אברהם החל כבר באור כשדים ובחרן את המגמה של קירוב בני האדם לעבודת ה'. במשך שנים הוא עסק בהנחלת דרך החיים החדשה של אמונה בה' אחד. לאורך כל שנותיו עד גיל שבעים וחמש בו נצטווה 'לך לך', הוא עסק בהנחלת דעת ה' ועבודתו לכל הגויים. היה זה פרויקט אדיר שנועד לשנות את ההיסטוריה. בתהליך הקריאה בשם ה' אברם נאלץ להילחם בנמרוד המלך הגדול, והוא פעל לבדו לשנות את הכיוון של ההיסטוריה.

הציווי 'לך לך' הוא שינוי כיוון חריף ועצום. הוא היטה את אברהם מפעילות זו אל דרך חדשה של שינוי העולם: 'ואעשך לגוי גדול'. מעתה אברהם יפעל בדרך אחרת – בתהליך של מאות ואלפי שנים של הקמת עם נבחר. עם זה יצמח ויגדל, וכאשר יתבסס בארצו יקרין רמה חדשה ועליונה של עבודת ה'. הוא יקרין את דרך הטוב והישר על כל העולם עד שיתקיים בהם: 'ונברכו בך כל משפחות האדמה'. מדובר בתהליך שאורכו כאורך ההיסטוריה, אך מבחינת התהליכים קצרי הטווח של אותה השעה - הציווי ללכת מחרן היה נראה כעקירה של כל פעילותו שם. באותם רגעים נראה היה כי זוהי פגיעה במעמד אברהם בתור המורה הגדול של חרן.

ועם כל זאת, כאשר אברהם נדד אל הארץ הנבחרת הוא הבין שאין הוא צריך לפסוק מחינוך נפשות הגויים, אלא להמשיך בכך במקביל. כאשר אברהם עלה מחרן אל ארץ ישראל הוא הביא איתו המוני אנשים אשר קירב לדרך האמת, כפי שכותב רש"י (בפירושו הראשון): "אשר עשו בחרן - שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום".

וכך לאורך חיי אברהם הוא המשיך להילחם על האמת של העולם וללמד את האומות מוסר וצדקה. בספר באר מים חיים (בראשית פרשת נח) כותב שלמרות הציווי לעזוב הכל מאחוריו, אברהם המשיך במגמה של חינוך העולם, ולא פנה להסתגר בבניית העם בלבד: "ועל כן 'וילך אברם כאשר דבר אליו ה'' – ה' דייקא בחינת המהוה ולא בחינת אלהים בחינת הקימוץ המורה על בחינת ישיבת בד בבד שלא לקרב עצמו לכל הנבראים. כי אם בשם ה' הלך לראות לקרב את כל דברי העולם לגייר את הגרים ולדבק כל שאר הנבראים להכניסם תחת כנפי השכינה. וכן הנה (יב, ה): 'ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן – שהכל לקחו להתקרב על ידו לשם ה' ולא ירא ולא פחד כלל, שלא יוגרר ח"ו אחר דברי העולם".

ובספר שאר ישראל (לנצי"ב, פרק ד) כתב על כך: "וגם החל אברהם להקים מצוה זו ויצא מחברון לבאר שבע, שהיה מקום מרובה באוכלסין ויקרא שם בשם ה' אל עולם, כמבואר בספר בראשית (כא, לג), היינו שפרסם אלהותו אפילו לעוברי ארח, אף שלא נסה אברהם אבינו לגיירם ממש, מכל מקום הבינם לדעת ולהכיר את מי שאמר והיה העולם". כלומר במקביל למשימה הגדולה להקים אט אט עם נבחר, אברהם עסק בקירוב כל הגויים שפגש לעבודת ה'.

ניתן היה לחשוב שמשימה זו של קירוב אנשים להכיר את בורא העולם היתה שולית ומשנית, לצד המשימה הכבירה והפלאית שהוטלה על אברהם להקים עם חדש שיברך את כל משפחות האדמה. אולם חז"ל מזהים שהפצת האמת של אברהם היתה נקודת מפנה היסטורית ראשונה במעלה. במסכת עבודה זרה (ט, א) נאמר: "תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי העולם, שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח..." ואז הגמרא מסבירה שנקודת המעבר ההיסטורית מאלפיים שנות התוהו אל אלפיים שנות התורה לא התרחשה רק ממתן תורה כפי שהיינו צפים, אלא מאז שאברהם החל לעשות נפשות בין הגויים וללמדם על דרך ה'. החזקוני (יב, ה) כותב זאת באופן חד: "'ואת הנפש אשר עשו' אמרי בשמעתא דתנא דבי אליהו כאן מתחיל מתן תורה".

המשמעות היא שהגיורים של אברהם לא היו בעלי משמעות מקומית וזמנית, אלא בעלי משמעות היסטורית וכלל עולמית: אברהם החל להציב את דרך התורה במרכז האנושות.

אחריתם של 'הנפש אשר עשו בחרן'

אולם דוקא על רקע הבנת החשיבות הגדולה של כל אותם נפשות שהצטרפו לאברם, חשוב לשאול מה היתה אחריתן. הרי בהמשך קורות האבות האנשים הללו אינם מופיעים, וחשוב לדעת מה היו המשך קורותיהם, בכדי לקבל מבט רחב על פועלו של אברהם.

נביא בזה שלושה כיוונים שונים המופיעים בחז"ל ובמפרשים ביחס להמשך דרכם של מתגיירי אברהם:

א.      האבות המשיכו לפתח את מפעל הגיור

על פי חז"ל במדרש בראשית רבה (פד, ד) שלושת האבות המשיכו לקרב את הגויים אל הבורא: "יעקב גייר גיורים דכתיב: 'ויאמר יעקב אל ביתו וגו' ויתנו אל יעקב וגו''. ביצחק לא שמענו [-שגייר גיורים]. והיכן שמענו? רבי יצחק ותאני לה משום רבי הושעיא רבה בשם ר' יהודה בר סימון כאן כתיב: 'וישב יעקב בארץ מגורי אביו'. מאי מגורי אביו? מגיורי אביו". כלומר גם אם התורה התיחסה כמעט רק בתהליכי הקמת העם הנבחר על ידי שלושת האבות, יחד איתו נמשך גם התהליך של הקריאה בשם ה'. כך מסכם זאת רבנו בחיי (יב, ה) על בסיס מדרש זה של חז"ל: "הא למדת שכל האבות הלכו בדרך הזה לבטל עבודה זרה ולפרסם האמונה והיחוד". בהמשך (כו, טו) מדגים רבנו בחיי כיצד המתגיירים הללו היו קרובים לחזור לסורם והאבות היו צריכים להילחם עליהם מול הפלשתים: "ויש שפירשו כי הבארות הללו רמז לגרים שנתגיירו בימי אברהם, כי הם קלים לקבלת האמונה כמו הבארות שהם קלים לקבלת המים, ופתיחת הלב הסתום באמונה יכנה הכתוב חפירה, ולכך יאמר מצד הקנאה "סתמום פלשתים", כלומר סתמו את לבם והחזירום לסורם, וזהו: "וימלאום עפר", כי תחת שמלאם אברהם חכמה ודעת את ה' באמונת היחוד, מלאום פלשתים אמונתם הרעה, כי יכנה הכתוב האמונה הרעה או העצה הרעה לעפר... ואחר כך נתגבר עליהם יצחק והחזירן למוטב...".

ב.       קירוב הרחוקים של האבות לא הצליח לטווח ארוך

מספר מפרשים עמדו על כך שבניגוד למשימה הגדולה של האבות להקים את העם נבחר, המשימה השניה שלהם לקרב את הגויים לדרך ה' לא זכתה להמשכיות יציבה. כך כותב האלשיך (טו): "ועוד טענה שנית והיא כי אילו היתה תורתו וכשרותו נמשכת ממנו לזרעו אחריו החרשתי, אך אינו רק אליעזר, כלומר הוא לבדו ולא לזרעו אתו. והוא במה שידענו מרבותינו ז"ל בפרקי רבי אליעזר (פרק כט) כי כל הנפש אשר עשו בחרן לא נמשך לזרעם אחריהם כלל רק הם בעצמם בלבד".

וכן כתב בכתב והקבלה (שם): "אמנם הוא ית' הודיעו לא יירשך זה, כלומר האמונה האמתית לא תהיה נעתקת ממך על ידי אליעזר כי לא תתנחל אצלו אל זרעו אחריו. וכמ"ש בפרקי דר"א (פכ"ד) כי כל הנפש אשר עשו בחרן לא נמשך לזרעם אחריהם". וכך מסכם זאת הכתב והקבלה בחומש שמות (ו): "וכן 'לא נודעתי להם' –לא נודעתי מהם מסבתם, לא היו האבות סבה להתודעות שמי בעולם, וטעם ושמי ה' לא נודעתי להם, ע"י האבות לא נודע שמי ה', ולא נתפרסם לכל, הם לבדם ידעו והכירו אותי, אבל כל באי עולם היו משוקעים בטומאת האלילים, וכמאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו, לא ידעתי את ה', וכל השתדליות אברהם לפרסם ברבים ולקרוא בשם ה' לא הועיל להם, וכמו שכתוב בפרקי דרבי אליעזר (כד) כי כל הנפש אשר עשו בחרן לא נמשך לזרעם אחריהם. ובזה הודיע הוא ית' סבה גדולה לגאולת ישראל ממצרים כי על ידי זה יהיה מציאת ה' נודע ומפורסם בעולם".

וכן המשך חכמה (בראשית כא, לג) מדגיש חוסר העמידה של המתגיירים באמונת ה', בניגוד לעמידה היציבה של אמונת יצחק וזרעו: "'ויקרא שם בשם ה' אל עולם' – יתכן דהוי כמו דכתיב "לעולם". דקודם שנולד יצחק ופרסם אברהם מציאות השם והשגחתו הפרטית ואחדותו שהוא בלתי מושג, אם מת הלא נשכח כל לימודיו ועיקריו, וכמו שאמרו במדרש (פרקי דרבי אליעזר כט) ש"הנפש אשר עשו בחרן" חזרו לסורן. אולם כאשר נולד יצחק, אשר הבטיח השם יתברך "והקימותי... להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך" (יז, ז), וכדאמרו ביבמות ק, א - "המיוחס אחריך", וידע שהוא ינחיל הדיעות האמיתיות ויפרסם אלקותו. לכן אמר שהוא עכשיו "אל לעולם", ולא יופסק ידיעתו יתברך לדור דור, והבן".

מן המקורות הללו ברור שהקב"ה סידר את הדברים כך שלמרות הפניה לכלל בני האומות, רק הדרך של הקמת עם נבחר הצליחה. כלומר גם לאחר דור המבול ודור הפלגה הקב"ה פתח את השער וסלל את הדרך לכל בני העמים לקום ולהתקרב אליו באמצעות אברהם ושאר האבות. אולם ההיסטוריה גילתה שבני העמים אינם מצליחים לעמוד בתביעה זו באופן נרחב, ואפילו הקירובים בקנה מידה קטן לא החזיקו מעמד לשנים רבות.

כך התברר שהדרך לשמירת הקשר עם רבונו של עולם היא רק באמצעות הקמת זרע קודש.

ג.        גיורי אברהם סללו את הדרך לגיורים לאורך כל ההיסטוריה

הרמב"ם בהלכות ביכורים (ד, ג) פותח בפנינו פרספקטיבה חדשה ביחס לגיורי אברהם: "הגר מביא וקורא שנאמר לאברהם אב המון גוים נתתיך. הרי הוא אב כל העולם כולו שנכנסין תחת כנפי שכינה, ולאברהם היתה השבועה תחלה שיירשו בניו את הארץ". (הלכה זו מקורה בר' יהודה בירושלמי ביכורים א, ד). מתגלה כאן עיקרון גדול ועצום: אברהם יצחק ויעקב נקראים אבותינו, אולם אברהם הוא גם אב של הגרים כולם לאורך כל ההיסטוריה. כלומר אברהם הוא התחיל את המגמה של קירוב בני האומות תחת כנפי השכינה, ולמגמה זו יש המשך ניצחי: כל הגרים המצטרפים לישראל כל ימי עולם.

נמצא שהשפעת קירוב הרחוקים של אברהם לא היתה מצומצמת באותם אנשים שהלכו אחריו באור כשדים ובחרן, אלא השפעתו ניכרת במסלול שהוא סלל לכל אומות העולם להתקרב לקב"ה. אברהם נוצר שפה חדשה בקרב האומות: מאז יש בקרבן אפשרות קבועה 'לעבור את הנהר' כמו אברהם, ולהפוך להיות נספחים של עם ישראל. מסלול זה פועל בתחילה בכל הגרים שמצטרפים לישראל, אך בזמן הגאולה מסלול זה יפעל על כל האומות, כאשר כולן תתקרבנה לשם ה'.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.