הבתים והערים בחומש בראשית
בחומש בראשית ישנן שתי מגמות הפוכות זו מזו. בחומש זה יש מי שניסה להתחמק מן הנדודים, וליצור התקבעות על ידי בנין ערים:
ד, טז: "וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה'... וַיְהִי בֹּנֶה עִיר".
יא, טז: "וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם... וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל".
מן העבר השני, יש מי שהסכים לנדוד ולנדוד ככל שידרש:
יב, א: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ... וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ".
כג, ד: "גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם".
האבות שבאו להשתרש בארץ במצוות ה', נדדו בארץ בלא הפסקה, ובכל זאת לא ניסו להשתקע ולבנות בתים וערים. נאמר פעמים רבות שבנו אוהלים, אך הם לא בנו בתים! התורה מדגישה את הציווי לאברהם לעזוב את "בית אביך" ומאז הוא בסימן 'לך לך'.
רק אצל יעקב נאמר שבנה בית (לג, יז): "וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת...", אך דוקא משום כך דואג יעקב להנציח את ארעיותו – "...וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת" – יעקב קרא את שם המקום 'סוכות' על שם מבני הארעי שבנה למקנהו! כלומר יעקב מצהיר לדורות שאין לראות את בנין הבית בתור התקבעות למקום אחד. הוא ממשיך בנדודיו.
האבות מביאים בשורה לעולם: ניתן לחיות ללא השתעבדות לבית ולרכוש. כאשר צריך, הם מוכנים לגלות ולנדוד ככל שידרש למען תיקון העולם.
לעומת האבות, הערים הראשונות בתנ"ך הן ערים חוטאות – קין הוא הראשון שבנה עיר. אחריו מופיע דור הפלגה שרצה לבנות עיר. בהמשך – חמש ערי סדום ועמורה.
זוהי מגמה אשר חומש בראשית מעמיד לנו זו מול זו – הערים של קין ושל דור הפלגה המבטאות שיעבוד לצרכים הגשמיים של העולם הזה, מול מוכנות האבות ללכת אחרי הקב"ה לכל אשר ישלחם.
ומצד שני: התפקיד של העיר שבנה קין
למרות שבניית ערים בעולם החלה מתוך מצב של חטא, גם למגמה זו הועיד הקב"ה תפקיד בתיקון עולמו.
קין הנודד בנה את העיר הראשונה בעולם (ד, טז-יז): "וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה' וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן. וַיֵּדַע קַיִן אֶת אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת חֲנוֹךְ וַיְהִי בֹּנֶה עִיר וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ". קין הוא הנודד שאין לו מקום בעולם, ודווקא הוא הראשון בהיסטוריה שמוזכר שבנה את העיר – המקום הקבוע של בני האדם!
המלבי"ם על הפסוק מבאר מדוע דוקא קין בנה עיר:
"אחר שראה שנתרחק מאביו ראה להעמיד בנים שלא יהיה יחידי בעולם, ובאר כי לא יבם אשת הבל ובשגם לחז"ל שעליה היה המריבה ביניהם, כי שב מדרכו הרעה, ויהי בונה עיר, שאחר שהוא היה הרוצח הראשון שהרס את הדת הטבעי, שבזה יהיו בני אדם כדגי הים איש את רעהו חיים יבלע, רצה לתקן זאת במה שיבנה עיר שבה יתחברו האנשים לקבוץ מדיני ויעשו ביניהם חוקים ונמוסים, ובאופן שיעזרו זה לזה נגד המתקוממים עליהם... ובנין העיר הזאת היה התחלה לקבוץ המדיני, והוא יסד הנהגת העיר שזה יסוד לחכמת הנהגת המדינה... וספר הכתוב שלכן האריך ה' לבני קין למען תתישב הארץ והם היו לבני שת כעלים החופפים על הפרי, והם חדשו המלאכות והאומניות, שכל זה היה צריך לישוב העולם אשר לשבת יצרה"
יש כאן השגחה אלוקית שייעדה תפקיד דווקא לנדודי קין שנגרמו על ידי חטאו. לולא שקין היה נודד, לא היה עולה בו הצורך לבנות עיר – מקום מוגן קבוע לבני האדם. מהבריאה ועד לקין, היתה הקרקע נותנת את כוחה לאדם ופרנסתו היתה נמצאת לו בכל מקום. למרות שהקב"ה קילל את האדם שיאכל מן האדמה בזיעת אפיו, מתברר בקללה לקין כי האדמה עדין היתה נותנת כוחה לאדם באופן טבעי יחסית. והנה, העונש של נדודי קין מעורר ומגביר את אופי הקנין וההתערבות בטבע הטבוע בו. הואיל ופרנסתו ומגוריו לא יסופקו באופן טבעי, ועליו יהיה לדאוג בעצמו לפרנסתו. צורך זה הוא המוביל אותו לבנות עיר. באמצעות קין מפתח הקב"ה את העולם ומלמד את האדם לדאוג בעצמו לפיתוח מקומו.
כן מבאר העקידת יצחק בראשית שער יא (פרשת בראשית):
"ויהי בונה עיר...וקרא שמו חנוך כי חנך בו בנין הערים וישיבת המדינות בסדר ויושר אשר אי אפשר זולתו".
וכאן ניכר התיקון – קין אינו קורא את העיר על שמו משום שהוא מבין שאין הוא ראוי למקום מגורים קבוע. נגזר עליו לנדוד. הוא קורא את העיר על שם בנו חנוך.
הרמב"ן מבאר באופן דומה, אך עם הדגשת קללת קין:
"וטעם ויהי בונה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך - כי מתחילה היה חושב להיות ערירי בעונו, ואחרי שנולד לו זרע החל לבנות עיר להיות בנו יושב בה, ובעבור כי הוא ארור ומעשיו לא יצליחו קראו "חנוך", להגיד כי לא בנאה לעצמו, כי הוא אין לו עיר ומושב בארץ, כי נע ונד הוא, אבל יהיה הבנין לחנוך, וכאלו חנוך בנאה לנפשו. ומפני שלא אמר "ויבן עיר", כאשר יאמר ויבן את נינוה (להלן י יא), ויבנו בני גד את דיבון (במדבר לב לד), יורה כי היה כל ימיו בונה העיר, כי מעשיו ארורים, יבנה מעט בטורח ועמל, וינוע וינוד מן המקום ההוא, ויחזור שם ויבנה מעט, ולא יצליח את דרכיו".
וכך מבאר הרש"ר הירש:
"עם קין החלה שאיפה חדשה: העיר. קין היה תלוש מן הקרקע, - מנושל מן השדה, עזוב מאת ה' ומנודה מחברת האדם. מה עוד נותר לו? הוא נותר לעצמו; נותרו כוחותיו הרוחניים והכשרונות הטמונים באישיותו. התוצאה הטבעית היתה - להיות בונה עיר. העיר - בניגוד לכפר - תלושה מן הקרקע ומנותקת מן החקלאות. יושביה מתפרנסים מכוחות האדם. התוצרת החקלאית מגיעה לערים, ושם יעבדוה בהתאם לצרכי האדם; האמנות והתעשיה מטביעות עליה את חותם השכל האנושי. הכח, הרוח והכשרון - הם "שדות" ליושבי הערים. והם הולכים ומתפתחים, - כפי שיסופר מיד להלן. הכפר שקוד על תרבות הקרקע, והעיר - על תרבות האדם. הכוחות הנמים באדם מתעוררים בעיר; כביכול, האדם ניעור; ואולי מכאן שם ה"עיר" - משורש "עור". והפסוק מתקיים פשוטו כמשמעו: "ויציצו מעיר כעשב הארץ" (תהלים עב, טז): האדם יפרח בעיר - כעשב בשדה. ניגוד זה שבין עיר לכפר מתגלה גם בחוקים מאוחרים יותר. שבט לוי לא נטל חלק בקרקע, - והוא זכה בערי הלויים; הרוצח הוגלה מאדמת הקודש, - כדרך שקין גורש מכלל האדמה, - והוא גלה לערי המקלט. וכך, בתי ערי חומה נדונים כתלושים מן הקרקע; הם עוברים לצמיתות מיד ליד - כנכסי דניידי. ולפיכך: אפייני הדבר, שהעיר הראשונה נוסדה על ידי קין, שהיה תלוש מן הקרקע ותלוי רק בעצמו. עם הולדת בנו הראשון ראה צורך לבסס את עתידו; ולא היתה לו דרך אחרת, אלא להיות בונה עיר".
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
