שלושה פסוקים בתחילת הפרשה מתארים את התהליך שמנישואי יצחק ורבקה ועד לידת בניהם:

"ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה".

"ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא, ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו".

"ויצחק בן שישים שנה בלדת אותם".

מקריאת הפסוק האמצעי בפני עצמו, באופן טבעי עולה ההבנה כי היענות ה' לתפילתם היתה מיד. אולם מקריאת שלושת הפסוקים יחד עולה ההבנה כי עברו בינתיים עשרים שנה(!), עשרים שנה של תפילות וציפייה! ובכל זאת, לא ניתן להתעלם מכך שהפסוק האמצעי מנוסח בצורה שמשתמע ממנה כביכול ההריון היה תוצאה ישירה של התפילה – "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לה'... - וַיֵּעָתֶר לוֹ ה'". ללמדך, שאע''פ שההיענות לא היתה מיד – היא נבעה מכוח התפילה של יצחק ורבקה, והיתה תוצאה ישירה שלה.

גם כשעובר זמן רב שבו התפילות לא נענות, כביכול, יש לדעת שהן פועלות בדרך שלהן ובקצב שלהן. דברים קטנים מצריכים תפילות, ודברים גדולים מצריכים הרבה תפילות, שמהוות הכנה רוחנית לקבלת המבוקש המשמעותי, כמו במקרה זה של יצחק ורבקה. השפעתה ופעולתה של התפילה הן הכרחיות ומחוייבות, והפסוק מבליט זאת בכך שהפועל של התפילה – "וַיֶּעְתַּר", וכן הפועל של ההיענות – "וַיֵּעָתֶר", הם מאותו השורש ושווים זה לזה (מלבד הניקוד), כמו לומר שלפעולת התפילה יש חלק בהגשמת המבוקש, כמו לעצם ההיענות מצד הקב"ה.

בתפילת "נשמת" מופיעות ארבע שורות, היוצרות אקרוסטיכון של 'יצחק' ו'רבקה', כידוע:

"בפי ישרים תתרומם

ובשפתי צדיקים תתברך

ובלשון חסידים תתקדש

ובקרב קדושים תתהלל".

סדר האקרוסטיכון הזה מבליט גם בצורה גרפית את תפילת 'יצחק לנוכח אשתו', המבטאת בצורה מובהקת את כוח פעולתה של התפילה, כאמור. מעניין לציין כי בנוסח אשכנז סדר השורות הוא שונה, כך שאינו יוצר את השם 'רבקה', מלבד בימים הנוראים שבהם השורות נאמרות בסדר זה – והלוא בימים אלו מופיע ביתר שאת כוחה של התפילה, כדברי התלמוד (רה''ש יח ע''א): "דרשו ה' בהמצאו [קראוהו בהיות קרוב] - ... אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים".

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.