תשובת הרב יואב אוריאל
בתנ"ך מצינו תופעה נפוצה של לקיחת פלגשים. לאברהם, מנשה (בן יוסף), כלב, גדעון, שאול, דוד, שלמה ורחבעם היו פילגשים. בהמשך לעובדה זו, נאמר בגמרא (סנהדרין כא) במפורש שמותר למלך לקחת פילגשים מתוך כמות הנשים המותרת לו. מכאן שיש דרך ראשית מדאוריתא שבה פילגש מותרת.
אמנם יש להבין באיזו פילגש מדובר – האם כל אותם גדולי האומה לקחו אישה בלא כל הסדרה, כלומר בלי קידושין וכתובה, או שלקיחה כזו אסורה, והפילגש המותרת היא רק באמצעות קידושין או לפחות יחוד רשמי. בשאלה זו נחלקו הראשונים[1]:
נחלקו הרמב"ם והראב"ד מה הדין כאשר אדם הדיוט לוקח לו אישה באופן קבוע, ללא קידושין וכתובה. הרמב"ם סובר שיש איסור דאוריתא של 'לא תהיה קדשה'. לעומתו, סובר הראב"ד שאין בכך איסור.
שיטת הרמב"ם
זה לשון הרמב"ם בהלכות אישות (א, ד):
"קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך לו, וזו היא הנקראת קדשה, משנתנה התורה נאסרה הקדשה שנאמר (דברים כג) לא תהיה קדשה מבנות ישראל, לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה מפני שבעל קדשה".
ובהלכות מלכים (ד ד) כותב הרמב"ם כי יש היתר מיוחד למלך של לקיחת פילגש, אך להדיוט אסור:
"וכן לוקח מכל גבול ישראל נשים ופלגשים, נשים בכתובה וקדושין, ופלגשים בלא כתובה ובלא קידושין אלא ביחוד בלבד קונה אותה ומותרת לו, אבל ההדיוט אסור בפילגש".
הגר"א מבאר (ביאור הגר"א אבן העזר כו) כי הרמב"ם סובר שכל אותם גדולי האומה שלקחו פילגשים, לקחום באמצעות קידושין [או לפחות יחוד רשמי כפי שהרמב"ם מצריך למלך. הוא מביא שגם רש"י[2] והירושלמי[3] סוברים שפילגש המותרת היא רק בקידושין, וניתן לוותר רק על הכתובה.
שיטת הראב"ד, הרשב"א ועוד
הראב"ד בהלכות מלכים שם חלק על הרמב"ם:
אין קדשה אלא מזומנת והיא המופקרת לכל אדם אבל המייחדת עצמה לאיש אחד אין בה לא מלקות ולא איסור לאו והיא הפילגש הכתובה... אין איסור לאו אלא במזמנת עצמה לכל אדם...".
גם הרשב"א סובר בתור עובדה פשוטה וברורה כי פילגש מותרת מדאוריתא בלא שום הסדרה. כך כותב הרשב"א (בשו"ת המיוחס לרמב"ן סימן רפד):
"לא ידעתי במה יסתפקו בה דודאי מותרת היא כיון שיחדה לעצמו. שלא נאסרה אשה בזנות לישראל אלא ממדרשו של רבי אליעזר בן יעקב. נמצא אח נושא אחותו ואב נושא בתו. ועל זה נאמר ומלאה הארץ זמה. אבל כשנכנסה בביתו והיא מיוחדת וידועה לו בניה נקראים על שמו ומותרת. שהרי דוד נשא אותה. ולא הוזכר בכתוב ולא בגמרא הפרש בין מלך להדיוט. ומצינו גדולי ישראל נושאין אותה. שנאמר ועיפה פילגש כלב ילדה. וגדעון שופטן של ישראל שדבר בו ה' כתיב בו ופילגשו אשר בשכם ילדה לו. וא"ת שהשופט הרי הוא כמלך מפני שנוהג שררה על הציבור ופילגשו ידועה. נתת דבריך לשיעורים להתירה לבעלי השם. ופילגש בגבעה אילו היתה אסורה עליו לא אמר הכתוב ויקם אישה וילך אחריה. וכתיב ויאמר אבי הנערה אל חתנו. וגם הוא מתבייש בזמתו. אלא שהיה הדבר מותר ונהוג בישראל. והוא אמר ואוחז בפילגשי ואנתחה כי עשו זמה ונבלה בישראל. מכלל שהוא לא היה עושה לא זמה ולא נבלה. שמא תאמר מן התורה היא מותרת ומדבריהם הוא דגזור. וכי באיזה מקום הוזכרה גזירה זו בתלמוד, ואיזה ב"ד נמנו עליה, ובאיזה זמן נשנית משנה זו... הא אילו רצה שתהיה לו פילגש שלא תהא קנויה לו ולא אסורה על אחרים ולא קדש כלל הרשות בידו...".
וכן סבר הר"ן (שו"ת הר"ן סימן סח):
"...הפילגש המיוחדת לאיש אחד אינה נקראת מזנה שהרי מותרת היא, והאבות היו נוהגין בה כמו שאומר בפרק כהן גדול [סנהדרין כא א] מאי נשים ופילגשים, אמר רב יהודה נשים בכתובה וקדושין ופילגשים בלא כתובה וקדושין ואף על פי שיש שם גירסא אחרת זאת היא ברוב הנוסחאות, ומעתה כיון שהיא עומדת עמו בהיתר ומגדלת את בנו ונוהג בה מנהג פילגש לא מקריא מזנה".
אם כן, יש מחלוקת האם להדיוט מותר לקחת אישה לביתו ללא שום הסדרה בתור פילגש – לרמב"ם מדובר באיסור דאוריתא ולראב"ד ולרשב"א מותר.
האיסור בפועל
אמנם גם הראשונים המתירים מסכימים כי יש לאסור בפועל משום שעלול הדבר לגרום להפקרות. הראב"ד הנ"ל ממשיך ולומד מן הגמרא (סנהדרין כא, לפי חלק מן הגרסאות) בפועל, אף שאין בכך לאו, אסור לקחת אישה בלי לקדש אותה.
גם הרשב"א ממשיך בתשובתו הנ"ל ואומר:
"...ואתה רבינו ה' יחייך במקומך תזהירם מן הפילגש שאם ידעו ההיתר יזנו ויפרצו ויבואו עליהן בנדותן".
גם היד רמ"ה (סנהדרין כא א) הוא מן המתירים וכתב שיש לאסור בפועל מאותה הסיבה:
"ואף על גב דקידושין דאורייתא דכתיב כי יקח איש אשה ואין קיחה אלא בכסף והוא הדין לשטר ולביאה דכולהו יליף להו מקראי הני מילי לשויא אשת איש לחייבו במזונותיה ולאסרו בקרובותיה ולאסרה בקרובותיו ולחייב עליה משום אשת איש ושאר דברים התלוים באישות אבל אם רצה לייחד אשה בלא כתובה ובלא קידושין מדאורייתא שפיר דמי ורבנן הוא דגזור כדי שלא יהיו בנות ישראל הפקר".
הריב"ש (שו"ת הריב"ש שצה) כתב שאף למתירים, פילגש אסורה בפועל מדין גזירת דוד שלא לבוא על הפנויה. הוא כותב שמלבד יוצאים מן הכלל בתנ"ך, החל מגזירת דוד שלא לבוא על הפנויה, לא לקחו עוד גדולי התנ"ך פילגש.
הים של שלמה (מסכת יבמות ב יא) אומר שאסור לקחת פילגש מדין איסור דרבנו גרשום ומחשש פריצות[4].
בטור (בשם הרא"ש) ובשו"ע (אבן העזר כו) מובאת בעיה נוספת להתיר בפועל: בחלק מן המקרים יש בעיה נוספת בפילגש – שאם אינה מספיק קבועה לו היא יראה לטבול ועל כן עובר על איסור נידה.
הרמ"א (שם) מביא להלכה את המחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד לגבי פילגש:
"אבל אם מייחד אליו אשה וטובלת אליו, יש אומרים שמותר והוא פלגש האמורה בתורה (הראב"ד וקצת מפרשים). וי"א שאסור, ולוקין על זה משום לא תהיה קדשה (הרמב"ם והרא"ש והטור)".
מבחינה מוסרית
עד כה ביררנו את שיטות היסוד בענין ההיתר ההלכתי של לקיחת פילגש. נוכחנו לדעת כי גם המתירים אוסרים בפועל בימינו מחמת חששות של הפקרות ופריצות, וכן מחשש של אי הקפדה על הלכות טהרת הבית.
יש לשאול: מדוע לקחו אותם גדולי האומה פילגשים? האם לא חששו לשאלה המוסרית?
ובכן, זוהי סוגייה שממנה ניכר הפער בין האטמוספרה הרוחנית שלנו, ובין זו התנכי"ת. כבר מצינו כי התורה מתירה לקחת מספר נשים, וכך נהגו גדולי האומה, ובמשך הדורות, עם הירידה הרוחנית והמוסרית נאסר הדבר. באטמוספרה התנ"כית של גדלות רוחנית, וכשמדובר בנפשות ענקיות, ניתן לקחת בפועל נשים רבות, וכן פילגשים בלא לחשוש כלל. בדורות כאלו יש בקשרים מסוג זה אף יתרונות.
אך עם ירידת הדורות בעם ישראל, נאסרו תופעות אלה. כאמור, על פי הריב"ש נאסרה פילגש כבר מימי דוד. מכל מקום בימי התנאים והאמוראים נראה שלא נהגה כלל הפילגשות בפועל, ולא מצינו שמסופר על תנא או אמורא שלקח פילגש. כיום קשה לנו אף לדמיין כיצד יתכן לנהוג אחרת בלי שיהרסו כל גדרי המוסר לחלוטין.
[1] בשאלה זו דנו בבבלי (סנהדרין כא) ובירושלמי (כתובות פרק ה הלכה ב) ועל פי הגרסה שלנו בבבלי נראה כי יש בכך מחלוקת בין הבבלי לירושלמי – על פי הבבלי פילגש היא בלא כתובה ובלא קידושין. על פי הירושלמי פילגש היא עם קידושין ומחלוקת האם גם כתובה מסויימת.
[2] ברש"י על התורה (בראשית כה, ו) משמע שסובר כרמב"ם שהפילגש המותרת היא בלי כתובה, אבל עם קידושין: "נשים בכתובה, פילגשים בלא כתובה, כדאמרינן בסנהדרין (כא א) בנשים ופילגשים דדוד".
[3] ראה בהערה 1.
[4] "ומ"מ נ"ל, בדורינו שפשטה חרם דרבינו גרשון שלא לישא אשה על אשתו, ק"ו פילגש ואשתו, דלא עדיף, ואף היכא דלא נתפשט חרם דר"ג, אין להתיר כלל, כי בעו"ה הדור פרוע, אם תתיר לו פלגש, תמלא הארץ זימה, כי אפי' הרמב"ן גופא כ' בסוף התשו', ואתה במקומך תזהר מן הפילגש, שמא יזנו ויפרצו, ויבואו עליה בנדתה, ומ"מ היכא דכבר עבר ונשא, אין כח בידינו להוציאה ממנו, במקום דליכא תקנת ר"ג, או היכא דלית ליה אשה, ומ"מ לכתחילה במקום שאינם נזהרים ליקח פלגש, ראוי לגזור ולהחמיר ע"ז, ומי שעבר אח"כ יש כח ביד הב"ד להוציאה ממנו בע"כ, וליסרו בשוטים, עד שיניחנה".
