בפרשות הראשונות של חומש בראשית מופיעה מערכת של קשרים בין האדם לאדמה שממנה הוא נוצר. עשויים היינו לחשוב כי האדמה היא כביכול אחד מחומרי הגלם שמהם נוצר האדם, ולאחר יצירתו, הרי הוא עומד לעצמו ונפרד ממנה. אולם בחומש בראשית מתגלה שהאדמה איננה משמשת רק כמקור המחצבת של חומר האדם, אלא יש לה חיבור מתמשך איתו. האדם והאדמה הם כשני איברים בגוף אחד גדול, כך שהאדמה ממשיכה לשמש תמיד מקום לאדם, והיא מקור הגידול שלו. משום כך רואים אנו בחומש בראשית תופעה ובה מה שקורה לאדם – קורה גם לאדמה. נסקור אם כן, את דרכי הקשר בין האדם והאדמה בחומש בראשית:
1. האדמה היא כינוי לשכבה העליונה של כדור הארץ – השכבה שעליה מתהלך האדם, אותה הוא עובד, ובה הוא בונה את ביתו[1]. בחמשת ימי הבריאה הראשונים האדמה כלל אינה נזכרת, ומופיע כינוי כללי יותר: 'ארץ'. ארץ היא שם מופשט יותר. זהו הכינוי של כלל אזור היבשה של כדור הארץ, ובשם זה אין קשר מיוחד לאדם. רק ביום השישי, יום בריאת האדם, מתחיל להופיע הכינוי 'אדמה' – "ואת כל רמש האדמה למינהו". אך זהו רק רמז.
הזיקה בין האדם והאדמה מופיעה לראשונה בתיאור המצב החסר בו היתה האדמה שרויה בטרם שנברא האדם: "וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה" – תחילה מופיעה תלות של האדמה בבריאת האדם ממנה. כל ההתפתחות של העולם תלויה בכח ההצמחה של האדמה, אך היא עצמה היתה קפואה ודוממת כל עוד לא הגיע האדם שיעבוד בה.
ומתברר כאן ההבדל בין 'ארץ' לבין אדמה – הצמחים כבר נבראו בארץ, שהיא כוללת את כל היצורים התחתונים באופן כללי, אך באדמה – השכבה המצמיחה של הארץ עדין לא יכלו הצמחים לגדול, והיו תלויים באדם.
2. בהמשך היום השישי נברא היצור אשר לו חיכתה האדמה. באופן מפליא יצור זה נברא ממנה עצמה ונקרא על שמה (ב, ז): "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה". מתברר כי הקשר בין האדם לאדמה איננו רק בכך שהאדם מסוגל לגרום טכנית לכך שה' ימטיר מטר על האדמה. הקשר ביניהם הוא 'קשר דם' ממש – האדם קרוץ מן האדמה.
3. בחטא אדם הראשון מתגלה עד כמה האדמה תלויה במעשי האדם. האיסור שהוטל על האדם היה על אכילת אחד מפירות האדמה. וכאשר עבר על כך, עונשו היה שהאדמה התקללה: "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה". הקב"ה איננו מקלל כאן באופן ישיר את האדם עצמו, אלא מקלל את בית הגידול שלו – האדמה. כוחה יורד, ועל כן יצטרך האדם להתאמץ הרבה יותר לשם גידול מזונו.
4. גם בחטא קין תופסת האדמה תפקיד מרכזי ביותר. קין הוא עובד אדמה. בתור שכזה הוא היה קרוב ביותר אל הקללה שדבקה בה מאז חטא האדם. קין הורג את הבל ודמי הבל נספגים באדמה. האדמה היא גם המוציאה לפועל של ענשו (ד, י-יג): " וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה: וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ: כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ".
5. כאשר חטאי האדם גוברים ומתרבים, קורא למך לבנו נח, מתוך תקוה וקביעה כי הוא ינחם את האנושות מקללת האדמה (ה, כט): "וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה'". ופרשת נח מסתיימת באמירת ה' למחות את האדם מן האדמה (ו, ז): "אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".
6. חטאי דור המבול הרחיקו את האנושות מאד מן האדמה עד כדי כך, שהם נותקו ממנה. המבול אינו אלא העלאת יסוד המים מחדש, ויצירת ניתוק בין האדם ובין האדמה, כור מחצבתו. ואכן, בתחילת פרשת נח ניכר שהאדמה שבה ונקראת 'ארץ' (ו, יב): "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ". רק בעקבות המבול, כאשר ה' נתן קיום לאנושות מחדש, הוא נשבע שלא יקלל עוד את האדמה (ח, כא): " וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו... וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ".
נמצאנו למדים ששלושת החטאים הראשונים המתוארים בתנ"ך גרמו לקללת האדמה: חטא האדם, חטא קין וחטא דור המבול. הקללה השלישית כבר הובילה למחיית האדמה לחלוטין. לכל אורך זמן המבול, למשך כשנה, יצר ה' לנח צורת חיים מיוחדת בתוך התיבה המנותקת מן האדמה. בעוד כל הארץ מכוסה במים כפי שהיה בתחילת היום השלישי לבריאה, לנח היתה כעין 'בועה' של קיום על גבי המים ללא אדמה. בכך יצר ה' את הניתוק הנצרך לאחר הימשכות אדם וקין אחר עפריות האדמה. רק לאחר מכן ניתן היה לשוב לאדמה מחדש.
7. כאשר נח יצא מן התיבה יוצר מחדש את חיבור האדם והאדמה הוא נקרא 'איש האדמה' (ט, כ): "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם".
אך גם הפעם החיבור של נח לאדמה לא צלח – הוא ניסה מיד לשוב באמצעות היין אל מעבר לטוב ולרע, כלומר למצב ששרר לפני חטא האדם. אך היה זה ניסיון בוסר לשוב למדרגה קדומה זו, ונח התגלה בתוך אהלו. בזמנו, כאשר האדם אכל מעץ הדעת, הוא התוודע לכך שהוא ערום והתכסה. לעומתו נח בעקבות שכרותו ועזיבת הדעת – שב ונהיה ערום. התברר שחיבור האדם אל האדמה עדיין היה מורכב ולא פשוט, ובעקבותיו הופיעה שוב ארירות, אך הפעם היא התמקדה רק בכנען, בנו של חם.
8. בדור הפלגה ניסו בני האדם להתנתק מן הקשר ההדוק שלהם לאדמה. הם המשיכו בדרכו של קין אשר מתוך נדודיו וניתוקו מן האדמה בנה עיר – כלומר ניסה ליצור לעצמו סביבה מלאכותית תחת רצון ה' שעל פיו 'מלך לשדה נעבד'. כך בבבל בנו עיר, וניסו לעגן עצמם בשמים ולא בארץ - עשו מגדל אשר ראשו בשמים. מטרת בני בבל היתה למנוע מהם על פני כל הארץ. בניגוד לנח 'איש האדמה' שלא בנה עיר אלא חי באדמה באשר היא, ובניגוד לברכת הפריה והרביה שהתחדשה אצל נח, דור הפלגה ניסה להתכנס בעיר ולעמעם בכך את הקשר שלהם לאדמה.
דרך הפעולה שלהם היתה למצוא שיטת בניה חדשה שאינה משתמשת במחצבי האדמה כפי שהם. עד אז בנו עם אבני מחצב מתוך האדמה. אך דור הפלגה מצאו דרך לפעול עם כח האש על האדמה, כך שתיווצרנה לבנים תחת אבנים – בדרך זו בני האדם שולטים לחלוטין באבן הבנין.
9. אצל אברהם מגיעה הפתעה גדולה. בציווי הראשון הקב"ה מוביל את אברהם אל הארץ. הארץ הובילה עד כה לנפילה וארירות. לא די בכך, אלא שאברהם מובל אל ארץ כנען – הארץ של מי שנקרא 'ארור כנען'. יעודו של אברהם הוא שדוקא בארץ כנען הוא יהפוך את המגמה של קללת הארץ, לברכה שתצמח מתוך הארץ (יב, א-ג): " וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה". הקב"ה ממשיך ומדגיש את הקשר בין ברכת אברהם לאדמה - "וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה".
10. ברכת האדמה מופיעה בשיאה אצל יצחק אבינו (כו, יב): "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'".
11. לקראת סוף החומש מופיע פרק מיוחד בו יוסף מתגבר על שממת האדמה וקללתה לא רק ברמה של עם ישראל לבדו, אלא ברמה כלל עולמית. בשנות הרעב העולמי הכבד, יוסף הצליח להתגבר על שממת האדמה. בפרק מז המילה המרכזית היא 'אדמה' (מופיעה שנים עשר פעמים) והפסוק המרוכז ביותר מבחינה זו הוא פסוק (יט): "לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם". המילים האחרונות – והאדמה לא תישם הן טענה כבדת משקל של בני מצרים: מלבד הסבל של האנשים, יש למנוע מצב של שממת האדמה - "והאדמה לא תשם. מלמד שהאדמה נאה בזמן שבני אדם עליה, כלו האנשים, האדמה משוממת" (פסיקתא זוטרתא על הפסוק).
אם כן, בסוף חומש בראשית מופיעה פעם נוספת סכנה שהארץ תשוב ותהפוך לשממה. אולם הפעם מלמדנו החומש, כי כבר יש מי שיציל את האדמה מקללתה. מתוך משפחת יעקב קם יוסף אשר הצליח להגביר את השובע על הרעב (מז, כה): "וַיֹּאמְרוּ הֶחֱיִתָנוּ נִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי". וכך התקיים בפועל היעוד שנאמר לאברהם: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה".
[1] בפירושי סידור התפילה לרוקח (שמע ישראל עמוד רצא) כותב שהאדמה היא כינוי לשדות שמהם מתברך האדם: "והאדמה הם שדות, כמו 'והאדמה לא תשם', 'אדמתכם לנגדיכם זרים אוכלים אותה', ונקראת אדמה שמשבעת [את] האדם".
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.