מה ההגיון שהתורה מתירה לגואל הדם להרוג רוצח בשוגג אם לא ברח לעיר מקלט? הרי הרוצח לא התכוון להרוג, ואין לו דין מוות. ולמה נתיר לאדם להרוג את הרוצח רק כי "יחם לבבו"?

אפשר להסביר כך:

במקרה כזה, שבו אדם לא התכוון להרוג, אבל גם לא נזהר מספיק: למשל אדם שנוהג בצורה פרועה בכביש ופוגע בסופו של דבר בהולך רגל: מצד אחד הוא לא התכוון לפגוע באף אדם. הוא לא רוצח. ומצד שני הוא ידע שההתנהגות שלו מסכנת אנשים, וזה כבר לא תלוי בו אלא במזל. אם כן, האדם הזה אשם חלקית במה שקרה, אבל לא אשם לגמרי.

וכאן יש לנו שתי נקודות מבט אפשריות: אם נסתכל במבט האנושי הפשוט, אז בית המשפט אכן לא יכול לחייב את האדם הזה כרוצח, כי הוא לא התכוון. אבל מבחינת משפחת הנרצח הוא בהחלט אשם. כי מבחינתם הנזק כבד מאוד, והם מחפשים באופן טבעי את האשם. וכיון שהאדם הזה לא חף מאשמה, ואין אף אחד אחר שאשם במקרה הזה, הרי שהוא האשם והם מסתכלים עליו כרוצח.

אבל אם נסתכל במבט אלוקי, רוחני, אז מקרים לא קורים סתם. "הָֽאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ", והקב"ה בחר שחוסר הזהירות של האדם הזה יתבטא במוות של אדם אחר. הקב"ה החליט שהגיע זמנו של אדם מסוים לעזוב את העולם, ושהדרך תהיה על ידי חוסר הזהירות של חבירו. ולפי נקודת המבט הזו, האדם אינו רוצח, כי הוא לא התכוון לרצוח. וגם האשמה על התוצאה הסופית לא מוטלת עליו, כי יש כאן בחירה של הקב"ה שהגיע זמנו של הנרצח למות. והכל נעשה בדין.

שני המבטים האלו כוללים את כל החיים, לא רק מקרה של רצח בשוגג. מי שמסתכל במבט אנושי פשוט, ולא רואה את העולם במבט של יד ה' המכוונת את הכל, מבין שהכל על הכתפיים שלו. ולכן הוא עוסק בפרנסה בעיקר, כמו שנהוג בעולם הזה, אחרת לא יהיה לו מה לאכול. מי שמסתכל במבט אלוקי, שה' מכוון את הכל לפי רצונו, יכול לסמוך על הקב"ה שידאג לו למה שצריך. ומצד שני הוא עסוק כל הזמן לנסות להבין מה ה' רוצה במציאות, ולכן הוא עוסק בתורה ובמצוות בעיקר.

התורה לא דורשת מכולם לחיות במדרגה השניה. זה לא מדרגה שמתאימה לכולם. רוב האנשים מסתכלים על העולם במבט אנושי, ועסוקים רוב הזמן בפרנסה. משבט לוי דורשת התורה לא לעסוק בפרנסה. אין להם שדות, והם מקבלים את האוכל שלהם ממעשרות, כלומר מהקב"ה. ומצד שני הם עוסקים בתורה כל הזמן ומלמדים אותה לעם ישראל.

התורה רוצה לתקן את העולם. התורה דורשת מאנשים להיות זהירים, ולדאוג שלא תצא תקלה מתחת ידם גם בשוגג. ולכן בכל מקרה אי אפשר לתת לרוצח להמשיך את חייו כרגיל. אי אפשר שהרוצח יאמר שהוא לא אשם, ויחזור לשגרה שלו, כי אז לאנשים לא תהיה סיבה להזהר מספיק. אבל אם מקרה שבו אדם רצח בשוגג יגמר בצורה שתשבש לחלוטין את חייו של הרוצח, אנשים יזהרו מאוד שלא להגיע למצב כזה. אנשים ישמרו על כל כללי הבטיחות הנדרשים.

ולכן כאן דורשת התורה מהאדם לבחור את נקודת המבט שלו.

אם הרוצח מסתכל בנקודת מבט אנושית, אז כלפי משפחת הנרצח יש בו אשמה. זו נקודת מבט שיש בה אמת, ולכן הקב"ה ברא בעולם את רגש הנקמה, שנועד למנוע רצח מיותר. כיון שמי שלא נזהר מספיק יודע שינסו בהמשך להרוג אותו, אנשים יזהרו וישמרו על כללי הבטיחות מחשש לנקמת דם.

אבל אם אדם מסוגל להתעלות למבט אלוקי, אז אפשר שיברח אל אחת מערי הלווים שהיו ערי מקלט, ויצטרף אליהם. יעזוב את העיסוק בשדה שלו, יעזוב את הפרנסה, וישב וילמד תורה בעיר המקלט.

אז אפשר להסתכל גם על המקרה במבט אלוקי, והאשמה לא תהיה מונחת על כתפיו של הרוצח. הקב"ה בחר שהאדם הזה ימות, והוא גם בחר שזה יקרה מחוסר הזהירות של האדם השני, שישנה בעקבות המקרה את דרכיו לגמרי. 

כך שהתורה דוחפת את האדם לבחור בנקודת המבט האלוקית ולשנות את דרכיו. הוא יעדיף שלא לחיות בפחד מתמיד, וגם לא לחיות בתחושת אשמה. אבל במה שהיא מאפשרת גם את גאולת הדם היא מבהירה, שהבריחה אל עיר מקלט אינה ענין טכני, אלא היא מחייבת את האדם לשנות את נקודת מבטו, ואם הוא נשאר בנקודת מבט אנושית, יש גם פתרונות אחרים.

[עיון נוסף והרחבה: עין איה שביעית יג, שם משמואל דברים פרשת ואתחנן שנת תר"פ 'ונראה דהנה בענין מקלט הרוצח', רש"ר הירש שמות כא יג, אברבנאל דברים יט א 'פן ירדוף גואל הדם אחרי הרוצח'].

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.