר עולם שמביא קרבן במקרה והוא נטמא.
ממילא יוצא שהנזירות של שמשון לא הייתה נזירות רגילה. הנזירות של שמשון הייתה נזירות שהדינים שחלו בה הם דינים שונים מאדם המקבל על עצמו נזירות, אם כי ברוב הדינים יש חפיפה מלאה בין שני סוגי הנזירות.
בשו"ת מהרי"ט[8] כתב יותר מכך: הרי ההלכה אומרת שאם אדם קיבל על עצמו נזירות על מנת להיטמא למתים, הנזירות לא חלה כלל. הסיבה לכך היא משום שאין נזירות למחצה שהרי ישנם שני מצבים: או שאדם הוא נזיר גמור לכל הדינים, או שהוא אינו נזיר. לעומת זאת, אדם המקבל על עצמו נזירות כמו שמשון, יכול לכתחילה להיטמא למתים. לשיטת המהרי"ט הסיבה פשוטה: מקור שני סוגי הנזירות שונה. בעוד שמקור הנזירות הרגילה הוא מהפסוקים בפרשת נשא המפרטים את דיני הנזיר, ואדם אינו יכול להשמיט חלק מהדינים המפורטים שם, הרי שהמקור לנזירות כשמשון הוא הלכה למשה מסיני. ללא שהייתה לנו הלכה למשה מסיני שנזירות כמו של שמשון יכולה לתפוס, לא היינו מעלים בדעתינו שאדם יכול לקבל על עצמו נזירות שלא כוללת גם את האיסור להיטמא למתים.
שיטת הרמב"ם:
בעוד שראינו שלפי הגמרא יש לכאורה שני סוגים שונים של נזירות, ושניהם נחשבים כנזיר אלא שהם חלוקים בדבריהם, כתב הרמב"ם[9] ששמשון לא היה בכלל נזיר גמור, וכך כתב:
שמשון לא היה נזיר גמור, שהרי לא נדר בנזיר אלא המלאך הפרישו מן הטומאה, וכיצד היה דינו, היה אסור ביין ואסור בתגלחת ומותר להטמא למתים, ודבר זה הלכה מפי הקבלה.
הרי שלפי הרמב"ם שמשון אינו נחשב לנזיר גמור. לשיטתו, אין מצב בו אדם מתחייב בנזירות באופן שלא חלים עליו כל דיני הנזירות. שמשון לא קיבל על עצמו נזירות, אלא המלאך הוא שהפרישו מטומאה. מדיוק בלשונו של הרמב"ם נראה לומר שדברי המלאך לא היו קבלת נזירות ממש, אלא רק הפרשה מטומאה שיחד איתה חלו דינים נוספים כאיסור תספורת ואיסור שתיית יין, אך אין הכוונה לנזירות של ממש. לכאורה לפי דברי הרמב"ם, ההיתר של שמשון להיטמא למתים נובע מכך שהוא עצמו לא קיבל על עצמו דין נזיר, אלא המלאך הפרישו מהטומאה וממילא אין יכולת בידי המלאך להחיל על אדם אחר את כל דיני הנזיר. ממשיך הרמב"ם וכותב שהמקור לסוג זה של הפרשה מטומאה הוא הלכה למשה מסיני.
הרמב"ם ענה על שתי השאלות ששאלנו בהדי מחתא. לו היה אביו של שמשון מדיר את שמשון בנזירות, היו חלים עליו כל דיני נזיר, לרבות האיסור להיטמא למתים. בגלל שהמלאך הוא שהפריש את שמשון מטומאה, הרי שעל שמשון לא חלו כל דיני הנזיר, אלא רק חלקם, ולכן היה מותר לו להיטמא למתים. הרמב"ם סובר גם שאין הדבר נקרא שאשת מנוח היא שהדירה את שמשון בנזירות, אלא המלאך הוא שהפריש אותה.
הסבר הנודע ביהודה:
בשו"ת נודע ביהודה[10] כתב שיש מחלוקת בין רש"י לרמב"ם בהסבר נזירותו של שמשון ועל פי זה הבין את דברי הרמב"ם באופן שונה ממה שכתבנו. הגמרא[11] שאלה כיצד ייתכן הדבר לומר ששמשון לא היה נזיר, הרי לכאורה מנוח הוא שאמר את הפסוק "כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן". אם מנוח הוא שאמר פסוק זה, משמע שמנוח הוא שנדר ששמשון יהיה נזיר, וממילא היה צריך שמשון להיות נזיר רגיל כדין כל אב שמדיר את בנו להיות נזיר והיה אסור לו להיטמא למתים. הגמרא דוחה את ההסבר הזה ואומרת שהמלאך הוא שאמר את המשפט ששמשון יהיה נזיר, וממילא מלאך אינו יכול להחיל נזירות על אדם. הנודע מיהודה מדייק מפירוש רש"י שיש הבדל בין ההוא אמינא של הגמרא אז חשבה הגמרא שמנוח הוא שהדיר את שמשון בנזירות לבין המסקנה. תחילה נביא את דברי רש"י שם.
בהסבר ההוא אמינא של הגמרא הסוברת שמנוח הוא שהדיר את שמשון להיות נזיר כתב רש"י[12]:
וקא ס"ד דמנוח קאמר להא מילתא דהוה ליה דבר הנדור דאדם מדיר את בנו בנזיר.
רש"י כאן אינו כותב מאיזו שעה הדיר מנוח את שמשון בנזירות, אלא כתב סתם שמנוח הדיר את בנו בנזירות, וממילא היה שמשון אמור להיות נזיר רגיל שאסור לו להיטמא למתים. אולם כאשר רש"י מפרש את מסקנת הגמרא שהמלאך הוא שאמר ששמשון יהיה נזיר, כתב רש"י[13] גם את התקופה ממנה שבה אמור שמשון להתחיל את נזירותו:
מלאך הוא דקאמר - כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן אבל מפי מנוח לא יצא.
מדייק מכאן הנודע ביהודה, מתוך שרש"י כתב רק בדברי המלאך ששמשון יהיה נזיר מבטן, הרי שרש"י סובר שלפי ההוא אמינא של הגמרא, מנוח כלל לא התכוון ששמשון יהיה נזיר מבטן, אלא התכוון ששמשון יהיה נזיר משעה שיגדיל. מנוח כלל לא היה יכול להדיר את שמשון בנזירות לפני שהוא נולד, שהרי ההלכה אומרת שאב יכול להדיר את בנו בנזירות רק משעה שהבן מגיע לגיל חינוך.
כמו כן חידש הנודע ביהודה חידוש נוסף. האיסור על אב להדיר את בנו לפני הגיעו לגיל חינוך הוא רק מכיוון שברור הדבר שהבן לא יעמוד בדיני נזירות וממילא כאשר האב מדיר את בנו לפני שיש יכולת בידיו לקיים את דיני הנזירות, הרי שהאב גורם לבנו לתקלה, וזה דומה לדין של אב המאכיל את בנו נבילות וטריפות. אולם, מנוח בושר על ידי המלאך ששמשון יהיה נזיר מבטן, ועל ידי בשורת המלאך היה ברור למנוח ששמשון יהיה נזיר ושהוא לא ייכשל בדבר, ולכן היה מותר למנוח להדיר את שמשון בנזירות עוד לפני שהגיע לגיל חינוך.
בהסבר הרמב"ם כתב הנודע ביהודה שכוונתו לומר שהמלאך לא ציווה את מנוח או את אשתו ששמשון יהיה נזיר. המלאך אמנם ציווה את אשתו של מנוח להינזר מיין וממאכלים האסורים לנזיר, אך דבריו ששמשון יהיה נזיר אלוקים לא נאמרו בתורת ציווי אלא בתורת סיפור דברים. כאשר שמשון גדל, הוא קיבל על עצמו את דיני הנזירות כפי שאמר אותם המלאך, וממילא נוצרה כאן מציאות ששמשון יקבל עליו מעין דין של נזירות ללא האיסור להיטמא למתים. לו היה זה מנוח שהיה אומר ששמשון יהיה נזיר, גם אם שמשון היה זה שהיה מקבל על עצמו דין של נזיר לאחר שהיה גדל, הרי שהוא היה חייב לקבל על עצמו נזירות מלאה הכוללת את האיסור להיטמא למתים, שהרי אין נזירות לחצאים במקרה והאב הוא המדיר את בנו.
לסיכום ראינו שיש שני סוגים שונים של נזירות: נזירות רגילה בה האדם מקבל על עצמו את כל דיני נזירות, נזירות שנלמדת מהפסוקים בתורה, ונזירות שמשון בה האדם מתחייב בכל דיני נזיר חוץ מהאיסור להיטמא למת (ומצד שני גם אסור לו להקל מעט את שערו במקרה והשער גדל). דין נזירות שמשון נלמד מהלכה למשה מסיני והוא אינו כלול בפסוקי התורה שבפרשת נשא.
הסבר הנצי"ב בטעם לשני סוגי הנזירות:
לסיום נביא את דברי הנצי"ב המחלק בין שני סוגי הנזירות. הנצי"ב מסביר שיש כאן שני סוגים של נזירות, היות ולכל אחת מהנזירויות יש מטרה שונה. הנזיר הרגיל רוצה להתקדש ולהגיע אל מדריגת רוח הקודש והסוג השני של הנזירות הוא כדי שאדם יציל עצמו מתאוות הניאוף. כאשר מטרת האדם בנזירותו היא להתקדש לה', הרי שהוא צריך להימנע מטומאת המת, היות וההימצאות בסביבתו של המת עלולה לגרום לכך שהאדם יהיה עצוב והעצבות מונעת נבואה. לעומת זאת, אדם המקבל על עצמו נזירות כדי להימנע מתאוות הניאוף, עדיף שכן ייטמא למתים ושיימצא בסביבתם של מתים, כדי שעל ידי כך יזכור את יום המיתה ולא ייכשל בחטא.
שמשון היה נזיר כדי להימנע מכישלון באיסור עריות ולא לשם התקדשות לה'. ממילא מובן הדבר מדוע היה מותר לו להיטמא למתים, שהרי על ידי שיטמא במת, יזכור את יום המיתה ויזהר מלהיכשל בעבירה.
[1] מסכת נזיר דף ד' עמוד ב'.
[2] הלכות נזירות פרק ב' הלכה יג'.
[3] פרק ד' משנה ו', לשון המשנה שם: "האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר".
[4] פרק א' פסוק יא'.
[5] פרק ט' משנה ה'.
[6] מסכת נזיר פרק א' משנה ב'.
[7] מסכת נזיר דף ד' עמוד ב'. כמו כן מופיעה שם שיטת ר"ש שאדם המקבל על עצמו נזירות כשמשון לא עשה כלום ולא חלים עליו בכלל דיני נזירות בגלל ששמשון עצמו לא קיבל על עצמו נזירות אלא רק אימו.
[8] חלק ב' - יורה דעה סימן כד'.
[9] הלכות נזירות פרק ג' הלכה יג'.
[10] יורה דעה מהדורא תנינא סימן קן'.
[11] מסכת נזיר דף ד' עמוד ב'.
[12] ד"ה ושמשון.
[13] ד"ה מלאך.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
